איכה קיבלו את הבאנה

אווירת עצבות של שבוע שחל בו תשעה באב דומה שטרם שררה בבית הנבחרים הישראלי מאז כינוס המועצה הזמנית בשנת תש"ח. למעט חברי הכנסת הערבים ,שצהלת הנצחון הצפוי של החיזבאללה על פניהם, הרי שקונצנזוס של קדרות הקיף את כל יתר סיעות הבית וחבריהן שהשתתפו בדיון שנערך ביום שני השבוע. אף קול של שחוק לא בקע, כנהוג וכמקובל, משולחנות המזנון בו ישבו חברי הכנסת והעיתונאים הכרוכים סביבם, ואף לא מילתא דבדיחותא. בבחינת שם ישבנו וגם בכינו בזוכרינו את הבוץ בדרום לבנון.

כעת חיה בשנה שעברה, שררה במקום זה ממש אווירה שונה לחלוטין. היה זה שלושה ימים לפני שהצבא החזק ביותר במרחב שבין מטולה לאילת, הסתער על היעדים המבוצרים של היישובים בגוש קטיף. לבקשת סיעות האופוזיציה נערך דיון פגרה מיוחד בענייני היום וההסתערות הצפויה. ניגודי התחושות והבעות הפנים בין חלקי הבית היו מדהימים. מחד, ח"כי הימין האבלים ומאידך, אנשי שרון וכנופיתו שנראו בעליל כמו בערב חג הפורים. לנוכח ההכנות הצבאיות המדוקדקות כבר היה ידוע להם מראש שהם מנצחים.

אתה זוכר היכן היית ביום זה בדיוק בשנה שעברה, אנו שואלים את יו"ר ש"ס, בעודו יושב במזנון באווירה מסוימת של סעודת הבראה. איך אפשר לשכוח הוא עונה לאלתר. היו אלה ימים אחרים, הוא אומר, ומניח לרגע את הכף בצלחת. ימים של התרוצצות מיוזעת בחום המהביל של גוש קטיף. שיחות הרגעה ותנחומים עם אנשים מיואשים, והשמעת קריאות שבר נגד הממשלה והעומד בראשה.

עד כמה שהדבר ישמע מוזר הנה כי דווקא אז, בימי הבריקדות של ערב הגירוש, ראינו את אלי ישי תוסס ושופע אדרנלין יותר מאשר לאחר נאומו של השר פרץ השבוע במליאת הכנסת. וזה לא רק מפני שיש אנשים, כמוהו למשל, שבאופוזיציה הם שופעי חיים יותר מאשר בקואליציה, אלא שאז היה לו את הכבוד והעונג לירות בליסטראות מילוליות בממשלה ולחשוב באותה שעה על הרווחים האלקטוראליים הצפויים (מה שכידוע לא ממש קרה, למרבה הצער והתוגה) - וכעת הוא עצמו חלק ממנה בשעה של תהיה ומבוכה.

אבל, בניגוד מוחלט למרבית השרים האחרים בממשלה, לפחות אליו אי-אפשר לבוא בטענות. כל נאום שלו באותם ימים כלל תרחישי זעם שרובם ככולם התגשמו. זו הסיבה, כנראה, שעד כמה שהוא נראה טרוד ומודאג, הוא עדיין לא נצפה עם פרצוף של תשעה באב כמו אחדים מחבריו שהסבו לידו בשולחן הממשלה, באולם המליאה: שאול מופז, גדעון עזרא וציפי לבני. איך שהם נראו בשנה שעברה, אנשי הזרוע הביצועית של המנהיג הדגול, ואיך שהם נראים ממש עתה.

הירידה במעמדה של ליבני


כן. גם ליבני, השרה המוערכת ביותר בממשלה הקודמת. השבוע אפילו פני הפוקר פייס הידועים שלה לא הצליחו להסתיר את תחושת ההשפלה של מה שעברה בלילה שלפני הדיון במליאה. שמעתם על ההחלטה להפסיק את האש לארבעים ושמונה שעות בעקבות בקשתה של הגב' רייס? בוודאי תשמחו יותר לשמוע שהזכות הזאת נפלה בחלקיכם ממש בו זמנית עם שרת החוץ הגב' ליבני. כמו כל מאזין חדשות בעם ישראל פתחה שרת החוץ את אחד הערוצים האלקטרוניים, ומיד לאחר חמשת הצפצופים הידועים שמעה על ההחלטה שהתקבלה בלשכת ראש הממשלה. ואפילו לא דקה אחת קודם לכן.

אז נכון שלמעט שר הבטחון אף אחד משרי קדימה לא ידע מראש על ההחלטה למעין הפסקת אש של ארבעים ושמונה שעות. אבל שרת החוץ היא לא עוד שר בממשלה, אלא אמורה להיות ציר מרכזי בכל הכרעה שכזאת. אם שאול מופז, גדעון עזרא ומאיר שטרית לא יודעים על כך מראש, זה לא בגדר הפתעה. כל קורא עיתונים יודע שאולמרט סופר אותם רק בזמן הצבעות. בכנסת או בממשלה. אבל ציפי לבני? מה באמת עובר בין אהוד אולמרט לגברת הראשונה של הממשלה בתקופה האחרונה?

מסתבר שהרוח הרעה בין השניים נושבת לא מהיום, אלא עוד קודם לכינון הממשלה. הרבה הערכה אישית אין במערכת היחסים המורכבת הזאת. ליבני לא התפעלה אף פעם מכישוריו המיוחדים של אולמרט. עד כדי כך, שלאחר האירוע המוחי הראשון של שרון, היא עוד אמרה למקורביה שיש לה תוכניות להתמודד על ראשות הממשלה לאחר ששרון יפרוש בתום הקדנציה הבאה. להוותה בא האירוע השני מוקדם מהצפוי וביום ההתמוטטות הפיסית של שרון גם היא הבינה שאין טעם להתמודד נגד מי שמכהן בראשות הממשלה בפועל, מה שיביא מיידית לקריסת קדימה כמו בניין של קלפים. היא ותרה, לא לפני שסחטה בתמורה הבטחה לתפקיד בכיר וממלאת מקום ראש הממשלה.

אולמרט מצידו רחוק גם הוא לרכוש הערכה רבה לכישוריה של ליבני. הוא כנראה זוכר את הימים הלא רחוקים בהם שרון בקושי הסכים למנות אותה כשרת הקליטה. את הזינוק שלה אצל שרון היא עשתה כאשר הצליחה להערים על נתניהו והשרים המורדים והציעה להם לתמוך בהצבעה הגורלית על תוכנית ההנתקות בתמורה לכך שהיא תעשה בשלבים, וכל שלב יבחן מחדש. שרון, כמו נאסרללה, לא חשב לרגע לקיים את ההתחייבות, ואכן לא קיים, אך הוא בהחלט הכיר טובה למי שעזרה לו בשעה הקריטית ביותר לתוכנית ההנתקות.

לאולמרט אין כידוע מחויבות נפשית ורגשית לתומכי שרון לשעבר, ועוד להפך. זאת במסגרת המדיניות להשכיח את מורשת השכיב מרע ולבסס את תדמיתו הוא. במיוחד לא למי שבישיבות הקבינט מעז להשמיע דעות מנוגדות לשלו. פה ושם גם מגיעות לאוזנו שמועות על דיבורים בחדרי החדרים של לשכת שרת החוץ. דיבורים מאוד לא מחמיאים על הדרך בה הוא מנהל את המלחמה הנוכחית.

מופז , שטרית וגדעון עזרא גם


אצל שרון זה לא היה קורה. לא לציפי ליבני שאותה הפך אולמרט לשרת הסברה, וגם לא לשרים נאמנים אחרים שהלכו איתו באש ובמים לקידום וביצוע תוכנית ההנתקות. והדברים אמורים בעיקר בשרים מופז שטרית וגדעון עזרא שאלמלי ששכבו עבורו על הגדר עוד קודם שהגיע לבית חולים היה מגיע כאזרח מן השורה לבית המשפט. והדברים עתיקים וידועים.

תוכנית ההנתקות עברה. כל האמורים לעיל צפויים היו לבוא על שכרם עם קטיפת הפירות הפוליטיים האמיתיים שתוכננו אף הם מראש: פילוג הליכוד, הליכה לבחירות והקמת ממשלה לאחר נצחון סוחף בקלפיות. אבל אחרי שקרה מה שקרה והבאנה נחתה על מוחו של מי שהיה ראש הממשלה, היה זה עניין של זמן בלבד עד שהיא תשפיע גם על אלה שכרכו את מעמדם בזה של ראש התנועה.

את האפטר שוק הראשון לבאנה של שרון חטף השר מופז, האיש שבלעדיו לא ניתן היה לבצע את תוכנית ההנתקות. גם אחרי הטעות הקרדינלית שביצע כאשר התמהמה לעבור לקדימה בימים הראשונים להקמתה, אף אחד לא חשב שבממשלה הבאה הוא ימלא תפקיד זוטר של שר התחבורה. היו אמנם שבועות קשים בין שרון למופז בחודש ההקמה הראשון של קדימה, אבל יום לפני אירוע המוח האחרון נועדו השניים וסיכמו על התגייסות מלאה של מופז להצלחת המערכה. שרון זלזל אמנם בהתראות הרופאים, אך מטומטם הוא לא היה. היתה לו תוכנית מגירה למקרה שהוא יתקשה לתפקד לאחר הצנתור, ובמסגרת זו היה חשוב לו לאחד את השורות לקראת מערכת הבחירות.

היום יושב מופז מתוסכל מזעם וחרון, ורואה כיצד שני הטירונים האזרחיים הכניסו את המדינה לבוץ שהוא ושרון לא היו נכנסים אליו מלכתחילה. כבר בישיבה הראשונה שלאחר חטיפת שני החיילים הזהיר מופז כי כניסה קרקעית בהיקף מצומצם היא מתכון לאסון צבאי. תחת זאת הוא הציע להסתפק בהפצצות אוויריות שיכללו פגיעה בתשתיות החשמל והמים של ביירות, ואם כבר להכנס לזירה הקרקעית לעשות זאת בהיקף של שתי אוגדות לפחות.

אבל אולמרט לא שעה אליו במיוחד. מהרגע שבו שלח אותו להפגין את כישוריו הבטחוניים במשרד התחבורה (חיוב חגורות בטיחות גם בהסעות תלמידים והצבת משקיפים ליד מפגשי רכבת-כביש מסוכנים) הוא מאזין לדברי השפר של מופז בישיבות הקבינט כמו ניסור של צרצר מעצבן ליד האוזן. אצל שרון זה מעולם לא קרה לו. למרות ששרון הבין קצת יותר מיורשו היהיר בנושאי בטחון.

מופז יכול רק להתנחם בכך שגורלם של חבריו השרים וחברי הכנסת, אבירי מסדר ההנתקות, למעט אולמרט עצמו (נכון לעכשיו ולפני שתחל הביקורת על המלחמה הכושלת) לא שפר משלו. מבט חטוף אל היושב משמאלו ליד שולחן הממשלה יגלה לו את פניו החמוצות עד מאוד של השר מאיר שטרית, האיש שמאוד רצה להיות שר האוצר, או למצער להשאר במשרד התחבורה, וקיבל כחלופה לא ראויה, לטעמו, את תיק השיכון. למי שעוד חי את ימי הסגנים פרוש ורביץ במשרד השיכון וחושב שמדובר באחד התיקים החזקים בממשלה, נספר בזאת כי היום אין זה אלא אגף קטן וחסר משמעות של משרד האוצר שהותיר שם הלוואות מיותרות לזכאים (בבנקים מקבלים היום תנאים יותר טובים) ואת זכות ביצוע עבודות תשתית ביישובים החדשים. קצת יותר ממה שהיה לרביץ במשרד הרווחה.

אין ספק ששטרית הממורמר, שכבר הספיק להרגיז את אולמרט בהודעתו של התנגדות לתוכנית ההתכנסות, יחכה לסוף המלחמה, ובעיקר לתוצאותיה, כדי לסגור חשבון ציבורי ופוליטי עם ראש הממשלה. לבינתיים לא נותר לו אלא לשבת ולהרהר, גם על משכבו בלילות, איך וריד סתום אחד במוח, הפך אותו מהתקווה המבטיחה של הממשלה החדשה לשר ממורמר וחסר השפעה.

וכך נמשכת שרשרת המתנחמים. מופז יכול להתנחם בגורלו של שטרית ושניהם ביחד יכולים לשאוב עידוד מסוים ממצבו הביש יותר של אביר התנתקות נוסף, הלא הוא השר להגנת הסביבה גדעון עזרא. אם אולמרט היה הקווואס (שמש ההולך ודופק במקל לפני השליט) של שרון בתוכנית ההינתקות, הרי שגדעון עזרא היה החייל האמיץ שמסתער על העמדות יורקות האש. אולמרט נשלח על-ידי שרון להודיע מראש על התוכנית, אבל עזרא היה זה שהתנדב למכור את הילתו ותדמיתו סגן ראש השב"כ לשעבר, כדי לשכנע את הציבור בתועלת שתביא התוכנית בכל הקשור ללוחמה בטרור הפלסטיני. על שכרו הזמני הוא בא במינוי לשר לבטחון פנים, שם הפליא לעשות. במיוחד בתחום הלוחמה בפשע המאורגן שלא צמח בתקופתו מעבר לאחוזים בודדים, כולל שיגורי טילי נ"ט על-ידי כנופיות פשע לבתיהם של אזרחים תמימים.

היום יושב הלוחם המהולל במשרד לאיכות הסביבה ומפקח על ביצוע דגימות של זיהומי ביוב תת-קרקעיים והשפעתם על התמעטות פרחי היקינטון באזור השרון. אם מישהו חושב שאין לכך הקשר בטחוני כלשהו, מוטב שייתן אל ליבו את שינוי השם שנעשה למשרד לאחרונה: המשרד להגנת הסביבה. עזרא ילחם, עזרא יגן, ועזרא ישב בשקט ויאמר על כל מהלכיו של ראה"מ אמן ואמן.

הבטן הכואבת של הרמטכ"ל


בעיצומה של המלחמה התגייסה הצמרת הרפואית של ישראל לפתרון בעיה מעיקה שעוד מוקדם לאמוד את השפעתה על מהלכי הממשלה. זה שבוע ימים חש הרמטכ"ל המהולל כאבים בלתי מוסברים באזור שבין הבטן והשרעפת העליונה. כל הבדיקות שנעשו גילו מצב בריאות פיזיולוגי של ספורטאי בן עשרים. אבל הבטן ממשיכה לכאוב ורמטכ"ל הוא לא חייל שרוצה להוציא גימ"ל וללכת הביתה לכמה ימי מנוחה. בטח לא קצין דגול בעיצומה של מלחמה.

אז מה באמת יש לו לרמטכ"ל? ובכן, קודם כל להרגע. לא מדובר חלילה באיזה מחלה נוראה המוסתרת כדי לא להרים את המורל של החיזבאללה. תשאלו את רופא המשפחה שלכם ותקבלו בקירוב את התשובה הבאה: כאשר פציינט מתלונן על כאבי בטן עליונה והבדיקות יוצאות תקינות, צריך להשכיב אותו על ספה ולתחקר אותו בנחת על מה שעובר עליו בתקופה האחרונה. האם אין בעיות של שלום בית במשפחה? שמא יש בעיות עם הבוס בעבודה המגיעות עד כדי חשש ממכתב פיטורין או סתם לחצים כתוצאה מעודף של עבודה קשה. אם התשובה לאחת השאלות היא חיובית קרוב לוודאי שהמחלה נובעת מהשפעת המתח על מערכת העיכול. הטיפול המומלץ הוא בעיקר מנוחה והרפיה. לנסות לנטרל את הגורמים ללחצים ואחר-כך לטפל בתסמינים בכדורים המתאימים.

דא עקא שהלחצים של החולה דידן לא אמורים לרדת בזמן הקרוב, אלא להתגבר. בשיחות שלא לציטוט עם חברים בקבינט הבטחוני אי-אפשר לשמוע מילה טובה אחת על מי שכבר מוגדר אצלם כאחראי לניהול הצבאי הכושל של המערכה. בצהרי יום שני השבוע ישבנו במחיצתו של אחד משרי הקבינט (יחד עם הקולגה בתפקיד המקביל בעיתון המתחרה. לא מאמינים? תשאלו אותו) ונעשה לנו רע על הנשמה רק מהסיפורים על מה שחושבים מרבית שרי הממשלה על תפקוד הרמטכ"ל. הדברים הפחות קשים הם שמדובר במינוי של איש חיל אוויר שרק ראש ממשלה מושחת יכול היה למנות אותו כמפקד כללי לצבא (מה שלא נעשה מאז קום המדינה. מעבר ישיר מחיל אוויר ללא תפקיד פיקודי על חילות היבשה).

שרון מינה, ואולמרט לא יהסס לגבות את המחיר כאשר תוקם ועדת חקירה על מהלכי המלחמה הנוכחית. כבר עתה ברור כי מי שהניע חמישים אלף חיילים בתנועה מושלמת לעבר היישובים חסרי הישע היהודיים, לא הכין את הצבא למלחמה מול האוייב בצפון. ורמטכ"ל שלא התכונן למלחמה לא יגמור אחרת מאשר אחד מקודמיו לתפקיד. מפני כבודו של הנ"ל, שלא קיבל את מינויו בנסיבות מבאישות כמו של חלוץ, ואיננו איתנו היום, נתעלם מהזכרת שמו.

שנה לאחר שקיבל את הצל"ש על ביצוע תוכנית ההנתקות לא נופתע אם שמו של חלוץ יכנס לפנתאון הצבאי דווקא כמי שניהל את אחת המלחמות המוזרות בתולדותיה של ישראל. מלחמה שבה נלחמים שעתיים ומחלצים נפגעים במשך שמונה שעות. חלוץ המחלץ.

ולא שכחנו גם את:


- המפכ"ל משה קראדי. מפכ"ל ההינתקות שקיבל לאחרונה מכתב אזהרה מועדת זיילר בפרשת האחים פריניאן וגורלו המקצועי לוטה בערפל כבד.

- השר חיים רמון. אדריכל המפץ הגדול ומי שהניע את מפלגת העבודה לתמוך בתוכנית המנוגדת לעמדותיה המדיניות הגורסות מו"מ עם הפלסטינים, רק כדי לחולל את המהפך שיקדם אותו לשלטון, מצוי כיום בחקירות משטרתיות והוגבל בתפקידו על-ידי היועץ המשפטי מני מזוז.

- אביגדור יצחקי . המנכ"ל הכל-יכול של משרד ראש הממשלה בזמן ההינתקות. האיש שקים את מנהלת סל"ע, ותיעב את המתנחלים כמעט כמו שהוא מתעב את החרדים, מסובך היום בחקירות בגין חשדות, לכאורה, בעברות מס חמורות.

- יונתן בשיא. ראש מנהלת סל"ע והאחראי למצבם העגום של המגורשים שרובם טרם נקלטו ביישובי קבע ומצאו עבודה של ממש, ספג לאחרונה דו"ח חריף של מבקר המדינה ופרש מתפקידו בגין מה שהוגדר "סיבות אישיות". ואל נא תשאלו למה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!