טלפון לילי לבית הרב

אווירת הנכאים שהשתלטה על חדר הישיבות במשרד הביטחון בתל-אביב, הפכה את חוסר האונים לתחושה החזקה ביותר שנשקפה מפניהם של היושבים סביב לשולחן, שנים עשר במספר. לאן הולכים מכאן, שאלו המבטים. מישהו אולי יכול לומר מה טוב לישראל - הפסקת אש או המשך הלחימה; מי יודע לעוד כמה זמן זקוקים בצבא כדי להפחית בצורה דראסטית את מטחי האש מלבנון; והאם אפשר לגבש אירוע עוצמתי אחד שישדר הכרעה ויביא לסיום את המבצע המתיש הזה; ואיפה, למען השם, מסתובב כעת נסרללה.

אם נצא לרגע מתוך נקודת הנחה שהקבינט יאמץ את כל ההצעות שמועלות כאן, שאל בקול רם אחד השרים, אתם יכולים לתת לי יום, שבוע, שעה, זמן מוערך כלשהו שבו ניתן יהיה לצאת ולומר: הכרענו את המנוולים, עקרנו את מכונת המלחמה של נסרללה ואפשר סוף-סוף להסתכל בעיניהם של מאות אלפי הישראלים, המצטופפים כעת במקלטים ורוצים לדעת למה? אתם מבינים שאנו נאלצים לתמרן כאן בין ערפלים ורסיסי מידע, ולהכריע בסוגיה שהמטרות שאתם יכולים להשיג כלל אינן ברורות, הטעים השר את דבריו.

'אפשר לראות מפות?'


השרים, שהתייצבו לוחמניים ומוטרדים, רצו לשמוע בעיקר מפיו של חלוץ כי הצבא מחזיק בידיו נוסחת-פלא שיכולה להכריע את המלחמה. אם תספרו לנו סיפורים, הגג אחד המשתתפים, על גשרים ותשתיות, אז בואו נקפל את הציוד ונלך כל אחד לדרכו.

באותם רגעים, כשהאלופים הציגו את הישגיהם ותוכניותיהם לעתיד, נתקלו חברי הקבינט בעיקר בקשיים של זיהוי. הם רצו לוודא סופית האם האנשים הנחמדים, אלה עם הדרגות שיושבים כעת מולם, הם אכן אותם הקצינים שנואמים ברברבנות, בעת האישור של התקציב, על כל מיני טכנולוגיות מתקדמות שמזהות עצמים בגודל של 70 ס"מ מחדרון בבסיס חיל האוויר ברמת דוד.

כל אחד בחר לנקז את תסכולו לאפיק משלו. השר רפי איתן, סגן ראש הממשלה, נקט בדרך ציורית כדי להשמיע את מצוקתו. הוא פנה אל ראשי זרועות הביטחון שישבו בראש השולחן ושאל: אולי אתם יכולים להמציא לנו מפות. חברים, אמר מי שהיה בכיר במוסד, תאמינו לנו שאנחנו יודעים לקרוא מפות. תנו לנו לצפות בתוכניות. אני רוצה להבין לקראת מה אנו הולכים.

מצב רוחו של אולמרט, שהתחלף מקודר ועגמומי לתקיף על גבול המעושה, מנע מהשר המייצג נאמנה את גמלאי ישראל להלום בקצינים הישראלים. תנו לו את כל המפות, פקד ראש הממשלה. חסר לכם מפות של ביירות? איתן, בתגובה, תלה מבט קר ותוהה בראש הממשלה אולמרט. הוא הבין את הרמז שהלילה זה לא הזמן לשחק בעצבים הרופפים של ראש הממשלה.

אין לנו מושג, הסביר השר דיכטר, כמה חשוב שהמלחמה הזאת תסתיים נכון. סיום המלחמה כשידינו לא העליונה, פירושו סכנה אמיתית לכוח ההרתעה של ישראל. זה ישפיע עלינו מול החמאס. מול הסורים. מול האיראנים. ישראל הבהירה מה הקווים האדומים שלה וזה מסר חד משמעי במיוחד לפלשתינים. התקשורת, האשים שר האוצר הירשזון פוגעת במוראל שלנו. היא מעוניינת שנסיים את המלחמה. השר רמון בתגובה: מה שמעניין הוא שבתל-אביב יותר לחוצים לסיים את המלחמה מאשר בנהריה.

בלי הדלפות, עם אחריות


לא לשווא בחר אולמרט לחלוק את הרגע הקריטי של המלחמה בקבינט, פורום מצומצם יותר ממליאת הממשלה, אך מצומצם פחות מהמטבחון. הוא חיפש את נקודת האיזון בין נטילת אחריות על ההכרעה שתיפול לבין החשש מהדלפות מיותרות, ומצא אותה בהרכב הנוח והמחייב של הקבינט.

בעוד חודשיים או שלושה, אם יאלץ להסביר ולנמק, ואולי להתנצל על מהלכים שלא נעשו ועל אחרים שנעשו אולי שלא כשורה, הוא יחלוק את המבוכה בשווה עם שרי הקבינט. רגע, אתם בטח שואלים עכשיו, ומה אם, בניגוד להערכות, המבצע הזה יוליד כמה רגעי תהילה מפוארים? נו, מילא, מדובר בסיכון מחושב. כמעט בלתי ניתן למימוש.

'מלבינים' את המבצע


מעט לפני חצות הפנימו השרים ששתי התוכניות לכניסה קרקעית שהונחו לכאורה על שולחנם - האחת קצרה ומוקצבת לשלושה ימי פעילות, והשנייה ארוכה ומקיפה, עם תאריך סיום בלתי נודע - הן למעשה תוכנית אחת. כמה שזה נשמע הזוי, התוכנית הקצרה יצאה לדרך כמה שעות בטרם הופיע ראשון השרים בשערי הקריה בתל-אביב.

במסגרת התכנית, הוכפלו הכוחות הקרקעיים שפועלים בלבנון ואלו כבר פעלו, החל מיום שני בבוקר, בכמה אזורים בעומק השטח, בגזרה המרכזית ובגזרה המערבית. במילים אחרות: הקבינט התבקש לחתום על המחאה שכבר נפרעה ויצאה לדרך. המשימה הייתה ברורה: להלבין את המהלך.

על התוכנית השנייה איש לא רצה לשמוע. גם לא הקצינים שהציגו אותה מלכתחילה כתוכנית מגירה האפשרית לביצוע מראשית השבוע הבא. מדובר בגיוס מקיף יותר, בכניסה לאזורים עמוקים בלבנון, מזרחה מצור, ובביצוע מבצעים עתירי דימיון ותעוזה.

פואד היה היחידי שקפץ לקראת התוכנית הגדולה. במסות, סינן פואד. רק במסות גדולות נוכל להביס אותם. כוח ענק של שלושים אלף חיילים יחצה את הליטני וישטוף את כל המחבלים עד לגבול הצפוני. הרצוג, הסמן המתון בעבודה, אחרי פרס כמובן, התיישב על הצד השני של סקאלת פואד. מה ייצא לנו ממבצעים נוספים, שאל. בואו נחכה להפסקת אש של מועצת ביטחון ונסיים את המבצע.

מה הטעם בפעולה קרקעית, שאלה השרה ליבני, אם ניתן לירות טילים גם מעבר לנקודה שבו ישב צה"ל. מה אכפת לתושב קרית שמונה מאיפה נורה הטיל שפצע אותו? מפקד חיל האוויר התנדב להסביר: עלינו לדעת שככל שהטיל נורה מטווח ארוך יותר, הוא פחות מדויק וקל יותר לאתר אותו.

חיים רמון סתר בקולניות כל מי שסירב להתיישר מאחורי המשך המלחמה. אין מה לדבר על הפסקת אש, טען בעקשנות. זה לא עומד על סדר היום. את דרום לבנון נפנה רק כשיבוא כוח בינלאומי שיפנה את צה"ל. אם תרשו לי להעריך, האירופאים בסוף לא ישלחו חיילים ללבנון. הם ידרשו מאיתנו לצאת ולאחר מכן המהלך יתמוסס. ארצות-הברית נותנת לנו 'אור ירוק' ועלינו להמשיך. אתם יודעים שלא רק האמריקנים מעוניינים בהמשך המבצע. גם מדינות ערב מתונות מעוניינות בכך.
ההישגים הם רבים, השלים אולמרט את דברי רמון. הצלחנו להביא לשינוי המציאות האסטרטגית בלבנון. "צריך להפסיק עם הדיבורים על הכישלונות והאכזבות", דרש מהחברים.

הידיעות שזרמו מהשטח על הפעילות הנמצאת בעיצומה, לא אפשרה למתנגדים להציב מכשולים. מטרת הפעולה הקרקעית, נימק חלוץ את ההחלטה, היא להשלים עד ליום חמישי את הריסת קו המוצבים של חיזבללה לאורך הגבול. הכוחות עוסקים כבר מהבוקר בהריסת מוצבי חיזבללה לאורך הגבול ובחיפוש אמצעי לחימה. צה"ל יפשוט בימים הקרובים על כפרים ששימשו בסיסים של החיזבללה, כפי שעשינו בשבוע שעבר בבינת ג'בייל. בשולי התוכנית אושר מבצע מיוחד של הצנחת יחידה מובחרת בעומק השטח של לבנון במטרה לשים את היד על כמה דגים שמנים.

טלפון לבית הרב


ובכל זאת היה מי שמנע את התמיכה מקיר לקיר. תאמר לי, שאל השר אלי ישי את הרמטכ"ל, הפעילות הקרקעית שמתבצעת כעת, בכוחה לעצור את ירי הקטיושות לישראל? הפעולה הספציפית הזו, השיב חלוץ, לא יכולה להפסיק את הירי. הקצינים האחרים טענו שנסרללה מחזיק בידו טילים שיכולים להגיע, גם היום, לבאר שבע.

בחסות דיאלוג שמתפתח בין דיכטר לליבני, עוזב ישי את החדר. מחוגי השעון נעו בין חצות לאחת בלילה. הטלפון מצלצל בבית מרן הגר"ע יוסף בירושלים. ההחלטה המסתמנת היא משונה, פורש ישי את לבטיו. הפעולות מהאוויר לא נמשכות. מצד שני, הפעילות הקרקעית שמועלת להצבעה, היא מינורית. אין ביכולתה לעצור את ההתקפה. הקבינט לא מוכן לאשר בשלב זה כניסה של ארבע אוגדות פנימה. הפחד שלי, המשיך ישי, הוא להכניס חיילים לתוך כפרים מלאים במחבלים, בימי בין המיצרים, ללא פעילות כתישה מהאוויר, זה כבר ממש הרפתקאה.

שב ואל תעשה, פסק הגר"ע יוסף, והוסיף כי לדעתו צריך להגביר את הפעילות מהאוויר, אך להימנע מכניסה קרקעית, לפחות עד אחרי תשעה באב. שעה לאחר מכן, כשיסביר ישי את דברי הגר"ע יוסף, הוא לא ייתקל במבטים של זעם ואימה מצד השרים החילונים, מבטים ששואלים, מה לשר חרדי והחלטות של מלחמה. עם זאת, ישי יקפיד לעטוף את ההימנעות באריזה נוחה ונעימה. לומר שהוא בעד המלחמה וכי הוא מאמין לאולמרט. הוא סירב לדבר על המקדם השלילי של הימים שלפני תשעה באב, אבל מצא גדר נוחה להתגדר בה: אם לא הולכים עד הסוף, אז לא הולכים בכלל.

"אם חלוץ היה אומר לי כאן ועכשיו", אמר ישי, "שהפעולה הנוכחית יכולה להציל חיי אדם בישראל, היינו תומכים במתקפה צבאית גם בעיצומו של תשעה באב. נכון לעכשיו, הפעולה האווירית לא הסתיימה. התוכנית הצבאית המקיפה, לא אושרה, אז מה הדחיפות להיכנס בכוחות מדולדלים בימים קשים אלו. תנקו מהאוויר את השטח ותסללו את הדרך לכוחות גדולים יותר".

ההצבעה הזאת הייתה נוחה לש"ס. בהימנעות הספציפית הזאת של אחד מול 11, יש בה מן האמת הפנימית של מי שאינו רוצה ליטול חלק במהלך שבצידו האחד מסכן חיים של חיילים ובצידו השני, אינו מביא בהכרח להצלה של אזרחים בצפון. ויש בה גם מימד נוסף לקול השונה והאחר שמשמיעה ש"ס במלחמה הזאת. קול בעל גוונים רעשניים ושקטים. קול שמנותק מתפיסות ועמדות אחרות, ובעיקר קול שיש בו מן הימין ומן השמאל גם יחד. מי שירצה לראות כאן מתינות, ימצא זאת. ומי שיחפש נחישות ותקיפות, גם יראה זאת. לוקסוס של ממש.

את ש"ס של גוש קטיף מלפני שנה, ניתן היה לפגוש השבוע בכנסת. דיון מיוחד על המצב הביא לכמעט התגוששות בין חברי הכנסת הערבים לאנשי ש"ס. נסים זאב הוא המקורי שבחבורה. וגם המתמיד. יעקב מרגי, יושב על משבצת של המתוחכם. כשנתניהו הודיע כי הוא תומך בפרץ, זעקה לעברו זהבה גלאון ממרצ: תראה מי תומך בך. מרגי שיושב כמה כיסאות לידה ביצע חילופי משמרות עם זאב וקרא לעבר חברי הכנסת מהשמאל וממפלגות הערביות: עדיף שנסרללה יתמוך בך? יש כאן אנשים שהם שלוחיו של נסרללה.

זקור עבאס, חבר כנסת ערבי חדש במליאה, ניסה להקים קואליציה על בסיס דת. "תגידו לי אתם אנשים דתיים שתומכים בהרג של ילדים", שאל אותם ברצינות. אפי איתם שלף סידור וקרא בקול רם את כל הקללות שמחבר תפילת שמונה עשרה מזכה את הרשעים. תמגרם ותכניעם, אמר.
'שו הדא תכניעם?', שאל עבאס את השכן מש"ס.

הכחולים ונאמני שרון


על דבר אחד, הייתה תמימות דעים בין כולם. עצירת המלחמה כעת, כשנסרללה רוקד על דמם של ילדי קנא, היא קטסטרופה לישראל. ההחלטה לגמרי לא הייתה קלה. נכון, צריך להיכנס פנימה במסות גדולות, לפחות שלושים אלף חיילים. הפחד הוא מארונות הקבורה שישובו מהקרבות הבלתי אפשריים בתוך מבנים, מול לוחמי גרילה. מצד שני, המשך הפעילות המתגלגלת עוד עלולה לקצור מחיר דמים גבוה יותר. מבצע מסורבל, איטי ולא ממוקד, חושף את הצבא לסדרה של מארבים מצד אויב אכזר ומתוחכם.

ההתלבטות האמיתית בקביעת היעדים הבאים של המלחמה, החווירה מול חוסר האמון שמפגינים שרים לא מעטים כלפי המטכ"ל. מי שמינה את המטכ"ל הנוכחי, טענו השבוע כמה שרים, היה שרון. הוא הרכיב אותו כדי לצלוח את ה'התנתקות' ולהכשיר את ה'התכנסות'. רוב האלופים שמחזיקים בתפקידים המרכזיים אלו הם הכחולים (אנשי חיל האוויר). האחרים, מונו על-ידי עומרי שרון שידע לקשט את המטכ"ל עם נאמנים מושבעים של אביו, קצינים שתיפקדו כמזכירים צבאיים שלו. מי חשב אז על מלחמה? לשלוח אלופים לפנות נערים בבית הכנסת של גוש קטיף, זו משימה מסוג אחד. לנקות שטח ממחבלי חיזבללה, זה כבר סיפור אחר.

ויש אלוף אחד שהפך לשק החבטות של השרים והאלופים. הוא לא יהיה שם אחרי המלחמה, מתחייבים מקבלי ההחלטות בשיחות לא רשמיות. אודי אדם, אלוף פיקוד הצפון, על-פי גורמים מדיניים ופוליטיים, למעשה כבר הודח. הוא יושב על מקומו, אבל הפיקוד נמסר לאלוף אחר, בני גנץ. כשהתותחים יחרישו, יתבצעו גם החילופים הרשמיים. אבל עד לסוף המלחמה, כל האצבעות מופנות אליו. הכחולים, נאמני שרון, עתירי הניסיון מלשכת אולמרט ופרץ, כולם מצאו כתובת אחת שאחראית גם לחטיפת החיילים וגם לכניסה המוזרה לתוך בית ג'ביל.

"אין ברירה", קבע שר הביטחון, עמיר פרץ. "חייבים לאשר את המבצע. החיילים שלנו כבר בשטח". מאחורי גבו המשיכו השמועות המרושעות על תפקודו ה'מזהיר'. מתחילת המלחמה, אמרו שניים משרי העבודה, פרץ מובל על-ידי הצבא. הוא לא מוביל. התנהלות שלו מוכיחה שאין תחליף לניסיון. מפלגת העבודה, שידעה להוציא מתוכה שורה של מקוננים לא רק בערב תשעה באב, ממתינה כבר לשש אחרי המלחמה, אז יהפכו רכילויות המזנון של בכירים, כמו מתן וילנאי ועמי איילון למשל, לכתב אישום ציבורי נגד יו"ר המפלגה. אם תכשל המערכה, הם יוכלו למרוח אותו בזפת ולגלגל בנוצות. במידה ויצא בשלום מהמבצע, יכתבו עוד יכתבו שירים על הניסים במלחמת לבנון השנייה: איך ניצלה ישראל משר הביטחון שלה.

קצת פחות משלושים שעות הפרידו בין ישיבת הממשלה לישיבת הקבינט. בפרק זמן הזה, היחסים בין פרץ לאולמרט התדרדרו לשפל. הפסקת האש הזמנית שכפתה שרת החוץ האמריקנית קונדליסה רייס, נפלה על שר הביטחון במפתיע. מבזק החדשות של ערוץ אמריקני דיווח על הפסקת אש מעורפלת.
פרץ, שלא ידע על הסיכום, נדרך.

בפתח ישיבת הקבינט שיחזר אולמרט את התהליך שקדם להפסקה. בתיקונים קלים ובסיוע מרשים של שרת החוץ ליבני, הצליח אולמרט לצייר מציאות שאמורה לתקן את הרושם מדוע נוטרל שר הביטחון.
"היינו חייבים להיענות לדרישה של האמריקנים", אמר אולמרט. "קונדליסה אמרה שאם אנו מעוניינים בהמשך המבצע, חייבים לבצע פסק זמן כלשהו. ארצות-הברית עומדת מול קושי במועצת הביטחון. כולם נגד ישראל. היא אמרה לנו שאם לא נגיע להבנה איתה, נצטרך ללמוד צרפתית. והיא צודקת. האם הייתה לנו בכלל את האפשרות לסרב לה? אל תשכחו שבמקביל יש לנו אור ירוק מהאמריקנים. הם מגבים אותנו לפעול כמה שנרצה וכפי שאנו מבינים".

חמש שעות של קבינט הסתיימו בהחלטת ביניים. שום דבר עוד לא הוכרע לגבי הקרבות שאחרי השבת. בש"ס ממתינים לימים מבטיחים יותר שאחרי תשעה באב, ובממשלה מחכים להתרחשויות במועצת הביטחון ביום שישי. סוף השבוע הדיפלומטי הוא זה שיכריע האם המלחמה מתגלגלת לסיומה או שתעבור הילוך והתוכנית השנייה, שנדחתה בינתיים בקבינט, תהפוך לסדר היום של הצבא בשבוע הרביעי ובחמישי.

בינתיים, הדוברים הרשמיים מדברים על לבנון, אך חוששים בעיקר מהסורים. כל פקיד זוטר באמ"ן יכול למנות במשך שעה את כל הסיבות מדוע אסד לא יעשה את שטות חייו. הטנקים חלודים. המטוסים מיושנים. הצבא גווע. ולמרות הנימוקים המשכנעים (בעיקר את הישראלים), מודאגים בישראל מהתכשיט הזה, שהחכמה נעצרה אצל אביו. כחסיד שוטה ונלהב של נסרללה, הוא מסוגל גם לעשות שטויות, והשטויות הללו עלולות לעלות יקר לישראל.

זו הסיבה מדוע כל השרים והדוברים הרשמיים חוזרים פעם אחר פעם על האקסיומה: אין לנו כוונה לפגוע בסורים. מי יודע, אם הוא לא נחשף לערוץ הכנסת, אולי המתורגמן שלו ישמע זאת בערוץ המוזיקה ויעביר לו הודעה מסודרת מהישראלים.

בישראל, כמובן, לא לוקחים סיכונים. אחוז משמעותי מהכוחות שגוייסו בשבועות האחרונים, ממתינים במורדות הגולן לרגע שאסד ישלח את האוגדות והחטיבות שגייס בשבוע האחרון אל שדות הגולן, ויפתח בירי מטורף של טילים על ישראל. אחרי יום הכיפורים, אף אחד לא מוכן לזלזל בגיוס חרום של הצבא הסורים.

בסוף השבוע השלישי, מבכים מקורבי אולמרט בעיקר על בדידותו של הראש. מערכת יחסים עכורה שהתפתחה בינו לבין שר האוצר הירשזון, וחשש מפני נאמנותה של שרת החוץ ליבני (הוא חושד בה בכמה מההדלפות היותר כואבות לו), הופכת את המעגל המצומצם בלאו הכי לקטן ומזערי.
ויש גם את החצי הטוב של הבדידות: מקורביו מבקשים לצקת לתוך דמותו של אולמרט מעט מהחומרים חסיני האש שהרכיבו את דמותו של שרון. זה חשוב לאולמרט. זה עוד יותר חשוב לציבור. לפחות ברגע זה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!