'בין השורות' יוצא לקרב

יום לאחר חטיפת שני החיילים בגבול הלבנון, תחת הכותרת "המלחמה כבר כאן", משרטט הפרשן הצבאי של 'המודיע', ישראל קצובר, את 'קו הגבול העיתונאי', העובר בין פרשנותו הצבאית, לפרשנותם של כתבי היומון המתחרה 'יתד נאמן'.

כאילו נזרקה בו הנבואה, מנתח קצובר בבהירות, ולאחר מעשה ניתן גם לומר בדייקנות, את התחזית לימים הקרובים: "המערכה הולכת להיות קשה", פתח קצובר. "היא עשויה לכלול, חלילה, ירי של טילים מלבנון לעבר חיפה, הקריות ויישובים גדולים אחרים בצפון הארץ". אלא שקצובר אינו מסתפק בתפקיד 'החזאי', ובצד תיאור המפה הסינופטית הצבאית וניתוח המצב העובדתי לאשורו, הוא מעלה לראש סדר היום את הקריאה לעריכת 'חשבון נפש' לנוכח ההידרדרות הביטחונית.

מבלי למצמץ מבכה קצובר את אובדן יכולת ההרתעה הישראלית ושחיקתה עד דק, ותולה זאת במדיניותה הרופסת של ממשלת הטירונים אולמרט-פרץ.

בצד הביקורת הקשה, מנצל קצובר את המעמד להרבצת מוטיבציה מלחמתית באלפי המנויים הקרביים-קוראי המודיע, כשהוא מייעץ לממשלה לנצל את 'חלון ההזדמנויות' שנפתח בפניה, ומציב בפניה מטרות ברורות, אשר למרות התובנה הצבאית שבצידם ספק אם יגיעו לכלל מימוש מלא, אם בכלל. מבחינתו של קצובר יציאה לפעולה נרחבת, היא כורח המציאות, כשהמחיר צריך להיגבות לא רק מלבנון אלא גם מסוריה...

לעומתו, הפרשן הצבאי המתלמד בצלאל קאהן, מתאר אמנם את השתלשלות האירועים, מציב את השאלות הקשות העולות מהם ואף מתייחס, גם אם לא במאמרו המרכזי, לתרחיש האימה של ירי טילים לעבר חיפה, אך נמנע - או שמא אינו מתיימר להיכנס לנעלי הדרג הצבאי-מדיני - מלבקר את ההתנהלות שהובילה להידרדרות החמורה. שלא לדבר על הימנעותו מהענקת ייעוץ צבאי, בהנחה שייעוץ מבית מרנן ורבנן להתחזקות בשמירת הלשון, פרי עטו של בצלאל, אינו נופל בגדרו של ייעוץ שכזה.

על מנת שלא לפגוע במי מהצדדים נותיר בידי הקוראים את המענה לשאלה המתבקשת מדוע נמנע קאהן מלהיכנס לעובי הדברים, וכמעשה טוב של אחים לכתיבה אף נוסיף ונציין כי קאהן יתלה זאת, מן הסתם, בעובדת היותו כתב עיתון חרדי המייצג את אסכולת 'היהודי הגלותי', זה שאינו נוהג להתערב בענייני בטחון לא לו, ונמנע מלייעץ בענייניה של מערכה צבאית בה אינו נוטל חלק.

אלבום מלחמה


על טירונותו הניכרת בעמדת הפרשן הצבאי, מחפה קאהן בתיאור מושחז ומרתק של תמונת המצב.
בעוד קצובר מעניק משקל רב לפרשנות האירועים, אך בכל הנוגע לתיאורם העובדתי, מסתפק בתיאור יבש וממצה, הופך קאהן מן הצד השני, למחייה המילה הכתובה, כאילו נתבקש לצייר ולהמחיש בפני הקורא את האירוע בהתהוותו. כחלק מהתיאור המפורט, עד לפרטי הפרטים, מוזמן הקורא הנאמן, זה הנצמד להוראות הרבנים ונמנע מהאזנה ל'אמצעי התקשורת' גם בעיתות מלחמה, להתעדכן, גם אם יממה אחרי, במבזקי חדשות, במסגרת הטור היומי 'יומן מלחמה'.

מבחינתה של מערכת 'יתד נאמן' תיאוריו המרתקים של קאהן מהווים תחליף הולם להיצף התמונות המוגשות מידי יום לקוראי 'המודיע', שחווים את המאורעות מבעד לעדשת המצלמה, יותר מאשר באמצעות המילה הכתובה. ב'יתד נאמן' לעומת זאת, אם מטעמים אידיאולוגיים ואם מפאת חיסכון בצבע, מבכרת המערכת להסתפק בתיאוריהם הצבעוניים של הכתבים, על פני הפיכתו של העיתון ל'אלבום מלחמה'.

אם תרצו, אין המדובר רק בענייני צילום ופיתוח, אלא בכל נושא שהצבע והגרפיקה יפים לו. כבר ביום הראשון ללוחמה מציג 'המודיע' בפני הקוראים מפה מדויקת וברורה, המתארת שלב אחר שלב את השתלשלות החטיפה. ב'יתד' לעומת זאת, סומכים הכתבים והעורכים על 'חוש ההתמצאות' של הקורא המיומן, זה שמדינת ישראל על גבולותיה ומוצביה, נהירה לו כשבילי בני-ברק.

חדל אש


אך בעוד ש'המודיע' ההירארכיה ברורה, כשבראש הפיקוד הצבאי של העיתון עומד הפרשן הצבאי, שמטבע הדברים, על רקע סדר היום המלחמתי, מותיר הרחק מאחור את עמיתיו לדסק החדשות, עד שניתן לומר כי האירועים מתוארים בעיתון על-ידי 'א.פאר ואחרים', הרי שבעיתון 'יתד נאמן' מעמדו של הפרשן הצבאי, שווה ערך למעמדו של שר הביטחון. הוי אומר, מעורער למדי.

את הימים הראשונים ללחימה שורד אמנם קאהן בגבורה, כשהקרדיט לאספקת הדיווחים הצבאיים נתון כולו בידיו. אך 'במלחמה כמו במלחמה', כבר ביום השלישי למערכה, ניכרת נסיגה במעמדו, כשלמערכה הצבאית מוטל הכתב המדיני אריה זיסמן, איש החזית החיפאית, שבמסווה של 'תושב העיר' ותוך שהוא מקפיד, כאילו כדי לצאת ידי חובה, להסיר חשד, ולציין בסיומה של 'הכתבה המרכזית' את שמו של יונה יהב ראש העירייה, מסיר כלאחר יד את נוצות יונת הכתב המדיני, וממהר לאחוז בידיו את נשק הכתב הצבאי, זה התופס את מקומו במרכז הדיווחים הצבאיים בראשית השבוע.

בניגוד לעמיתו למערכת, זיסמן לא מסתפק בדיווחים חדשותיים נטו, ועל אף שנמנע הוא מ"עליית מדרגה" עיתונאית ואינו יוצא בקריאה להפגזת דמשק, אין הוא בוחל ב'השחלת' ביקורת פה ושם, לרוב סמויה ולעיתים אף גלויה, כנגד התנהלות הדרג הצבאי, אם בנושא תיאורית 'קורי העכביש' של נסראללה, ואם בהטחת שאלות כבדות משקל כגון "מדוע לא הופצצה כליל תחנת התקשורת (והס מלהזכיר את המילה האסורה 'טלוויזיה'), של 'אל מנאר'.

משתדלים ומצליחים


בצד הביקורת, הראויה להיאמר, אי-אפשר שלא להתייחס לפן החיובי הכללי, העולה מדפדוף בין דפי העיתונים. שני העיתונים גם יחד משתדלים ומצליחים להביא בפני הקורא תמונת מצב מלאה ומעודכנת למדי של האירועים. מטבע הדברים, החדשות המעודכנות המוגשות בשני העיתונים (חדשות זהות למדי, אם נצא מנקודת הנחה ש'חיזבאללה' ו'חיזבולה' חד הם), הנם פועל יוצא של תקשורת אונליין ומדיה אינטרנטית, המאפשרת גישה מהירה לחדשות לכל דכפין.

ובכל זאת, תהא אשר תהא הסיבה לשינוי המבורך, אי-אפשר שלא להיזכר בימים עברו, בהם נאלצו קוראי היומונים החרדיים להתעדכן בחדשות השלשום, תוך המתנה להוצאתם לאור בתקשורת הכללית הכתובה, בבחינת "בכדי שיעשו"...

היו ימים, וטוב שאינם.

קישורים:
לטור קודם - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!