צרות של רבנים

ארבעים מעלות חום שנמדדו השבוע בטבריה לא הרתיעו את רבני ישראל. הם באו בהמוניהם אל העיר הצפונית, בימים הראשונים של חודש תמוז, וטבלו את רגליהם במימי הכנרת. פעמיים בשנה הם מתכנסים במסגרת ארגון 'אריאל', בראשותו של הרב שאר ישוב כהן מחיפה, למספר ימי עיון שיש בהם מן החופש ומן הנופש, וגם מן ההשתלמות והלימוד. בשם האיזון הקדוש, כמובן, בין השמים לבריות ובין מנוחת הגוף לתרועת הנפש, סדר היום משולב בתצפיות על צוקים; שיעורים בגמרא עם מגידי שיעור בקומתם של רבי דוד ורנר מחדרה ורבי שמחה הכהן קוק מרחובות; ריקוד שמחה של מוצאי-שבת עם זמר חסידי תורן; ומשמרות בחדר הסאונה בספא של המלון.

כדרכם של ימי עיון להתכנס תחת כותרת זוהרת ומבטיחה, התעטרו המארגנים בנושא מרכזי אחד: "על אחדות והתבדלות ומה שביניהם". אחרי הכל, אין מילת קסם כאחדות שמוציאה את המיטב מהרבנים, ומאפשרת גם לאחרון רבני המושבים בדרום להתבטא בבהירות.

וקיים גם יתרון הקונצנזוס: מי שמבקש להושיב תחת דגל אחד את הרב דוב ליאור מקריית ארבע ואת פרופ' משה קווה מאוניברסיטת 'בר אילן', חייב לפשט את הנושא ולאפשר לדוברים את זכות הבחירה להתמקד באחדות המחנה, ואולי דווקא בהתבדלות, ואם לא, אז כמובן, במה שביניהם.

מפגש הפראקים וההמבורגים, הכיפות הסרוגות הרחבות והשטריימלך החסידיים, הפך כבר מזמן ל'כנס קיסריה' של רבני ישראל, אך בהבדל אחד: כאן אין חטיפי סושי, מפגן ביטחון כלכלי, ולחיים ורודות ושבעות. רבני הערים, השכונות והיישובים, נואמים ומרצים על סדר היום של עולם הרבנות – הקשיים, האתגרים, התקוות וגם האכזבות הלא מעטות.

וכהרגלם של ועידות חשובות, הנושאים שמעיקים באמת על לבותיהם של הרבנים, אינם מופיעים בתכנייה הרשמית של הכינוס. גילוי הלב מופיע בעיקר בשיחות המסדרון, בהתוועדויות המצומצמות יותר, וגם בפרקים האחרונים של הארוחות - בין המים האחרונים לברכת המזון.
אם ניתן היה לשרטט איזשהו תרשים של א-ק-ג שישקף את דמותו העכשווית של רב בישראל, תנועת הגראפים לא הייתה בהכרח מטפסת רק כלפי מעלה. הדמות המשתקפת היא זו שמשתוקקת להשפיע, מבקשת לפרוץ את מעגל מתפללי בית הכנסת ולהגיע לציבור אחר. אלא שהמציאות הישראלית סוגרת עליה. קשיים של שפה, מודעות, שחיקה וטרמינולוגיה מונעים את סלילתם של נתיבים עוקפים מדוכן הדרשות של הרב בבימת בית הכנסת אל הצעירים ואל אותם אנשי-אמצע-החיים שאינם נמנים עם השכבות המזרחיות בחברה.

המרוץ אחרי החזון


זו, אולי, הטרגדיה הגדולה של עולם הרבנות כיום. תלמידי-חכמים מופלגים, אנשים מלאי אחריות ומרץ, נשאבים לסדר-יום שגרתי, אך מבינים כי חייב להתחולל שינוי כלשהו שיגרום להעברת המסרים גם מחוץ לחומות בית הכנסת. בסופו של יום, גם הרבנים יודעים כי מבחנם אינו במניין תעודות הנישואין ששמם יתנוסס עליהן. הם מודעים לכך שהמגרש האמיתי נמצא רחוק מהבסיס - בית הכנסת. יש להם תפקיד להציג את החלופה היהודית אצל אלו שעד כה לא נחשפו אליה: תלמידי תיכונים, צעירים תועים, אנשים המבקשים תוכן ומשמעות, משתתפי החוגים לקבלה ויהדות - כל אותם אלה שאם הרב לא יבוא אליהם, אין כל סיכוי שכף רגלם תדרוך בביתו.

לזכותם של הרבנים ייאמר, כי האקלים הקשה שבו הם חיים אינו מקל על מלאכת הפריצה החוצה. ההתמודדות האישית של הרבנים ביחסים המורכבים עם אנשי המועצה הדתית, העיסוק בפרטים טפלים והלנת השכר השערורייתית, כל אלה אינם מאפשרים לפרוש כנפיים מלאי חזון ולהדביק בהשראה את מי שאינם נמנים עם המבקר הטיפוסי בבית הכנסת.

שישה חודשים, שבעה, לעתים גם שנה תמימה, מתקיימים רבנים ללא קיום כלכלי בסיסי. תלושי השכר מוקפאים בקופת העירייה בנימוקים שרירותיים, או בחשבון המועצה הדתית שאנשיה עדיין לא המציאו את תכנית ההבראה. פעמים, הופכים ילדיו של הרב לבני ערובה במלחמות הקטנות והבלתי נגמרות בין ראש מועצה דתית לנציג המפלגה שלוטש עין על מקומו.

ורב רעב, כמו פועל רעב וכמו תלמיד רעב, אינו יכול לתפקד. הוא קם בבוקר ולוחם את מלחמתו האישית מול מוסדות החינוך של ילדיו והטלפונים הנזעמים מהבנקים. האם ניתן בכלל לתבוע מרב הרעב ללחם זקיפות-קומה, שאר-רוח ופעולות יזומות מעבר לשעות קבלת הקהל המופיעות על לוח המועצה?

אם תרצו, זהו אולי ההישג המשמעותי ביותר של טומי לפיד וחבריו מימי ממשלת שרון-שינוי. קומתם של הרבנים שחה והתכופפה מאז פירוק משרד הדתות. ההתמודדות המביכה עם חוסר היציבות של הגוף המעסיק, קרי משרד הדתות על שלל שמותיו, עלולה לכלוא את רוחם ולמנוע מהם להביא לידי ביטוי את היכולות התרומיות.

את המחיר משלמים מאות אלפי הנערים שגדלים בערי השדה ובינם לבין הרבנים לא נוצרות כל נקודות מפגש ערכיות ומזינות. התולדה הישירה של מצב זה היא בורות במושגי יסוד ובערכים בסיסיים של היהדות, והיא מזינה את השנאה הגדולה נגד הדת ומרחיבה את בנק המצביעים של שינוי הבאה.

"אל תתעקשו על הלבוש החיצוני", קרא הרב דוד שפירא, רב שכונת בית הכרם. הרב שפירא, בנו של האדמו"ר מפיאסצנה תל-אביב זצ"ל, סיפר שכאשר העתיק את מקום מגוריו לשכונה החילונית, התייעץ עם רבותיו והחליף את הקפוטה החסידית בפראק רבני מהודר. "חשתי שהקפוטה הייתה חציצה ביני לבין אלו שנרתעו לבוא לבית הכנסת", אמר. משתתף אחר קם וטען בלהט שהלבוש הרבני אינו מפריע. להפך: הוא מעורר אטרקציה.

ספקי שירות או מנהיגים?


"תפקידם של הרבנים הוא לתת שירותי כשרות ונישואין", משמיע באוזניי רבי דוד ורנר מחדרה תובנה משלו. "את זה עלינו לעשות בישרות ובאמונה. עלינו להכיר את מקומנו. בעבר היינו מנהיגים גדולים. הרבנים היו אלו שבני העם הביטו לעברם בהערצה כדי לדעת הכיצד יש לנהוג, וראשי ערים התייחסו לדרישות שלנו. כיום הרבנים אינם מנהיגים. ההנהגה עברה לאדמו"רים, לראשי הישיבות ולמקובלים. אז מה נותר לנו? לשרת את הציבור!"

כשניסתי לשאול את הרב ורנר מי אשם באבדן ההשפעה של הרבנים ובירידת קרנה של הרבנות, הוא חמק באלגנטיות וסירב לדבר על המהלכים שהובילו את עולם הרבנות למצב הנוכחי. "מדוע לדבר בתיאוריות?", הקשה הרב. "בואו נתמקד בעבודה שלנו ונעשה את זה טוב יותר".

האם הרב יכול להצביע על אתגרים חדשים שעל הרבנים להציב?, שאלתי.

"בוא נדבר בגובה העיניים", ענה לי. "קרה מה שקרה, היום לא שומעים לנו. לפחות את מה שאנו עושים נעשה מתוך אמונה אמתית. כנראה כך רוצה ההשגחה".

הרציונליות של רבה הנערץ של חדרה מעוררת כבוד בישרות שלה, אבל עדיין הרבנים חולמים ומקווים להתעלות מעבר להיותם ספקי שירותי דת בגלימות ובמגבעות.

את רבה של תל-אביב, הגרי"מ לאו, מצאנו מתהלך במסדרונות המלון ומקיים שיחות עם רבני מושבים, אלו שהכינוס מהווה עבורם אירוע משמעותי בחייהם, ולו בשל העובדה כי נגאלו לארבעה ימים מהחיים במדבריות שאחרי דימונה וראש פינה, מקומות שבהם אפילו 'אגד' מבקר רק פעמיים בשבוע.

"עלינו לשאוף שהרבנים יהיו לא רק משרתים בקודש אלא גם מנהיגים", אומר הגרי"מ לאו. "הדאגה לעירוב ולמקוואות חשובה מאוד, אבל תסכים אתי שעל הרבנים לא להסתפק ברישום נישואין, תיקון עירובין, פתיחת מקוואות וגיוס בעל תוקע. אני מבין שלא כל רב נולד להיות מנהיג גדול, אבל עליו לחתור כדי להשפיע ולהשרות מרוחו על מעגלים רחבים יותר. דווקא בקרב הרבנות הצעירה אני מבחין בכאלו שנחונו בכושר מנהיגות ויכולת השפעה, והם מגיעים למקומות נידחים".

הופעתו של הגאון הגדול רבי מרדכי אליהו מרשימה ומעוררת כבוד. דבריו נאמרים בחן ונשמעים בעניין. "על הרב להביט על בני קהילתו מלמעלה ולא להיגרר אחריהם", אמר. "רב חייב להיות מוביל ולא מובל. השפה חייבת להיות רכה ונעימה כשבאים במגע עם ציבור שהוא בבחינת תינוקות שנשבו, אבל התקיפות חייבת להישמר. הצימאון לתורה הוא גדול, והרבנים הם אלו שחייבים להרוות את צימאון האנשים. במקומות שיש חוגים של יוגה ושל תורת איסלאם, אין כל סיבה שהרבנים לא יקימו גם חוגים של יהדות. המסגרת אינה חשובה, העיקר התוכן, ומתוך שלא לשמה בא לשמה".

הדרשה בגרוזינית, הארומה ירושלמית


"יש לי מדד משלי לקבוע את הצלחתן של הוועידות השונות", שח בפניי רב צעיר מלא חוש-הומור. "אני בוחן את הפער בין כמות הסועדים בארוחות במלון לבין המשתתפים בשיעורים ובהרצאות. אם זה עומד על משתתף אחד בשיעור מול שלושה סועדים בחדר האוכל, מצבנו טוב. כשהאיזון מופר, אנחנו בבעיה".

והאיזון דווקא נשמר. אולי הסדר המופתי, ההרצאות המגוונות, השמש הקופחת בחוץ, והשבת-אחים בין דמויות רבניות שונות כל-כך ויחד עם זאת משלימות, מכל גוני הקשת - הם אלו ששומרים על נוכחות גבוהה וערנות הקהל. ואם יש כאלו שאינם מושפעים ממאפיינים אלו, כאן נכנסת לתמונה דמותו הרב-גונית של מארגן הוועידות, הרב דוד שפירא, רב שכונת בית הכרם בירושלים, שמתהלך כאש להבה בתוך המחנה, בין שולחנות הרבנים, ומנסה למצוא נקודות השקה בין הרב המרוקני של כרמיאל לבין רב המחוז הצפוני של המשטרה.

מיזוג הגלויות הכמעט בלתי אפשרי נחשף במהלך השבת, כשנוסחאות תפילה ופיוטים משתלבים יחד לנעימה אחת, וכל עדה זוכה לייצוג משלה. כך, לדוגמה, עמד רב העדה הגרוזינית באשדוד וקולו רעם עד למרגלות הכנרת. הוא תבע אחדות, ודיבר על שייכות. אחריו נאם הרב שלמה זלמן אוירבך מקריית הילד, יהודי בעל הדרת פנים מיוחדת, שדי בהזכרת שמו כדי לראות מבעד פניו את דמות ההוד של דודו הגדול. דרשות הרבנים נחתמו במחרוזת שירים שראשיתה בעיירה מודז'יץ, המשכה בעדן שבתימן, וסופה ב"תהא השעה הזאת" הבעלזאית שנועלת כיום כל התכנסות שמתאפיינת ברגעי התעלות.

נוכחותו של פרופ' משה קווה, נשיא אוניברסיטת 'בר אילן', מעוררת מעט תחושה של אי-נוחות. בלקסיקון של יחסי דת ומדינה נתפס קווה כאיש המפד"ל הקלאסי, זה שבתקופת ההתנתקות בחר דווקא לתקוף את הציבור שממנו הוא בא ולהוכיח בפומבי 'רבנים קיצוניים'. הנושא המרכזי שאליו נדרש בהרצאתו הוא מוקדי השנאה כלפי העם היהודי. קווה, אחד הפיזיקאים המוערכים בישראל, הנחשב למגייס תרומות כישרוני במיוחד, ידע להתאים את דבריו מול הציבור שישב מולו. בשיחות סגורות הוא מתגאה במאתיים וחמישים האברכים שהוא מחזיק בכולל של 'בר אילן'.

אביו של קווה למד בישיבת 'חכמי לובלין'. את שם המשפחה המעוברת לכאורה, נושאים בני המשפחה כבר כמה דורות בפולניה. אלא שבניגוד לאב, הבן לא למד בישיבה. מבית הספר התגלגל לאוניברסיטה ופיתח התמחות מיוחדת בבעיות של היקום והאוזון. יש לו שלושה תלמידים חרדים חשובים, מתגאה קווה. דוקטורים לשם כבוד שהוא הלביש להם את המצנפת והמעיל. הכוונה היא, כמובן, לרבנים הגרי"מ לאו, הגרי"ד גרוסמן והרב אלימלך פירר. שלושתם קיבלו ממנו תוארי דוקטור לשם כבוד.

"מדהים לראות עד כמה מוקדי השנאה נגד העם היהודי הולכים ומתפשטים", סיפר קווה. "בקרוב אני עומד להוציא ספר מיוחד על המוקדים הללו, ולצערי, אני נחשף כל העת למוקדים נוספים". אף מילה אחת על רבנים שמתבטאים בנושאים שאינם צריכים להתבטא. מתברר שיש קווה לרבנים ויש קווה לסטודנטים.

הרבנים מפגינים סולידריות מיוחדת עם מתיישבי גוש קטיף לשעבר. שנה חלפה מההתנתקות, ומפעל 'חסלט עלי קטיף' שנדד מהגוש אל שער הנגב, בוחר להעניק חסות למושבים העיוניים. מנשר מיוחד של עידוד למתיישבי גוש קטיף לשעבר שמתפעלים את המפעל חולף בין הרבנים. "בגלל הכשרות ובגלל הבריאות", קוראות הכרזות, אבל הרבנים מוסיפים: לבוא לעזרת ה' בגיבורים ולסייע לאנשי 'חסלט' שהעתיקו את מפעלם לשדרות, ועתה הם נאלצים לנהל את חייהם גם תחת אימת קטיושות.

סוד הקיום


שלושה מוטיבים באחדות, מצאו הרבנים. הרב דוד צדקה, בנו השני של ראש ישיבת 'פורת יוסף' ורבה של פרדס חנה, רואה ב'דף היומי' את המאחד. הרב הראשי הספרדי, רבי שלמה עמאר, התייחס דווקא לסיכוי שקיים בקירוב לבבות, לצד הסיכון. ואילו הרב דוב ליאור, מפרותיה של הציונות הדתית, נקט עמדה קנאית ביותר ביחס כלפי האחר, הממסד החילוני ומוסדותיו. רבי עמרם בלוי לא יכול היה להתנסח טוב יותר.

מי שהפתיע בנאום לוחמני ותקיף על החובה בשמירת החומות, היה הגרי"מ לאו במהלך משא מיוחד שהעניק בשבת לרבנים. "יכולת ההישרדות שלנו תלויה בשמירת המחיצות. על הרבנים לנהל יחד את המלחמה בכפירה ובבערות ולהימנע מפשרות במקום של עקרונות והלכה. בנושאים של כבוד שמים אין פשרות, זהו סוד הקיום של רב".

את הלקח מוצא הגרי"מ לאו בימי השואה. "היהודים בגרמניה חשבו שאם יחביאו את יהדותם יוכלו להצטרף למשפחת העמים. לתומם הם חשבו שפשר השנאה כלפי היהודים מצוי בכך שהם נבדלים בלבושם מיתר העמים. האמת היא שכולנו יודעים כי לא היה עוד מקום בעולם שבו היהודים היו כה קרובים לתרבות האומה כמו בגרמניה: הם ידעו את השפה טוב מהגויים, היו קרובים יותר מהם לתרבות והגיעו לעמדות הבכירות ביותר בחברה הגרמנית. האם התוצאה הייתה שלא שנאו אותם? האם בגלל הדמיון שנאו אותם פחות? הלקח הוא ברור: כדי לשרוד כעם עליך להיות נאמן לשורשים שלך ולא לוותר על העקרונות. היהודים בגרמניה הטיפו לאחיהם בוורשה: תגלחו את הזקן והפאות והאנטישמיות תרד. הסוף ידוע".

בשעות אחרי הצהריים של יום חמישי, לפני שהרבנים ירדו לצוף על פני המים בשיט מיוחד שנעשה לכבודם, התקיים אחד המושבים המרתקים ביותר על רבנים ותקשורת. הדיאלוג שהתפתח בין הרבנים לעיתונאים חרדים לגמרי לא היה פשוט. אחרי בקשת הסליחה הראשונית, שאלו העיתונאים מדוע נאלם קולם של הרבנים בסוגיות ערכיות, ולמה התקשורת נשלטת על-ידי כמה רבנים שמייצגים עמדות מקלות ומשונות בנושאים שהם פרופר הלכתיים.

חכמים היזהרו בדבריכם, אבל תדברו ותדברו הרבה, הציעו העיתונאים בכבוד הראוי. תגבשו עמדות בנושאים שעולים על הפרק, הציבור מעוניין לשמוע. הסיכום היה מלבב: כמה עיתונאים נטלו על עצמם משימת תיווך: לגבש רשימה של רבנים שיביעו נכונות להופיע בתכניות אקטואליה וחדשות, ולהשמיע את דבריהם בנועם ובשפה בהירה וקולחת.

עד שירד החושך על טבריה ונכנסה השבת, נרשמו שלושה רבנים. לא הרבה מדי, אבל לגמרי לא מעט.

כעת, חובת ההוכחה מוטלת על העיתונאים-השגרירים.

טורו של יוסי אליטוב מתפרסם בעיתון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!