ניפגש בוועדה

קהל מכובד של יותר מחמישים חברי כנסת , ועוד כמה עשרות ביציע, נקבץ ובא מכל רחבי הארץ לשמוע את נאומה הפרוגרמטי של שרת החוץ מרת צ. ליבני תחי'. איש מבין הנאספים, ששרפו יום יקר של פגרת כנסת בעיצומו של שבוע, לא ציפה להכרזות מדיניות מרעישות יתר על המידה, אבל לשעמום מחץ כזה הם לא ייחלו. במשך שלושים וחמש דקות תמימות הלאתה לבני את שומעיה בסקירה יבשושית של מהלך האירועים הביטחונים והמדיניים מאז חטיפת שני החיילים בערב י"ז תמוז. משל היתה תלמידה בשנה א' בחוג למדעי המדינה המגישה עבודת סמסטר ראשונה ולא שרת חוץ של אומה הנלחמת על נפשה.

בתום הנאום ניגש אליה עמיתה לשעבר, ח"כ רובי ריבלין, ולאט לה משהו ליד אוזנה. ממרומי יציע הכתבים אי אפשר היה לקלוט את הנאמר ( יש מעמיתינו המסוגלים לקרוא תנועות שפתיים . אנו בעווה"ר לא זכינו לסגולה עיתונאית יקרת מעלה זו). אבל את סבר פניה החמוצות של לבני אפשר היה לראות מעבר לטווח הטיל חייבאר אחד. גם כך היא לא ממש מרבה בחיוכים בימים קשים אלה אך ניכר בעליל שדבריו של ריבלין לא הוסיפו לה אפילו גרם אחד של נחמה.

משיחה מאוחרת יותר שקיימנו עם הח"כ הירושלמי התברר כי לא היתה בפיו כל בשורת איוב על נפגעים חדשים בצפון שלא היתה ידועה קודם לכן. הוא בסך הכל רצה לומר לה כי בזמן שהיא נמנמה אותו ואת חבריו בקיצור תולדות המלחמה עד עתה ישב ראש הממשלה בבית נשיא המדינה והטיל פצצה מדינית שעלתה מיידית לכותרות העיתונים המקוונים בארץ ובעולם. ישראל, כך אולמרט, רואה בעניין רב את הודעתה של ממשלת לבנון על פרישת צבאה בדרום המדינה כחלק מהסכם העשוי לסיים את הלחימה.

ליבני מהירת התפיסה קלטה מהר מאוד את מה שעשה לה ראש הממשלה. עצם העובדה שאולמרט מקיים מסיבת עיתונאים בדיוק בזמן שהיא נושאת את נאומה המדיני הראשון מאז פרוץ המלחמה. את עוד אפשר לסבול. אם כבוד הנשיא קצב ( האדם היחיד בישראל שיצא נשכר מהמלחמה) מזמין ראש ממשלה לפגישה אי אפשר להתחשב בשיקולים של דיונים במליאה. גם העובדה כי ראש הממשלה לקח לעצמו את הזכות לבשר את הבשורה , שכל פרשן מתחיל הבין את משמעותה, ניתנת בהחלט להבנה. בכל זאת מדובר בראש הממשלה.

מה שלא מקובל הוא ששרת החוץ תשמע על כך לראשונה לאחר האזרח האחרון במדינה. בשבוע שעבר סקרנו כאן את ההפתעה שהיתה מנת חלקה כאשר שמעה על הפסקת ההפצצות האוויריות לארבעים ושמונה שעות רק משידורי הרדיו. היו מעמיתינו שסברו אחרת וטענו כי אדרבה. ליבני היא שידעה ופרץ הוא שהופתע. הפעם, כמדומנו, כבר אי אפשר לפרש אחרת את העדר התקשורת בין ראש הממשלה והשרה הנכבדה. וכמש"נ.

בהמתנה לוועדת החקירה


ליבני לבנתיים בולעת את הרוק ושותקת. גם מפני שמדובר באישיות לויאלית וחכמה ( שאם תגיע אי פעם לראשות הממשלה תהיה לנו גולדה מאיר חדשה), וגם מפני שאנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה. הדבר האחרון שליבני צריכה זה שמישהו מלשכת ראש הממשלה ירמוז ששרת החוץ אינה מיישרת עימו קו בימים הקשים של הלחימה. את החשבונות הקטנים לא עושים כידוע כאשר התותחים עוד רועמים.

אבל בין שריקת קטיושה אחת למשניה, ובין תפילות ק-ל מלא רחמים שבוקעות בתדירות מצמררת מבתי הקברות, אפשר כבר לשמוע את השקט שלאחר הסערה. אם ראש הממשלה מקפל זנב ומוכן להצבת כמה אלפי חיילי בובות לבנוניים בתמורה להפסקת הלחימה עוד לפני שהגיעה להכרעה- רק התפתחות צבאית או מדינית מפתיעה בחריגותה, תמנע את הפסקת האש ואת חגיגות הנצחון של החיזבאללה. עוד ארבעה חמישה ימים, עוד שבוע, ופרצופו המבחיל בחיוכו של נאסרללה ירצד מעל המסכים.

ואז תשלפנה כל הסכינים הארוכות. מי שרמזה על כך לראשונה היתה יושבת ראש הכנסת, ח"כ דליה איציק, שהפתיעה את כל מכיריה בנאום מבריק שעלה בכמה דרגות מעל דבריה הדלוחים וחסרי החשיבות של שרת החוץ. קשה היה להכיר את בת בריתו של פרס ואשת מחנה השלום, בנאום מיליטנטי ופטריוטי שכזה . איציק מעולם לא היה אורים ותומים בכל הקשור לנאומים במליאה בכלל ובדברים של טעם בפרט,אבל הפעם היה שווה לבזבז עליה דקות ארוכות של האזנה.

המסר המרכזי היה, ושימו לב הייטב למה שאמרה, כי אין זה הזמן למתוח ביקורת פומבית על הממשלה והצבא. הצבא והממשלה, כך איציק, אינם יכולים לתפקד בשעה כזאת באווירה של ועדת חקירה. היא דרשה להשאיר את החשבונות למועד מאוחר יותר וכל מי ששמע הבין הייטב את הכוונה.

ומה שאיציק אומרת היום בחצי רמיזה אומרים כמה מעמיתיה בפה מלא, אם כי שלא לציטוט ויחוס שמא יואשמו בתקיעת סכין בעיצומה של מלחמה. ועדת חקירה למחדלי המלחמה היא כיום הנושא המדובר ביותר בשיחות הפנימיות במערכת הפוליטית, כאשר השאלה היחידה היא מה יהיו תחומי סמכותה. האם תחקור רק את מחדלי הצבא. החל מכשלי המודיעין החמורים ועד לעובדה המצערת כי שבועיים לאחר הכנסת שתי אוגדות מילואים עדיין מתחוללים קרבות ליד בינת ג'בייל, עיירה שלפי דברי הרהב נכבשה כבר חמש פעמים, או שמא תורחב סמכותה גם להחלטות הממשלה עצמה.

התשובה לשאלה נעוצה בהקף המחאה הציבורית שתקום לאחר המלחמה. ממשלות לא נוהגות להקים ועדות שתחקורנה את כשירות החלטותיהן אלא רק את המחדלים של הכפופים למרותה. אבל ההיסטוריה הישראלית , עתירת ועדות החקירה, מלמדת שאפשר לדעת איך מתחילה עבודת ועדה אבל לא כיצד היא מסתיימת. חלפו עברו ימי ממשלת המערך של שנות השבעים שהקימה ועדה שגלגלה את מחדל יום הכיפורים לדרג הצבאי בלבד. וגם אז א הניחה דעת הקהל הזועמת לממשלה עד שזו נאלצה ללכת הביתה בבושת פנים מול מחאתם של חיילי המילואים שהתייצבו ימים ולילות למשמרות מחאה.

לכן אין זו בגדר שאלה האם תקום ועדת חקירה אלא רק מתי. גם אם יוחלט על הפסקת אש בימים הקרובים יקח עוד זמן עד שהיא תתייצב , אם בכלל, ועד שאחרון החיילים ישאיר בשטח את פריטי הציוד שיופיעו בתהלוכות של החיזבאללה. אבל היום בוא יבוא ובעקבותיו, או שמא עוד לפניו, תתחולל גם רעידת האדמה הפוליטית הצפויה.

מי שכבר הפנים את המתרחש והתאים את עצמו לכך הוא לא אחר מאשר המשנה לראש הממשלה מר שמעון פרס. מישהו יודע להיכן הוא נעלם בשבוע האחרון. לא פיסית כמובן. לאחרונה הוא נראה בניו יורק באיזה אירוע של המגבית היהודית ואומרים שבעת כתיבת השורות הוא כבר חזר ארצה לקראת נסיעה מתוכננת לדרום אמריקה. ההעלמות של פרס היא בתחום הדברת בו הוא דווקא מצטיין במיוחד. הבן אדם פשוט סגר את הפה כמו אחד שעבר ניתוח במיתרי הקול והרופא גזר עליו תענית דיבור מלאה. הוא לא נושא דברים בעד המלחמה, כמובן שגם לא נגדה. ואף לא מכתם לשוני מבריק אחד מהסוג שהוא מנפק לעיתים בקצב של אחת ליממה.

ואם פרס שותק הוא כנראה יודע טוב מאוד למה. פרס מריח, כנראה, לא רק את ריח הכשלון אלא גם את הדבק של המעטפה עם הודעת ההזהרה מטעם ועדת החקירה. פרס ממש לא רוצה להיות שם ובטח שלא לסדוק את התדמית המצולקת גם בלאו הכי לקראת המירוץ לנשיאות או כל סיום קריירה פוליטית מתוכננת אחרת. על ראשו של פרס רובצת אמנם איזו קללה קמאית שלא מאפשרת לו לנצח בהתמודדויות, אבל החושים של הפוליטיקאי הותיק והמשופשף ביותר במדינה אומרים לו, כנראה, להוריד פרופיל ולהזדהות כמה שפחות עם הכשלון הצפוי.

ימי הזיגזג


ימים יגיעו כמה זמן תמשיך לבני לשמור בבטן את הטענות שיש לה על ראש הממשלה ועל אופן ניהול המלחמה. האם זה יקרה רק במהלך העדויות לפני ועדת החקירה או בתקרית פוליטית יזומה על ידה עוד קודם לכן. מה שברור הוא שיהיה מאוד מעניין לשמוע את מה שיהיה לה לומר. שרת החוץ היא האחרונה שאפשר היה למכור לה את הסיפורים על היעדים שהוצבו מראש ואשר הושגו במהלך הלחימה. עם כל חוסר הכימיה בינה לראש הממשלה לא היה דיון מיניסטריאלי מהותי אחד שבו היא לא השתתפה.

אבל לא צריך להגיע לרמת הידע המסווג של שרת חוץ כדי לדעת איך אבדה הממשלה את השליטה על הנעשה במלחמה. אחרי נאומה המוזכר של הנ"ל שוחחנו עם סתם שר בממשלה. לא חבר בקבינט ולא בשביעיה הסודית. צעיר אמנם לימים ובלי עבר צבאי מהולל ( אם בכלל) אבל עם הרבה שכל ישר וזכרון מצוין. לשמוע אותו חצי שעה ולרוץ לחפש ויזה להגירה.

כמו כולם גם הוא שמע את ההודעה של ראש הממשלה על הצעת ממשלת לבנון רק מכלי התקשורת. וזה מבחינתו בסדר גמור. אם שרת החוץ ושרת התמ"ת לא שמעו זאת קודם אז מיהו שיבוא בטענות. גם הוא שותף לדעה שלראש הממשלה בעצם נמאס מהמלחמה והוא מחפש סולם לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפס.כמי שמשתתף בישיבות ממשלה הוא גם יודע קצת יותר מאזרח ממוצע.

וזה אומר שאם מר ישראלי חושב שהמלחמה הנוכחית תוכננה להמשך זמן כה רב הרי שבן שיחינו יודע אחרת. הוא השתתף בישיבת הממשלה הראשונה שלאחר החטיפה ושמע את הערכות הרמטכ"ל על משך הלחימה הצפויה. שמונה ימים לכל היותר. איש לא דיבר אז על מלחמה מתגלגלת שתמשך חודש ימים ללא ההכרעה.

אבל יש לו גם מילה טובה על ראש הממשלה. במהלך הישיבה , הוא מספר, ביקש אולמרט מהרמטכ"ל וסגנו שהשתתפו בישיבה להעריך מה תהיה תגובת החיזבאללה על התקיפות של חיל האוויר בליבה של לבנון. התשובה היתה: מטחי קטיושות לאורך כל הגזרה ולעומק רק, כולל העיר חיפה. אולמרט האזין לדברים וביקש מאנשי הצבא לחזור עליהם שנית. שימו לב רבותי השרים למה שנאמר ושאף אחד לא יגיד שלא ידע את זה מראש- הזהיר ראש הממשלה.

העניינים החלו לצאת מכלל שליטה, מגלה כבוד השר, כאשר חלפו שמונה ימים, ועוד שמונה ימים והתברר כי חיל האוויר לא מספק את הסחורה. בשלב זה, הוא אומר, עמדו בפני הממשלה שלוש ברירות: להמשיך את ההפצצות האוויריות בעוצמה רבה ,בתקווה שאולי בכל זאת הם יפסיקו את הירי הכבד על ישובי הצפון ( עמדה שבה נקטו פומבית השרים ישי ופינס). לגייס מילואים ולצאת למתקפה רבתי בכמה חזיתות, והאפשרות השלישית שנבחרה לבסוף של כניסה קרקעית מוגבלת במטרה לצבור קלפי מיקוח של שטחים שיתפסו לקראת המו"מ המדיני על הפסקת הלחימה.

ואז הוא מספר החלו ימי ההפתעות. " כל יום הביא בכנפיו הפתעה חדשה. הצבא לא ידע את הקיף הביצורים של החיזבאללה. לא העריכו נכון את כושר הלחימה, לא ידעו על טילי הנ"ט המסוגלים לחדור את השריון הכבד של המרכבה. ואז באו אלינו ראשי הצבא ואמרו שבלי גיוס מילואים נרחב והכנסת שתי אוגדות הם לא יכולים להבטיח אפילו רצועת בטחון של שישה קילומטר לאורך הגבול" .

וכאן החל שלב הזיגזג בהחלטות הממשלה שגם הוא מודה שהובילה את המערכה בצורה תמוהה. אחרי הקרב בבינת ג'בייל בו נהרגו שמונה צנחנים הוחלט שלא להענות לבקשת הצבא ולהכניס כוחות מילואים. שבוע לאחר מכן, כאשר הצבא המשיך להקיז דם והחל הירי המאסיבי על חיפה, הוחלט לגייס כוחות מילואים אך לא להכניס אותם למערכה. עוד כמה ימים של לחימה תקועה והגברת הירי על ישובי הצפון הוחלט להכניס כוחות מילואים ללבנון, אך לא בהקף שיאפשר לתקוף בכמה חזיתות. משלב זה ואילך, הוא אומר, לאף אחד חוץ מאולמרט ופרץ אין מושג להיכן הולכים, וכנראה שגם לא להם עצמם.

האליבי של פרץ


לפרץ בכל זאת יש כנראה מושג להיכן הולכים והכיוון הוא ועדת החקירה. מיום רביעי שעבר ועד למועד כתיבת השורות, יום לפני הכינוס הצפוי של מועצת הבטחון, לא מפסיקים מקורביו להדליף לתקשורת על חילוקי הדעות בינו לבין ראש הממשלה על המשך המערכה. ואם ההדלפות לא הובנו כל הצורך באו ההתבטאויות הפומביות של פרץ ביום שני השבוע ללמדנו על המחלוקת עם ראש הממשלה. יעני הוא רוצה לרוץ עד הליטני ולנקות את השטח מהקטיושות לטווח הקצר שגובות כל יום חללים אזרחיים,ואילו ראש הממשלה הוא זה שמעכב משיקולים מדיניים.

בסביבתו הקרובה של ראש הממשלה שומעים את פרץ המיליטנטיות של השר פרץ ומבקשים לאזכר נשכחות ולא מימים עברו אלא מהשבועיים האחרונים ממש. הם מזכירים שפרץ היה זה שהוביל את ההתנגדות להכנסת כוחות קרקעיים בהקף נרחב בישיבת הקבינט לאחר הקרב המר הראשון בבינת ג'בייל. הם גם מאזכרים שמי שהוביל את ההחלטה להכנס למערכה ולא ללכת בדרכי שרון וברק שעברו לסדר היום על אירועים דומים היא ראש הממשלה ולא שר הבטחון שהפך לפתע לסוס קרבות אביר שצריך לרסן אותו לבל ירוץ עד הליטני, ועד הזהראני, ואולי יגיע גם לביירות.

מה שמוזר הוא, לדעתם, שההצעות המלחמתיות הנרחבות של פרץ מגיעות בשבוע שבו אמורה להתקבל החלטה של מועצת הבטחון שלא תאפשר , כנראה, את הרחבת המלחמה. הם לא יאמרו זאת אבל שם המשחק הוא אליבי לועדת חקירה, אם תקום, או ליום שבו תדרוש דעת הקהל הסברים על הכשלון. הנה, אמרתי לכם,ינפנף הלוחם עם הבלורית והשפם. אני רציתי באמת להכריע את המערכה, אבל שוד ושבר, מי שעצר אותי ולכן צריך לשאת באשמה הוא רק ראש הממשלה.

הטור וכותבו יוצאים לחופשה בת שבועיים

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!