רגע ההכרעה

זה היה רגע שחילק את המלחמה בצפון לשניים. דפי ההיסטוריה מלאים ברגעים שכאלו, רגעי מפנה שהמככבים בהם אינם מודעים בזמן אמת לגודל המעמד. זה היה רגע שהציב חומה בין פיצוצי הגשרים והכבישים לבין מבצע נועז ועתיר סיכונים, שהתמקד ביעד מספר 1, המחופר במנהרה תת-קרקעית בשכונת דחיה הלבנונית. המפות שנפרשו בפני חברי 'פורום השביעייה', שהתכנס בקריה בתל-אביב, הדהימו חלק מהנוכחים.

אם ניצמד לכתובת הנעלמת של 'פרסומים זרים', ניתן לומר בזהירות שלראשונה מאז חטיפת החיילים, חשה המערכת הביטחונית כי היא קרובה מתמיד להשמדת היעד. מה זה קרובה? היו שאף הצביעו על גודל הבונקר, העומק המדויק מתחת לפני האדמה, האנשים המקיפים את היעד המרכזי, ותעודת הביטוח בדמות עשרות נשים וילדים שחוצצים בין מטוסי אף 16 לפעילות הקרקעית השוקקת של כת השטן.

גם מה שלא ניתן לעשות היה ברור לכל: אין מצב להנחית כוח צבאי ולשלוף את נסרללה מהמחילות. הישראלים המעטים שמתהלכים בלבנון בימים אלו (כן, יש כאלו), הם רק אלו שמכוונים את הטילים ליעדים, על-פי פרסומים זרים, כמובן. מצד שני, אפשר להפציץ את הבונקרים מהאוויר ולקוות שעמידותו של הבונקר, שבנו האיראנים, מוגבלת.

לצד המפות ישבו הרמטכ"ל, סגנו, ראש אמ"ן, ראש המוסד והמזכיר הצבאי, והמתינו להכרעה. מעברו השני של השולחן הסבו השרים פרץ, ליבני, מופז, דיכטר, ישי, וכמובן – ראש הממשלה אהוד אולמרט. בפינה, בקו התפר שבין הקצינים והשרים, בלטו פניו החתומות של נציג החוק הבין-לאומי, היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, כמעין תמרור אזהרה שאמור לבלום כל תכנית שיש בה סיכון מופרז לחיי אזרחים.

למעט אולמרט, דמותו של מזוז היא המרכזית והמשפיעה, בטרם שולפים הקצינים את המפות ולפני שהשרים מרימים את ידיהם. בסופו של תהליך, איש מהנוכחים אינו רוצה להיעצר בגבולות לונדון ולהילקח אחר כבוד לבית הדין הבין-לאומי בהאג.

לא פחות מחמישה פורומים עומדים לרשותו של ראש הממשלה בבואו להכריע בסוגיות כבדות-משקל של יציאה למבצעים מאחורי קווי האויב: מליאת ממשלה, קבינט ביטחוני, קבינט מדיני, מטבחון ופורום סגני ראשי הממשלה.

החוק היבש מצריך את אישור הממשלה; ההיגיון מחייב לחלוק את הסודות האמתיים של מדינת ישראל בפני מינימום משתתפים. פשרת האמצע האהובה על ראשי הממשלות הופכת את השרים לצופי סי-אן-אן פלוס, כלומר: השר איתן כבל ועקרת בית מג'ורג'יה נחשפים לאותם סיפורי 'חסמבה' על המטכ"ל של נסרללה ועל ההעברות הבנקאיות מטהרן. הדבר האמתי קורה הרחק מקריית הממשלה, ב'פורום השביעייה' שבו חברים השרים הביטחוניסטיים והשרים הנחשבים, לפחות בעיניו של אולמרט.

המפגש המדובר נקבע יחסית מאוחר. ישראל מימון, מזכיר הממשלה, הזעיק את החברים לשעה שש בערב של יום שישי. ישי התנגד. תקדימו את הישיבה לצהריים, ביקש, אני זקוק לחמישים דקות כדי לחזור לירושלים לפני שהשבת נכנסת. מימון, שומר מסורת, שלף טיעון שהיה קשה להתמודד עמו: הדיון הביטחוני בלשכת פרץ יסתיים סמוך לדיון 'פורום השביעייה'. אין צ'אנס להקדים את הישיבה. אולי נסדר לך נהג דרוזי שיסיע אותך בחזרה לירושלים? שאל.

חצי שעה לאחר שעוזריו של ישי כבר סימנו מלון סמוך שבו ישהה במהלך השבת, בישר מימון ליו"ר ש"ס שהדיון הוקדם בשעתיים. אנחת הרווחה של ישי נשמעה עד ללשכה בתל-אביב. פרס, למרבה המזל, הודיע שיעדר. "הוא צריך להצדיק את הפרס נובל שלו", העיר אחד השרים הבכירים, "עדיף שלא יישב בדיון המכריע".

ארגון של צבא, רוח של גרילה


ארשת פניו הנינוחה של ראש הממשלה לא תאמה את התכנית המבצעית החדשה שהונחה על השולחן. אותו קור-רוח שאחז בו מרגע חטיפת החייל שליט ועד להפצצות על הבונקר ברובע השיעי, מפתיע בעיקר את השרידים האחרונים של אנשי שרון שמתהלכים סביב לאולמרט.

השרוניסטים, שעבורם היה אריק ראש הממשלה האחרון ששלט בישראל, נדהמו לגלות שיש ראש ממשלה אחר, שגם הוא מתנהל בקור-רוח, בענייניות מופגנת, ללא סצנות היסטריות ובלי פניקה.

את השליטה במצבים קשים, סיפר אולמרט לידיד, רכשתי בפיגועי ההתאבדות בירושלים. במשך עשר שנים נאלצתי לקבל הכרעות גורליות, כשלפניי מוטלות גופות מרוטשות ואיברי אדם.

זוהי, אגב, המטרה העיקרית שהציב לעצמו אולמרט במבצע הרחב בלבנון, אחרי היעד המרכזי של החזרת השבויים הביתה: בניית מנהיגותו. מי שדידה בקביים של שרון ללשכת ראש הממשלה ונבחר בעור שיניו לתפקיד, מנסה כעת לקנות את מנהיגותו בדין, לא בקומבינה. ההופעות המדודות, התמרון הנכון בין הסהרורים משמאלו ומימין לו, הבעת הפנים הבטוחה, והתמיכה המפתיעה ממוסקבה ועד לונדון, כל אלו יוצרים עבורו את הדימוי הנכון בציבור: רגיש, אחראי ונחוש - אחד שאפשר להפקיד בידיו את המפתחות. בקיצור, אריק שרון.

יריביו הפוליטיים מודים שלו היה נערך השבוע סקר מיהו ראש הממשלה המועדף עליך - והברירות היו אולמרט או נתניהו - הראשון היה פותח פער מרשים. ככה זה בישראל המותקפת. אלף אייל ארדים אינם יכולים ליצור אפקטים של מנהיגות כמו חומרים מעורבבים מחסן נסרללה, שבויים בקו האויב וצפירות עולות ויורדות בחיפה ובכרמיאל.

בדיון הממושך על גורל הבונקר ודייריו, הציגו ראשי זרועות הביטחון את ההזדמנות. אין לנו מושג מה יקרה בעוד חצי יום, אמרו. אם היעד שמתהלך במסדרונות תת-קרקעיים יצפין למקום אחר.

ההתלבטות הייתה קשה. בארמון שמעל הבונקר מתנהלים חיים שוקקים. נשותיהם וילדיהם של בכירי החיזבללה מתהלכים בחופשיות. פצצות חכמות שחודרות פנימה בהכרח ייקחו עמן חיים של כמה עשרות חפים מפשע.

אגב, זו אינה הפעם הראשונה שנסרללה נקלע לתוך בנק היעדים של הצבא. איפשהו לקראת סוף שבוע שעבר, ממש בתחילת ימי המלחמה, הופיעה דמותו על אחד המסכים הישראליים. להוריד אותו או לא? שאל מי ששאל (פרסומים זרים, אמרנו?). ברגע הספציפי ההוא נסרללה לא הוגדר כיעד. אבל החשש הגדול יותר נבע מקומץ העיתונאים הזרים שהקיפו אותו. את שלומם איש לא יכול היה להבטיח.

משלב זה עבר נסרללה להתגורר מתחת לפני הקרקע, והפסיק את נאומיו בשידור-חי בתחנות הלבנוניות.

התמונה המלאה על צבאו של נסרללה שנחשפה בפני המשתתפים, העבירה בשרים צמרמורת: צבא של 8,000 חיילים; יחידות קומנדו מובחרות שמתמחות בחדירה לשטחי ישראל; אלפי פגזים, רקטות וטילים מתקדמים; פלוגות ביטחון שוטף ומטכ"ל לכל דבר. הארגון מזכיר סדר מופתי של צבא, עם רוח לחימה של אנשי גרילה.

מאחורי צבא המחבלים של נסרללה עומדים שניים: איראן כספקית נשק ומזומנים, וסוריה כתחנת מעבר. ידענו שנסרללה אינו חמאס וגם לא דמשק, סיפר אחד המשתתפים, לא ידענו עד כמה.

ההתפלגות בין השרים הפתיעה גם את ראש הממשלה. שרת החוץ ציפי ליבני נופפה באיום שהעולם לא יקבל הרג אזרחים. גם השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, סירב בתוקף לאשר את המבצע. הוא ביקש לשקול מהלך של חילופיי שבויים. פרס, כאמור, לא היה ופרץ יישר קו עם מערכת הביטחון. השרים האחרים רצו ללמוד על השלכות המבצע. אינכם חוששים מתופעת כפר כנא, שתעצור בבת אחד את המבצע?, שאל אחד השרים את הקצינים. אולמרט השיב במקומם: החשש שלי הוא מכפר כנא יהודי. בלב הארץ.

אם מישהו חיפש הצדקה נוספת למוזרות הפוליטית שמאפיינת את מפלגת קדימה, הוא מצא אותה בדמותה של שרת החוץ ליבני. בכל פעם שאולמרט נקלע לצומת-דרכים ביטחונית-מדינית, ליבני התנדבה לשמש כבלם של הממשלה. אם זה היה תלוי בה, המפציצים הישראליים היו ממשיכים להתמקד בכבישי אספלט.

מי שמילא את החלל שהתפנה בימין היה דווקא חיים רמון איש העבודה. הוא אמנם אינו מכהן ב'פורום השביעייה', אבל ההשפעה שלו על אולמרט ממש מאגית. לליבני הוא זקוק בעיקר בשל הדימוי הנקי. את רמון הוא מעריך כשועל פוליטי שהתברך בחושים מחודדים. תיכנסו בהם בכל הכוח, התחנן רמון בשיחות סגורות. תיכנסו בהם בלי רחמים. את הרחמים תשמרו למקומות אחרים.

'מה הוא חושב את עצמו?'


אל תקנאו בנו, אמר לי השבוע אחד משרי 'פורום השביעייה'. האחריות על חיי החיילים שמוטלת עלינו היא קשה מנשוא. יושבים כאן מפקדים ומבקשים אישור להכניס כוחות קרקע לתוך לבנון. כל מי שישב פעם בוועדת חוץ וביטחון יודע שאדמת לבנון זרועה במוקשים ובמטענים. כניסה של כוחות קרקע כרוכה בסיכון חיי אדם. מצד שני, כולנו יודעים את האמת: מלחמות אינן מוכרעות מהאוויר. החלטות שגוזרות חיים גדולות על מידותינו.

אלו הם חייהם של השרים והקצינים שלוחצים על הכפתורים: חיבוטי נפש והתלבטויות. והקונפליקיטים אינם מסתיימים. באחת מישיבות 'פורום השביעייה' עלתה לדיון השאלה: האם מותר לפגוע באזרחים שמסתירים טילים בבתיהם ומשגרים אותם לכיוון ישראל? החוק היבש של מזוז אינו מתיר. מי שמסתיר טיל בביתו גוזר את דינו, טען השר מופז. ישי הגיע לנושא מדרך עוקפת: אתה היועץ המשפטי שאסר שימוש בקמעות בבחירות. שתיקה של ישראל כמוה כהענקת קמיע לאריכות ימים לכל אזרח שמסתיר בביתו טילים ופצצות. הפשרה נולדה בכרוזים שהוצנחו על ראשם של הלבנונים 48 שעות לפני שהורדו הפצצות על בתיהם.

אז איפה הוא? שאלו השרים. כשהכוונה, כמובן, לנסרללה. התשובה הופיעה על המפות, בתוספת הסתייגות שהיא נשענת על מקור מודיעיני מסוים. "מאז היציאה מלבנון אין לנו מודיעין מלא על המתרחש שם", טענו הקצינים. מצד שני, גם אם נסרללה שורץ בבונקר שכן, צדיקים גדולים אינם מתגוררים שם.

חמש דקות לפני השעה שש נפלה ההכרעה: מסתערים על היעד. כלומר, הולכים על ראש הנחש, אך נזהרים שלא להציב זאת כמטרה. למה? כישלון של מבצע כזה יחליש עוד יותר את כושר ההרתעה של ישראל, שגם כך אינו מזהיר במיוחד. מופז, הביטחוניסט שבחבורה, הגדיר את המטרה בערפול מכוון: חיסול נסרללה אינו מטרה, המשימה היא להשמיד את כל ראשי החיזבללה בבונקרים ובמפקדות, ואם נסרללה ייפגע - איש לא יזיל דמעה.

פרס, כאמור, לא היה שם. היחסים בינו לבין אולמרט ידעו לאחרונה בעיקר מורדות. באחד מרגעי המתח הראשונים לאחר חטיפת החייל גלעד שליט, זעם פרס מדוע לא הוזעק להתייעצויות מצומצמות. מה הוא חושב את עצמו, שאל את קרוביו. למה הוא אינו מכנס את פורום ראשי הממשלות לשעבר? שאון המתווכים מכיוונו של פרס הגיע אל אולמרט, אבל הוא סירב להתייחס ברצינות לתלונות. הוא מכיר היטב את החלופות של פרס.

ההתפרצויות המצוטטות לא היו רק נחלתו של פרס. אולמרט, על פי כמה ממקורביו, השתולל בלשכה בעת שהגיעו אליו הידיעות על חטיפת החיילים מלבנון. הציטטה שיוחסה אליו נשמעה כך: נמאס לי מרמטכ"ל שהוא מפקד חיל אוויר; נמאס לי מאלוף פיקוד דרום שהוא בעצם מפקד חיל הים; נמאס לי מסגן רמטכ"ל שלא עושה כלום. לאולמרט נמאס, אבל לא הייתה לו ברירה. יבוא ויום ונתחשבן עם מי שצריך, אמר. עכשיו צריך לעבור את המבצע בשלום.

ואולמרט אינו היחידי. יותר מדי שרים בכירים מנו בשיחות סגורות את הפאשלות של צה"ל מאז החטיפה בכרם שלום ועד הפגיעה בספינת הטילים על-ידי החיזבללה. הכעס העיקרי כוון לחזית הצפונית. הם ידעו שהמדינה עסוקה בחזית הדרומית, אמר אחד השרים, הועברו אליהם התרעות על ניסיונות חטיפה בגבול הצפוני. מה, אי-אפשר כבר לתבוע מהם מעט עירנות בסיורים?

התקדמות מפתיעה


ומי זוכה בתהילה הגדולה של הצלחת המבצע? תלוי את מי שואלים. דעת הקהל היא אכזרית מאין כמוה: הפגיעה בספינת הטילים במימי ביירות נרשמת לחובתו של שר הביטחון עמיר פרץ. כל היתר, הפגיעות הישירות, הפצצת המשגרים וניקוי מוצבי האויב, מיוחסים כמובן לרמטכ"ל דן חלוץ. זו החלוקה בנטל בין השניים.

ב'שביעייה', המנצח הוא דווקא עמיר פרץ. כן, כן, זו הטקטיקה החדשה שמפעיל ראש הממשלה מול שותפו הבכיר: הוא מעתיר עליו מחמאות וקומפלימנטים, וקד לקראתו בכבוד גדול אחרי כל פגיעה של טייסי חיל האוויר. בנקודות זמן גורליות, כאשר אולמרט מעוניין להבטיח את הגזרה עמו, הוא מיישר את חליפתו ומישיר מבט לעבר חברי הפורום: אני מבקש להעלות על נס ולציין לשבח את תרומתו של שר הביטחון למערכה.

ברגעים הללו, כאשר החברים כמעט מתפקעים מצחוק, פניו של פרץ, המרצינות נוכח דברי השבח וההלל, מזכירות במעט את מצחו המתכווץ של האוליגרך הרוסי ארקדי גיידמאק רגע אחרי שהפקיד המחאה מכובדת בידיו של יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית. כובד האחריות מאיים להכריעו, ובשארית כוחותיו הוא פולט חיוך מבויש של מנצח. ממש גואל ישראל.

באיחור של ארבעה חודשים, הבין אולמרט את מה שהפנימו שמיר ונתניהו כשנגררו למלחמות אישיות עם דוד לוי ויצחק מרדכי בעניינים שבינו לבין כבודו. קח את הכבוד, תן לי את השליטה. ובמילים אחרות: את המלחמה הזאת מנהלים, לטוב ולרע, אולמרט וחלוץ. נכון לסוף השבוע, מסע החנופה של אולמרט הוכתר בהצלחה. פרץ אינו מפריע.

המחמאה הנדיבה ביותר שהצלחתי לחלץ השבוע מהמקיפים את ראש הממשלה קשורה, כמובן, ליכולות הלימודיות של השר: הוא תלמיד טוב. כן. הוא בהחלט לומד את המשרד. ההתקדמות שלו ממש מפתיעה. כלומר, מפתיעה מאוד. יועץ אחר של שרון מציג תובנה אחרת לאידיליה המשעשעת.

לראשונה זה שנים, יו"ר מפלגת העבודה הוא שר הביטחון, ואין כמו אולמרט, שפילס את דרכו מלמטה, להעריך כמה חשוב לחיות בשלום עם מס' 2 בממשלה. ההתרסקות של קואליציות ברק ונתניהו הם שיעורי הבית הטובים שלקח אולמרט.

פרץ אינו מפריע, אמרנו? אז זהו, שזה לא כל-כך מדויק. הקטסטרופה מחווירה לעומת מה שחוללו הופעותיו המדודות בכלי התקשורת. נכון. בימים של שגרה, הופעה עילגת ומפוחדת של שר בכיר עלולה לשמש כסיבה טובה לסיום תפקידו של יועץ התקשורת. בזמן מלחמה, הסיפור הוא אחר. פניה של מדינה שלמה משתקפות בפניו של שר המלחמה, ואם השר אינו מצליח לסיים משפט רציף אחד בלי להתנדנד במוזרות על הקרון במוסך הרכבת בחיפה, ומראהו כמראה אדם אחוז אימה ופחד, אז כנראה יש למדינה הזאת בעיה.

"נסרללה הולך לחטוף, כך שלעולם הוא לא ישכח את השם עמיר פרץ", אמר כבוד השר פרץ. גם אם נתחשב בגיליון הערכה המרשים של התלמיד-השר, תודו שקשה מאוד שלא לדמיין את פרצי הצחוק והלעג בבונקרים של ביירות בכל פעם שפרצופו האובד של פרץ נמרח על המרקע.

לאן נעלמה הזחיחות של מזכ"ל ההסתדרות?, שואלים במחילות של לבנון. האם המצב כל-כך קשה ואנחנו לא יודעים או שאולי ההיגיון הפוליטי של ישראל מוזר אף יותר מתרבות המינויים בתנועת גרילה, ולתפקיד המכריע ביותר נבחר האיש הכי לא נכון.

אם זהו מחירה של הדמוקרטיה, נעות בוודאי מחשבותיו של נסרללה, אולי בכל זאת עדיפה העריצות על פניה. ואולי זו אינה הטעות היחידה של ממשלה שבוחרת להפקיד את הסדרי התנועה בידיו של גנרל, ואת ניהול הקרבות אצל מי שאומנותו נקנתה בהפגזות מילוליות על שרי אוצר מפוחדים, ופורום סיעור מוחות המשמעותי ביותר שבו השתתף במהלך חייו, התקיים במליאת מועצת שדרות.

מוישה דיין


אלי ישי הביט השבוע שמאלה וימינה והתמלא גאווה. בפעם הראשונה בחייו הוא הסתכל מלמעלה, ובלא מעט צדק, על היושבים סביבו: האחד ראש עיריית ירושלים, השני מזכ"ל ההסתדרות, השלישית חברת-כנסת מתחילה בליכוד, הרביעי סגן הרמטכ"ל והחמישי סגן ראש השב"כ. כן, כך הוא פגש אותם לראשונה כשר עבודה ורווחה בממשלת נתניהו. שלא לדבר על ראש המוסד שעבורו הוא החבר דגן, שהגיע לבקר מעת לעת את ראש הממשלה שרון. וכמובן, ראש השב"כ דיסקין, אותו הוא עוד זוכר בימי שבתו כא', ראש האגף השתקן של השב"כ, האיש הרביעי שצעד בתהלוכת השב"כ בדרכה לישיבת הממשלה.

חלפו עשר שנים, ומלבד לשמעון פרס, ישי הצעיר הוא אחד השרים הקשישים בממשלת ישראל: שלוש פעמים סגן ראש ממשלה, תמיד חבר קבינט. בשנים שש"ס התגלגלה לאופוזיציה בניגוד לרצונה, עברו אוזניו הכרויות של ישי כתובת - מאולם הקבינט לחדר ועדת המשנה היוקרתית של ועדת חוץ ביטחון, שבחללה מרחפים פרשיות ומידעים שאינם מגיעים גם לאוזניהם של השרים.

איך חולפות להן השנים: הראש הצעיר של ש"ס כבר נכנס לבית הלורדים של ישראל. חתימתו מתנוססת על מאות החלטות ממשלה. עזבו אתכם מדימויים: הוא בהחלט נמנה עם אותה קבוצה קטנה שכבר צברה אלפי שעות רמטכ"ל וראתה כמה דברים בחייה. לעומת ליבני, ישי הוא גנרל. מול פרץ? הוא כבר ממש מוישה דיין. קצינים במערכת הביטחון רואים בו דמות שקולה והגיונית, שאינה נעולה על הנחות היסטוריות. את קולו רוכשים ברציונאליות מפוקחת והאצבע שלו מכריעה. אחד כזה שאפשר להתווכח עמו, והוא מצדו יכול להפתיע בשאלות של בקי ומנוסה.

כמה ציניים הם העיתונאים וההיסטוריונים, שאוהבים לתחום את חלקם של השרים הדתיים והחרדים בדפי המלחמה והשלום, כצופרים חיים שמזעיקים על בוא השבת, וכאחראים על הצנחת הפסוקים ודברי חז"ל לתוך טיוטות נאומיהם של ראשי הממשלה. ייתכן שהם צודקים.

כך היה, לדוגמה, השבוע. רגע לפני שראש הממשלה אולמרט פתח את נאומו, נזעק לקראתו ח"כ ליצמן ולחש לאוזנו דבר-מה. אולמרט בתגובה, שלף את הכיפה הסרוגה ונופף עמה לעברו. בכך הסתיים הדיאלוג הקצר, שהחסיר פעימה מלבם של החברים מדגל התורה. בסך הכל וידאתי שהוא עומד להזכיר שם-שמים בנאום, הסביר ליצמן מאוחר יותר.

לש"ס, בשונה מהאחרים, יש גם חותם מדיני. היא מנסה להשפיע על יציאה למלחמות ועל הסכמי שלום. הסיטואציה של הימנעות כמעט אינה מוכרת לה. ברכבת המלחמות, משלהי שלום הגליל ועד להפגזות על חיפה, אוזנו של הקטר פתוחה לתובנותיו של מנהיגי ש"ס. הבלתי צפוי הוא הצפוי ממנה. פעם היא סמן ימני ופעם דווקא זו שמעודדת קיום של פסגות בין-לאומיות. גם במבצע הנוכחי, ש"ס הייתה שם. היא לא הסתפקה בתפקיד של חותמת-גומי, השמור לשרים חובשי הכיפות, אלא ניסתה להשפיע.

לפני עשרה ימים, כשזרמו ידיעות על בונקר מסתורי בעזה שבו מוחזק גלעד שליט ורגליו קשורות במטענים, ש"ס לא צידדה בכניסה של כוחות קרקע לתוך עזה. במבצע הנוכחי, היא שינתה פוזיציה: ישי הוא כיום הנגטיב של מזוז. השר התקיף ביותר ב'שביעייה', שמוכן לאשר מהלכים נועזים שהם לצנינים בעיני פרס וליבני.

ויש פעמים שישי הופך להיות השר המכריע. כך היה בימי ממשלת שרון-עבודה, כשמערכת הביטחון המליצה לפגוע במכ"ם הסורי. שרון, עם שרי הליכוד יחד, היססו. המתנגד הקולני ביותר היה סילבן שלום. "מי מוכן לקחת אחריות על פתיחת חזית עם הסורים?", שאל. ההתלבטות הייתה קשה: פגיעה במכ"ם הסורי יחליש את כוחם הצבאי, אבל עלולה לגרור את ישראל לתבערה נוספת. מצד שני, חוסר תגובה מחליש את כוח ההרתעה הישראלי, שיביא עמו התגרויות אחרות מצד מדינות ערב. אז מה עולה על מה? איך מאזנים בין הסיכונים ובין הסיכויים?

במצבים כאלה פונה ישי ל'טלפון האדום'. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. הוא הרהיב עוז והעיר את מרן הגר"ע יוסף משנתו. מהי עמדתו של שרון?, שאל הגר"ע יוסף. מה ממליץ שר הביטחון בן אליעזר?, הוסיף לשאול. כשהתמונה התבהרה בחר הגר"ע יוסף להשיב בפסוק: "ויהי חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב".

בדש הפנימי במעילו של ישי, נשמרים הפתקים המתגלגלים בישיבות הממשלה. לא צריך לקבל כאן החלטות מפורטות, כתב לו אולמרט בתשובה לשאלה, כשהקריצה ברורה: את ישיבות הממשלה צריכים לסיים מהר, בלי לחשוף מידע מיותר.

עליונות הצימרים?


אין זה מקרי שאולמרט נזהר שלא לדבר על השבת שבויים. כמה שננסה לברוח מזה, תג המחיר ידוע מראש. הסוף של הסרט מוכר. אולמרט נמנע מלנקוב בשם, אבל כשאחרון הטייסים הישראלי ישוב ארצה והבורסה תמשיך לשקוע מטה, ייפתח המשא ומתן שיביא לשחרור של אסירים רבים מבתי הכלא בישראל.

התסריט האופטימלי הוא שהדיאלוג יתנהל מול ישות אירופית, אלא שהכתובת לא כל-כך משנה. המחיר דווקא, כן. הוצאתם של מאות אסירים לחופשי תביא את נסרללה למקום שבו ישראל כל-כך לא רוצה לראות אותו: פטרונם של הפלסטינים.

החשש הגדול של אולמרט הוא מסיום בלתי מוצלח של המבצע. גם לדעת לשים את הנקודה במקום הנכון ולסיים באלגנטיות - זו אמנות. יועצי אולמרט יודעים שהחיוך יכול להימחק ברגע אחד, אם משהו יתפקשש במלחמה, אצלנו או אצלם, ונסרללה ישוב בדרך זו או אחרת להטריד את מנוחתם של תושבי הצפון.

ח"כ אחמד טיבי בטוח שכאן יתחילו הצרות של ישראל. "תרשום את הערכה שלי", אמר טיבי בקול שקט, בתקווה שלא לעורר את רוגזם של תושבי צפת שמילאו השבוע את מסדרונות הכנסת, "המבצע יסתיים בעוד שבוע. נסרללה יופיע בפומבי ויאמר: עזבו אתכם מהאיומים של הישראלים, בעוד פחות משנה האח סמיר קונטר יחגוג עמנו כאן בשכונת דחייה המשוקמת, ועמו עוד מאות אסירים פלשתינים. למרבה האירוניה", טוען טיבי, "נסרללה הפך לאיש שנוא מאוד בלבנון, אבל לגיבור הגדול של העולם הערבי".

ובינתיים, עד שהמסך ירד והשגרה העגומה תחזור, ימשיכו אנשים לשאול: איפה הייתה ישראל בשש השנים האחרונות, כשנסרללה בנה את צבאו על הגבול? והפוליטיקאים יסתתרו מאחורי וילון מיטתו של שרון ויפנו לעברו את כל האצבעות המאשימות: זה האיש שבנה את נסרללה, ומה בכלל היה תפקידנו בכוח?

"אני לא מבין", שאל השבוע פרץ, "מדוע כל שרי הביטחון שמייעצים לי היום, השאירו דווקא לפתחי את תפוח האדמה הלבנוני הלוהט?". שאלה טובה. כאילו מישהו העדיף לכתחילה את עליונות הצימרים במושב אביבים על פני ביטחון ישראל, ולא חשש מהגרוע מכל שעוד לפנינו, ורק חסדי שמים יצילונו מכל סוגי הנפצים והראשים שמוסתרים עדיין בלבנון.

ורק אנשיו של אולמרט סבורים שאיזה נס שהוא ראש הממשלה. פינוי עזה רשום על שמו של שרון, צמיחתו של נסרללה אף היא נזקפת לחובתו. ואולמרט? אולמרט אחראי רק על קור-הרוח שנושב מלשכתו. כן, וגם על המינוי המזהיר במשרד הביטחון.

ואי-אפשר בלי מילה אחת על הנסים הגלויים של קצב; על פגרת הקיץ שעלולה לעקור את הרוח הלוחמנית של גפני ותאפשר לספינתו של ליצמן לשוט בבטחה שלושה חודשים נוספים; על נס ההצלה הגדול של התעשייה הצבאית שההפרטה דילגה מעל ראשם, וכעת תירתם למלא מחדש את מאגרי הפצצות והטילים של ישראל.

מי אמר שאין אנשים שמרוויחים ממצב החירום?

'המטבחון', טורו של יוסי אליטוב, מתפרסם בעיתון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!