'בין השורות' לא משאיר פצועים

מסגרת מצומצמת שאינה חורגת מהוצאת צו 8 לאמירת תהילים ודיון פומבי במידת 'אחוות הלוחמים' שצריכים לגלות תלמידי הישיבות בימי 'בין הזמנים', תוחמת בשבועות האחרונים את מידת הסיקור לה זוכים גדולי ישראל על רקע המצב המלחמתי. במסגרת 'דיווחי המגזר', שנסקרו בהרחבה בטור זה בשבוע שעבר, הורחבה מעט גזרת הפעילות המגזרית של גדולי ישראל, שנדרשו להכריע בסוגיית הישארותם או הימלטותם של 'תלמידי הישיבות הצפוניות', אך מעבר לזה, לא נשמע קולם.

על רקע האמור לעיל, מעניין היה לחוש במשב רוח מרענן שנשב השבוע מהראיון המשותף שערכו עורכי 'בקהילה', יעקב ריבלין ובנימין ליפקין, עם האדמו"ר מבוסטון שליט"א. הכותרת 'קול קורא' שניתנה לו לראיון, יאה לא רק להמון, אלא גם, שלא לומר בעיקר, לעורכי וכתבי העיתונות החרדית, שמבלי משים העמידו את גדולי ישראל בפינה מגזרית צרה.

לקורא השבועונים האובססיבי, המסיים לקרוא בעיתון המתחרה את טורו של יוסי אליטוב, המתאר כמיטב המסורת את נקודת המבט הבלתי ממוקדת של 'גדולי האומה' אולמרט את פרץ וחבריהם לשולחן הממשלה, באים דברי האדמו"ר מבוסטון כמים קרים לנפש עייפה. שלב אחר שלב מנתח האדמו"ר בבהירות את תמונת המצב הכללית, כשהדברים יוצאים מפיו ברהיטות מילולית שטרם נשמעה במחוזותינו, לפחות לא בקרב דוברי ההסברה הרשמית הכושלת, עד שבקרב הקורא המרותק מתעורר החשק לגזור את הקטע ולשולחו לכתובת הנכונה בקריית הממשלה.

על משקל אמרתו המפורסמת של ראש ממשלת ישראל בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, ניתן לתמצת את רישומו של הראיון המרתק והמדהים במשפט אחד: "יש גדולים בירושלים".

הקרב על השורות


אם בקוראים אובססיביים שאינם מסתפקים ברכישת שבועון אחד עסקינן, מסתבר כי במערכת 'בקהילה', החליטו משום מה, לצאת מנקודת הנחה, שמרבית קוראיהם הנאמנים הם כאלה...

האייטם החדשותי המרכזי של השבוע – הקרב המר ב'בינת ג'ביל', מקופל כולו במשפט אחד כוללני ובלתי ממצה: "הפצועים עדיין מדממים על שולחנות הניתוחים, גופות עדיין פזורות בשטח, היתקלות רודפת היתקלות ומגבירה את מספר הנפגעים", פותח ומסיים יעקב ריבלין את תיאור חלקו העובדתי של הקרב המר, וכאילו מודע הוא לדלות הפרטים מוסיף ריבלין: " קודם שהותרו לפרסום, בשעות הערב של יום רביעי השבוע, המספרים המדויקים של ההרוגים והפצועים התמונה העגומה כבר בידינו...". כאומר, לא חסכון בדיו יש כאן אלא כורח מחויב המציאות, על רקע המידע הדל שהותר לפרסום בעת כתיבת השורות.

אלא, שבאופן מפתיע, לעיתון המתחרה, שנסגר באותה שעה ממש, התיר משום מה הצנזור הצבאי הראשי לדווח על הקרב לפרטיו. בשני העמודים הראשונים של עיתון 'משפחה' מתואר הקרב המר, לפרטי פרטיו כמעט, כולל מספרם המדויק של הנפגעים. במגבלות "הפרטים שמותרים לפרסום" לא חוסכים אהרן גרנות ואליעזר שולמן את "שבט לשונם", ודואגים לכך, שעל אף מגבלות הצנזורה ייצא הקורא כשמלוא תמונתו (של הקרב) בידו.

ולמען לא נבקר לריק, הלכנו ובדקנו. על הקרב המר דווח בתקשורת הכללית בשעות המוקדמות של בוקר יום ד', באותה שעה כבר נודע ליודעי ח"ן, דוגמת פרשנים מדיניים-צבאיים נחשבים, על השתלשלות האירוע לפרטיו, אך גם לעמך ישראל לא לקח יותר משעות ספורות כדי להתעדכן בהסתבכות לפרטיה. כך שכבר בעת מהדורת החדשות המרכזית ידעו הכל על הקרב ותוצאותיו, ולא רק בקווים כלליים.

אלא שמסתבר, כי על אף שהכל ידעו, לא הכל כתבו...

הטובים לטייס


שניים מטובי בניה של העיתונות החרדית נשלחו אלי קרב אווירי.

אשר מדינה מ'בקהילה' ואהרן גרנות מ'משפחה' נשלחו לסיור משותף, מטעמו של דובר צה"ל, בבסיס טייסת מטוסי 15F של חיל האוויר. למבקר עיתונות העמל על בניית 'מכנה משותף' ופירוקו, אין מצב אופטימאלי מזה. ששים אלי קרב, יצאנו, בדקנו וככל שזה תלוי בנו, את מבדקי הטייסת המפרכים של מערכת 'בחדרי חרדים', עובר רק אחד מהשניים...

בעוד שעיתונאי 'בקהילה' אשר מדינה מגיש לפני הקורא דיווח מרתק ומתאר ביד אומן את תחושותיהם של הטייסים, את היסטוריית הטייסת ואת מהותה, הרי שעמיתו, ייתכן ובהשפעת "הקו הרשמי" של הטייסים המרואיינים, נגרר לדיווח טכני ויבש שמרתק את הקורא במידה פחותה בהרבה.

בקרב האווירי הזה, זוכה אם-כן מדינה, לעליונות מוחלטת.

על אף העליונות האמורה, בלי אנקדוטה קטנה לסיום, ולו לשם האיזון, אי-אפשר: לאחר שהוא מציג עצמו בפני מפקד הטייסת ואף טורח להביא אינפורמציה חשובה זו בפני קהל הקוראים, פונה מדינה למפקד הטייסת בשאלה הנוגעת ל'בנק המטרות' שהסתיים זה מכבר, כשהוא נענה כי "המטרות של חיל האוויר לא הסתיימו כלל וכלל". בנקודה זו, בבחינת "יהללך זר ולא פיך", מוסיף מדינה: "שעה וחצי לאחר מכן, כשפתחתי את גלי צה"ל במבזק החצי, נשמע הקריין מודיע כי מפקד טייסת בחיל האוויר אומר, כי בניגוד לפרסומים, בנק המטרות של חיל האוויר לא הסתיים", כשהוא יותר מרומז לכך שכתב התחנה הצבאית עשה שימוש בפניני המרואיין הבלעדי.

כמנהגם של תחקירנים, לא התעצלנו מלחפש ולבלוש אחר המדליף האלמוני לגל"צ, והנה, הפלא ופלא, המדליף לא רק שאינו מסתתר, אלא מציג את מרכולתו בראש חוצות בעיתון המתחרה. "כשייגמר בנק המטרות תפרקו את הטייסת"?, שואל גרנביץ את מפקד הטייסת, כשהתשובה שהוא מקבל זהה: "בנק המטרות הזה לעולם לא ייגמר".

לנו לא נותר אלא לצטט למדינה את שאמר לו בהקשר שונה, מפקד הטייסת: "המסקנה שלך מניחה הנחה לא בהכרח מדויקת"...

הפרד וכתוב


מה יעשה העורך הלחוץ כששתי כתבות באותו נושא מזדמנות לפניו? בעיתון 'בקהילה' בחרו משום מה בדרך הקלה. לשתי הכתבות, שתיהן יחד וכל אחת לחוד, נמצא מקום באותו עמוד, תחת כותרת שונה.

הן 'משפחה' והן 'בקהילה' התייחסו לסוגיית ביטול חופשת 'בין הזמנים' של תלמידי הישיבות, אך בעוד שב'משפחה' בכתבתו של נתן וייס הוצגה תמונת המצב בשלמותה, ב'בקהילה' בחרו העורכים להציג את שני צידיה של אותה מטבע, בשתי כתבות שונות, כשבאחת מביא יעקב רייניץ את דעת הגראי"ל שטיינמן המצדד בשחרור, ובשנייה מובאת חוות דעתו של הגר"ע יוסף המצדד בביטול.

בהפרדה המוזרה, הבחין, כך מסתבר, גם עורך העיתון, שמצא לנכון, תוך כדי דיווח כפול ומיותר על דעתו של הגרא"ל שטיינמן בנידון, להוסיף את הפסקה המתגוננת: "ראה ידיעה נפרדת".
לידיעת העורך הרשלן: ראינו, והשתוממנו...

תקלות ב'קולות'


מישהו במערכת מוסף 'קולות' פישל, ולא ב'קטנות'.

תמונת השער של המוסף, זהה לתמונה שהופיעה בשבוע שעבר בשערו של לא אחר ממגזין העיתון המתחרה, מבלי שאיש מאנשי 'בקהילה' נותן את לבו ובעקר את עינו בתמונה המקבילה.

בפראפרזה לפוזה המועתקת של החייל האוטם את אוזניו, ניתן לומר כי במערכת המוסף הנחשב, בחר העורך לעצום את עיניו...

אפרופו ענייני תמונות והשוואות. התמונה המרגשת של הלוחמים הבוכים, מופיעה בכל שבועוני המגזר ולא רק בשני העיתונים הנסקרים, אלא אף בחינמוני רשת 'קו עיתונות דתית', תחת הכיתוב "נלחמים ובוכים"... אלא שהכיתוב הנדוש שמובא ב'קו עיתונות' ככיתוב שולי תחת התמונה, הופך בטור "מדעי המדינה" ב'בקהילה' לכותרת ראשית, כשמדינה בוחר לתת לטורו את הכותרת הכל-כך מקורית: 'יורים ובוכים' ...

אשר, אם תתמיד במקוריות זו, בפעם הבאה, מי מהקוראים עוד עלול להעניק לטורך את הכותרת הלא מחמיאה, אך לשם שינוי מקורית: "קוראים ובוכים"...

חיים שאין בהם


אם תרצו, גם את ההתחמקות מלדווח על הפרשייה בה מעורב השר חיים רמון, על אף השלכותיה הרבות על סוגיית מינוי הדיינים המוטלת לפתחה של הוועדה שהיו"ר שלה אינו אחר משר המשפטים נשוא הפרשייה, ניתן לתלות ב'ערפל הקרב' מאחוריו נוהגים ב'משפחה' להסתתר, כל אימת שנושא בעייתי שכזה מוטל לפתחם.

אלא שהפעם, שלא כמו בפרשת הנשיא קצב, ממנה לא הצליח העיתון להתחמק כליל, נקט העיתון, ייתכן ובחסות 'אבק הקרבות' העולה מן הצפון, בקו שמתעלם לא רק מ'החטא' אלא גם מ'עונשו'.

בעוד שב'בקהילה', מצליח ריבלין להלך בין הטיפות ולדווח את כל שניתן לדווח, מבלי לגלוש לפרטים מיותרים שאין הנייר סובלם מחד, ויחד עם זאת מבלי להשמיט כל פרט חיוני שהכתב והקורא סובלו מאידך, הרי שב'משפחה', ננקט קו של התעלמות מוחלטת, לא רק מהפרשייה אלא אף מהשלכותיה על הוועדה.

אם להשתמש במטבע הלשון שטבע ריבלין, ניתן בהחלט לומר כי "כשהתותחים רועמים – החרדים שותקים"...

פינת הצל"ש השבועית


לשם שינוי, נפתח בצל"ג דווקא: כותב השורות מוצא לנכון לתמוה בקול, האם לא מן הראוי כי עיתונאי שמסקר את פעילות ארגוני המתנדבים ומתמקד דווקא בפעילותו של ארגון מסוים, ידגיש כי מדובר בארגון שבבעלות מו"ל העיתון, משלם משכורתו של הכתב? אם גם לדעתכם, הגולשים, התשובה חיובית, מן הראוי שנקרא כאן לסדר את שלמה קוק, עיתונאי 'בקהילה', שהפר קוד אתי בלתי כתוב זה.

ולאחר שפתחנו בגנותה של אכסניה, נעבור לצל"ש שלשמו התכנסנו: אחרי היעדרות בת שבוע, חזרה פינת הקרדיט של 'בקהילה' למקומה הראוי. וככל שזה תלוי בנו, כשם ש'קיבלו על הראש' על הפרישה, כך מן הראוי שיקבלו שכר על הדרישה...

ואחרון לטור זה: יקיר המדור יוסי אליטוב, זנח לשבוע את השר אלי ישי, שמעבר לאזכור שולי בעמוד נידח, לא זכה להיכלל במסגרת הסקירה השבועית של העיתונאי המוכשר.

ואילו לא גרמנו בביקורתנו אלא לכך שתחת השר הישיש יוזכר שמו של צעיר השרים אטיאס, דיינו...

קישורים:
לטורים קודמים של 'בין השורות' - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!