'בין השורות' עם גליונות מלחמה

למרות שמדובר רק בשבוע הראשון למלחמה, ועל אף שלשני הצדדים כושר עמידה יוצא מן הכלל, אי-אפשר להימנע מהכרזה על ניצחון ברור במערכה הראשונה.

'שני הצדדים', הלא הם השבועונים 'משפחה' ו'בקהילה', מוקדשים מטבע הדברים, רובם ככולם, לסיקור מאורעות המלחמה. אך בעוד אחד מהם מתמקד בסיקור 'המלחמה מבית', מנקודת מבט פנים-מגזרית, זולתו אינו מסתפק בכך, ובפרספקטיבה רחבה בהרבה הוא מסקר נאמנה גם את 'המלחמה מחוץ'.

בקהילה פנימה, בתוככי המשפחה המצומצמת, נראים התכנים כאילו הוצלבו זה מול זה על-ידי יד נעלמה בטרם הדפסה. קורא העוקב אחר שני העיתונים, מקבל את הרושם כי ב'סערט' הזה כבר היינו. הסיפורים על החסידות החיפאית הם אותם סיפורים; התיאורים רבי הרושם וההשראה על חלוצי ישיבת 'נחלת הלווים' מעוררים את אותם ריגושים; 'סיפורי מירון' זהים גם הם כמעט לחלוטין, בבחינת "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", ואפילו הטורים האישיים של רבני הערים המופגזות 'מיוחדים' לשני העיתונים.

אלא שבנקודה זאת מסתיים הדמיון בין שני השבועונים ומתחיל ההבדל הגדול. שכן, בעוד 'בקהילה' מסתפק בנקודת המבט המגזרית, כשבצידה אי אלו אנקדוטות מעוררות עניין, אך לא מהותיות - דוגמת סיפורם של אנשי צד"ל, מצוקתם של בעלי הצימרים בצפון, פינת הנצחה אישית לחללי המלחמה, שיש בה כדי לרגש ותו לא, ועל מנת שלא לזרות מלח על הפצעים נמנע מלהתייחס ל'כתבות עונת המלפפונים' על מוהלים, חזנים ו'שאר ירקות' - הרי ש'משפחה' יוצא לסיקור נרחב ומקיף, שמציג את המלחמה כולה מנקודת מבט כלל ישראלית, רחבה ומקיפה.

פותח את 'הסיקור הנרחב' יוסי אליטוב, שבניגוד למקבילו בעיתון המתחרה 'מרביץ' בקוראים פרשנות מלחמתית בדיוק כפי שהם אוהבים. גם ה'ראיונות בקונצנזוס' עם השר שאול מופז, ועם מפקד החטיבה של החיילים שנחטפו בלבנון, וטורו של ארי סלומון המתמקד בנקודת המבט הכלל-עולמית, משקפים נאמנה לא את המגזר דווקא, אלא את הגזרה כולה.

אך 'גולת הכותרת', כך נראה, הוא המגזין המיוחד, שחותמו 'גליון מלחמה' מעיד העד היטב על תוכנו.

צוות 'משפחה', אהרון גרנביץ ומשה שטרן, יוצאים לחזית, ואינם מסתפקים עוד, כמנהג עיתונאי המגזר, בגלישה באתרי החדשות. הם נוטשים את המסך והמקלדת, מצטיידים בלא פחות מ'אטמי אוזניים', ומדווחים 'בשיגור חי' מיחידת תותחנים בגבול הצפון.

במקביל, מעברו השני של הגבול, מתוארת בהרחבה נקודת המבט הלבנונית. ביד אומן מתאר ארי סלומון את הטרגדיה של תושבי לבנון שחלומם על קיץ שכולו שגשוג, נמוג בעשן, ובמסגרת 'דע את האוייב' מציג אליעזר שולמן את 'כרטיס הביקור' האישי של נסראללה.

הוא אשר אמרנו, הניצחון במערכה הראשונה, איננו מוטל בספק.

מלחמת הכותרות


'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו', אמרו חז"ל, אך דומה שבמקרה שלפנינו הקנקן המשובח מעיד כאלף עדים על המוצר המוגמר שבתוכו.

בעוד כותרות 'בקהילה' נעדרות השראה, שלא לדבר על הכותרת הנדושה 'יומן מלחמה' המעטרת את שער המוסף 'בקהילה פלוס', הרי שבכותרות 'משפחה' ניכרת ההשקעה. החל מכותרת העיתון 'כהרס בלבנון' (על משקל הפסוק בתהילים), עבור לכותרת הקולעת 'ירידה לצורך עליה' על נטישת חסידי סערט ויז'ניץ את חיפה, וכלה בכותרות המגזין 'בשיגור חי', 'תיק נסרללה' ו'גלויה מביירות', שבכולן ניכרת השקעה ומחשבה.

לעניין זה, כחריגים היוצאים מן הכלל, ראוי לציין את כותרותיהם של יוסי אליטוב ויעקב ריבלין שנבדלות מהמגמה הכללית השלטת בעיתון בו הם כותבים.

בעוד ריבלין נבדל לטובה בכותרת השנונה של מדורו "כשהתותחים רועמים החרדים מדברים", הרי שאליטוב, מבלי משים, מפספס את המטרה.

בראיון מיוחד שעורך אליטוב עם השר מופז, מתפספסת לה כותרת סנסציונית שטרם נשמעה, כשבמהלך הראיון מטיל מופז לפתחו של פוליטיקאי ישראלי, את האשם בקטסטרופה שנוצרה, כשהוא קובע: "חד משמעית, לו היינו עוזבים את לבנון במסגרת הסכם ולא בבריחה, האיום שמרחף כיום עלינו לא היה קיים. בימים ההם, לפני שהתקבלה ההחלטה על הנסיגה, היה צה"ל קרוב יותר מתמיד למיגור החיזבאללה. הבעיה שנוצרה קשורה הייתה להחלטה שקיבל אז המועמד לראשות הממשלה אהוד ברק על יציאה חד צדדית מלבנון. בחירתו של ברק הייתה כמו מתן הכשר לנסיגה שאחראית במידה רבה על מה שמתרחש כיום בגבול לבנון". מופז אם-כן, מאשים את ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק באחריות ישירה למלחמה. אך תחת להתהדר בקטע הבומבסטי והבלעדי, 'מדלג' אליטוב על הכותרת הפוטנציאלית בקלילות מתמיהה, ועובר לשאלה הבאה...

הקורא הנאמן נסראללה


מי מהקוראים שניסה לשים את ידו במהלך סוף השבוע האחרון על עיתון 'משפחה' והתאכזב לגלות שהמוצר אזל מן המדף (כבר ביום חמישי), יופתע מן הסתם לקרוא, כי גם בכך אשם החיזבאללה...

"החיזבללה עוקב אחר כל פיסת מידע ואל תחשוב שהעיתון שלכם לא מגיע לידיו. הם רוכשים אותו בחו"ל וקוראים אותו בצימאון אז אל תספק מידע. אחרת, ביום חמישי הם יקראו היכן אנו ממוקמים וביום שישי אנחנו נהיה תחת אש", מצטט אהרל'ה גרנביץ משפט שכאילו נלקח היישר ממערכון של 'הגשש'.

לא היינו נתפסים לזוטות שכאלה, ובפרט שכתבתו של גרנביץ בשיגור חי מקו האש יפה ומרתקת, אילולא לא חדל העיתונאי המוערך לפרט, פעם אחר פעם, במהלך הכתבה, מה רבה החשאיות שהוא נדרש לה. פעם מדובר במיקום היחידה החבויה עמוק בין ההרים אי-שם בצפון, והס מלהזכיר היכן; פעם מדובר במכשור מיוחד שאסור לדבר עליו; ופעם מתוארת תחינתו הנרגשת של מפקד היחידה בפני הכתב "שלא לכתוב את מה שהוא רואה יען ואפילו לחיילים אסור לראות זאת, מטעמי בטחון שדה"...

לנו הקוראים לא נותר אלא להפנות את הכותב הנכבד לקריאת טורו השנון של כתב השבועון המתחרה יעקב ריבלין, תחת כותרת המשנה, "דבר הפרשן הצבאי המוסמך".

ואפרופו ענייני צנזורה - מסתבר כי גם ב'בקהילה' לא טמנו ידם בצלחת האיפול והצנזור. באורח פלא, פינת הקרדיטים לשותפים לעשיית העיתון, המופיעה מידי שבוע בפתחו של מוסף 'קולות' נעלמה, כשאת מקומה תופסת פרסומת לחנות אופטיקה ידועה. מופתעים, פנינו, בהשפעת הפרסומת כמובן, לטובי 'המומחים לבריאות העין' שמא יוכלו הם למצוא את 'הקרדיט הנעלם', ללא הועיל...

בדיקה נוספת ודיסקרטית העלתה כיווני חקירה שונים, אלא שלמרות רצוננו העז לשתף את הקוראים אנו מנועים מלשחרר מידע, מטעמי 'בטחון דפוס'. מי יודע, אולי גם אותנו מתרגמים מידי שבוע, לעיני החיזבאללה.

לוחם נולד


בביטאון המפלגתי הרשמי לא היו מתארים זאת טוב יותר. במסגרת כתבת פרשנות צבאית-מדינית עושה יוסי אליטוב מסע יחסי-ציבור ליו"ר התנועה הקדושה. וכך, בלב ליבו של תיאור ביטחוני מרתק, מוצא לנכון העיתונאי להקדיש פרק מיוחד לתרומתו ההרואית של השר אלי ישי למאמץ המלחמתי.

יכלה המקום ולא יכלה הזמן מלתאר את גשמי הברכה של קילוסים ותשבחות המומטרים על ראשו של הביטחוניסט המהולל "המתבונן מלמעלה" לא רק על חבריו לקבינט, אלא אף על ראשי מערכת הביטחון. תוך ירידה לפרטי הפרטים של פעולות שנזקפות לזכות אצבעו של השר השקול, והיסחפות למערכות עבר בהן הכריע ישי בניגוד לדעתו של המדינאי הדגול סילבן שלום, הופך אליטוב את ישי למעין נפוליון זוטא. לא פחות.

וכאילו כדי לצאת ידי חובת 'האיזון הקדוש', לא פוסח אליטוב על אזכורו של פוליטיקאי תורן מהמפלגה היריבה. בתיאור, שכולו לעג וקלס לפוליטיקאי צר-האופקים שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של 'דת ומדינה', מלגלג אליטוב על ח"כ יעקב ליצמן שנזעק לקראתו של אולמרט כדי לוודא שבאמתחתו של הלה כיפה שתאפשר לו להזכיר שם-שמים ללא חשש של "ברכה לבטלה"...

'בקהילה' לימינך


אם שתי הסיעות לא היו מכריזות על פירוק השותפות הפוליטית ביניהן, ערב הבחירות האחרונות, עוד היינו חושדים את הכותבים הנכבדים כי קיבלו דבר-מה, תמורת הפרסומת הסמויה.

אשר מדינה ויעקב ריבלין, שני עיתונאים שמעמדם הבכיר בעיתונות החרדית ולא רק במסגרת המצומצמת של עיתון 'בקהילה', הוא בבחינת 'המפורסמות שאינן צריכות ראיה', מצאו לנכון, שניהם יחד וכל אחד לחוד, להכליל, לא בראיון אלא כחלק מכתבה עיתונאית אובייקטיבית, את תורתם המדינית של יו"ר 'ישראל ביתנו' ח"כ אביגדור ליברמן ושל איש 'האיחוד הלאומי' ח"כ אריה אלדד.

"קשה שלא להצטרף לדעתו (של אלדד) חרף המשמעויות המאוד פסימיות שלה על הניצחון האפשרי הקרוב של החיזבאללה", מסיים ריבלין את הכתבה, הנפרסת על פני עמוד שלם. מחרה-מחזיק אחריו אשר מדינה, שבוחר לתת את הבמה המרכזית בטורו 'מדעי המדינה', ליו"ר 'ישראל ביתנו', כשהוא אינו מסתיר את אהדתו האישית לאיש ולמשנתו, עד שכתלמיד העולה על רבו הוא נסחף וקובע "כי אם נסראללה ומשעל חטפו שלושה חיילים, אנשי השמאל חטפו מדינה שלמה".

מבלי להיכנס לשאלת ההיגיון העומד מאחורי תורתם המדינית של השניים, מוצא המדור טעם לפגם בהבאת משנתם של ניצי הניצים, בלא מתן זכות ביטוי הולמת לכל גישה אחרת.

ולא שאנו באים לקפח את פרנסתם של לבלרי העיתונות החרדית המפלגתית בהעלאת טענות של 'דעת תורה'. אנו לא באנו, אלא בטענה פשוטה כנגד היעדרה של אתיקה עיתונאית טהורה.

החצי השלישי


למען הסדר הטוב, נבהיר טרם ציטוט המשפט דלהלן, כי אין מדובר בעוד משפט עילג של פוליטיקאי שמושם ללעג וקלס במסגרת הפינה 'הוצא מהקשרו', אלא בכותרת בעמוד השער של השבועון החרדי 'שעה טובה'.

וכך כותב העיתון (לא נגענו): "חצי מדינה נטושה, חצי מדינה תחת חיפושים וחצי שלישי בלי חשמל". כן, כן, שפשפו את עיניכם וקראו שוב, יען ואם תחפצו לעיין במקור, תיאלצו להיפרד מסכום של 13.80 ₪, על מנת לזכות ולקרוא שנית את 'הבדיחה העצובה'.

בין אם תרצו ובין אם לאו, הכותרת הלז משקפת נאמנה את רוח העיתון. בעוד שבשבועונים המתחרים מושם הדגש על כתיבה קולחת וזורמת, כזאת הקולעת לרמתו של הקורא הממוצע, הרי ש'שעה טובה' אינו סופר זוטות שכאלו. הכותב בסגנונו דבק ולמי איכפת מ'קשיי הקליטה' של הקורא מן השורה.

אלא שעל הכתיבה/קריאה הנתקעת פה ושם, מחפה הפוזה הלוחמנית כלפי כל דבר שריח של שמאל-מרכז נודף ממנו, כמו גם סגנון כתיבה ציני שאינו סופר איש, ואינו 'נותן כבוד' גם לא לבכירי הפוליטיקאים החרדים, שבמחוזות אחרים נזהרים, ולו מעט, בכבודם.

ואם בפוליטיקאים ובפוליטיקה עסקינן, אי-אפשר שלא לציין לשבח את 'שעה טובה' כמו גם את 'בקהילה', אשר למרות גודש 'יומני המלחמה', מילאו את 'חובתם הציבורית', וסיפקו לקורא תאב התככים את ליטרת הבשר השבועית בתחום הפוליטי הפנים-חרדי.

ומן השבועונים המצוינים לשבח, ילמד הקורא הדעתן על השבועון שלא צוין...

קישורים:
לטור קודם - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!