פיקוח נופש דוחה קואליציה

היה צריך לראות את ההלם על פניהם של חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כדי להבין את עומק ה'ברוך' אליו נקלעה המדינה. אם בפני האדם ברחוב וקורא העיתונים הממוצע אפשר עדיין להציג מצגת של הערכת ביטחון וממשלה היודעת מה לעשות ולהיכן פניה מועדות - לחברי הוועדה היוקרתית של הכנסת, זו שסביב שולחנה יושבים תריסר ומחצה ראשי ממשלות, רמטכ"לים ואלופים לשעבר, אי-אפשר למכור את סיפורי הבדים לילדים מפגרים שמשווקים היום ראש הממשלה ושריו המבולבלים.

מה שהדהים את חברי הוועדה, לפחות את אלה שניאותו לשוחח עמנו, חרף האיסור הרשמי על הדלפות לתקשורת (המידע המתפרסם מדיוני הוועדה נמסר בתדרוך חלקי ומצונזר של דובר הכנסת לכתבים הפרלמנטריים), היא תחושת הריחוף המוחלט שהפגין בפניהם ראש הממשלה.

מטבע הדברים ציפו חברי הוועדה לשמוע כיצד מתכוננת הממשלה לטפל בסוגיה האקוטית של החייל החטוף, אך לאולמרט היה סדר יום אחר משלו. שלוש-ארבע דקות הוא השמיע הצהרות ריקות מתוכן על מלחמה ללא פשרה בטרור, ועוד עשרים וחמש דקות הוא הקדיש ליתרונותיה של תכנית ההתכנסות לקידום תהליך השלום במזרח התיכון.

"הרגשנו כאילו הופיע בפנינו חייזר מהעולם החיצון שמצא חלון פתוח באחד ממסדרונות הכנסת ושייט לחדר הוועדה", הגדיר באוזנינו אחד הח"כים את תחושתו המוזרה מיד לאחר סיום הישיבה.

חבר אחר בוועדה לא חיכה לסיום כדי לשפוך את לבו בפני עיתונאי, ועשה זאת במהלך הישיבה עצמה. "כדאי לך לגמור במהירות את פרשת החייל החטוף, שתוכל לחזור ולצפות בשקט במשחקי המונדיאל", הטיח בפניו של ראש הממשלה. זה כמובן לא שעה לו במיוחד והמשיך בנאומו על תכנית ההתכנסות ועל קבלת הפנים החמה לה זכה, לדעתו ההזויה, בבירות העולם המערבי בביקורו האחרון.

אין ספק כי בכל סיטואציה אחרת, ההערה על חולשתו של אולמרט למשחקי כדורגל בזמן שגורלו של חייל חטוף מתנדנד בין חיים למוות - הייתה זוכה למענה נוקב, וצודק, של חברים אחרים בוועדה. במיוחד מבין חברי הקואליציה.

אבל ראו זה פלא. אף אחד לא קם למחות על כבודו של ראש הממשלה או לפחות להעיר שאין זה הזמן לעלבונות אישיים. הכול שתקו ובן שיחנו אף מוסיף שבמו-עיניו ראה כמה חברים אחרים מנידים את ראשם בתנועה שאומרת: זה האיש ואין מה לעשות.

וכנראה שהם צודקים. חולשותיו הידועות של אולמרט לנסיעות לחו"ל ולצפייה בשעשועי כדור, הן מהמפורסמות שאינן צריכות ראיות נוספות. רק לפני שבוע דיברו במסדרונות הכנסת על ביקור נוסף שעומד ראש הממשלה לערוך בקרוב ממש בברלין בירת גרמניה. הביקור - לפי הדיווחים, שלמען ההגינות יש לציין שלא קיבלו אישור רשמי מלשכת ראש הממשלה - עמד לעסוק בתכנית ההתכנסות בעיתוי המקביל למשחק האחרון שיתקיים בתשעה ביולי למניין שהם מונים.

והנה, למרבה הצער והכאב, מאיימת כעת פרשת החייל החטוף (ואולי גם זו של האזרח החטוף שטרם התבררה סופית בעת כתיבת השורות) לאלץ את ראש הממשלה לשנות את תוכניותיו.

את המחזה המרהיב של גוי בצבע מוקה החומק ממלכודת הנבדל ויורה מטווח של שלושים וחמישה מטרים טיל מונחה לייזר אל בין החיבורים - עלול שוחר הספורט העומד בראשות הממשלה לראות ממסך הפלזמה שבמשרדו ולא מגובה הדשא של המגרש בברלין. קולמוסין ישתברו ולא יימצאו המילים לתנות את כאבו של שוחר השפיל הנ"ל, הממתין לו בכיליון עיניים ארבע שנים ויותר.

נשמע לכם מרושע? תשמעו סיפור. בתקופת כהונתו השנייה של אולמרט בעיריית ירושלים גברה עליו הביקורת בעיתונות המקומית הירושלמית, לנוכח נסיעותיו האין-סופיות אל מעבר לים. אחד העיתונים אף הגדיל לעשות והקדיש טבלה שבועית מיוחדת תחת הכותרת: אולמרט בשחקים - שמנתה את מספר הימים בהם שהה ראש העיר מחוץ למקום בו הוא מקבל את משכורתו.

בשלב מסוים חלחלה הביקורת גם למתחם המבוצר של הקומה החמישית בכיכר ספרא. או-אז כינס אולמרט את ראשי הסיעות בעירייה והבטיח להם חגיגית שבמשך חצי שנה הוא לא עוזב את הארץ ומתמסר לענייני העירייה בלבד.

לא חלפו שלושה חודשים ממועד ההבטחה והנה שוב חמקה לה הציפור למסע הנדודים מעבר לים. ולא סתם לגיחה קצרה לפגישה עם שועי עולם והשתתפות בקוקטיילים, אלא לעשרים יום תמימים. לחברי המועצה ההמומים התברר כי באותו זמן התקיימה איזו אולימפיאדה ואולמרט לא עמד בפיתוי לראות את המשחקים ישירות מהטריבונה, חרף ההבטחה המפורשת שלא לברוח עוד מהעיר ובעיותיה הבוערות.

אבל גם מי שלא חושב שקלות הדעת ואהבת הספורט של ראש הממשלה ישפיעו על החלטותיו במישור הלאומי, יתקשה מאוד להסביר מדוע לא קיצר אולמרט את ביקורו האחרון באירופה, לנוכח ההתלקחות החמורה באזור הדרום, שהחלה עוד לפני שהמריא והחריפה במהלך ביקורו.

בשעה שחובב הנסיעות השמיע באוזני מארחיו המופתעים את הגיגיו בנושא ההתכנסות, שהוא עצמו אינו יודע בדיוק כיצד תיראה ואשר טרם הוכן סביבה נייר עמדה ממשלתי אחד, התבערה בדרום כבר הייתה בגדר מלחמה של ממש. מצדו האחד של הגבול בלבד.

ומי ניהל את המערכה בדרום בזמן שראש הממשלה ריחף לו מפגישה אחת לקוקטייל שני בבירות אירופה? טירון פוליטי ומדיני ירוק עוד יותר, העונה לשם עמיר פרץ. אולמרט עצמו לא נחשב מבין גדול בביטחון (למעט סידורי הביטחון הקפדניים המתנהלים סביבו), אבל לפחות ניתן היה לצפות ממנו לכנס את הקבינט הביטחוני. שם יושבים כמה אנשים שניהלו בעבר מערכות צבא וביטחון, ולדון עמם בהסלמה הדרומית שהחלה בימי ביקורו המיותר באירופה והגיעה לשיאה בפרשת החייל החטוף.

כבר שמענו בעבר שצמד המילים "לצפות מאולמרט" הוא לא רלוונטי כאשר על הפרק עומדת נסיעה לחו"ל או שעשוע ספורט. אבל עד שלא ראינו זאת, יחד עם כל קהל בית ישראל, בעינינו הקרועות מתימהון לא יכולנו להאמין.

אור האש הבוערת בדרום חושף למפרע פן נוסף בחוסר האחריות הלאומית והביטחונית של ראש הממשלה. לאחר שקיבל את המנדט להרכבת הממשלה, עמדו בפני אולמרט שתי אופציות למתן תיק בכיר ליו"ר מפלגת העבודה. אוצר או ביטחון. חרף רצונו המוצהר של פרץ להגיע לאוצר, וחרף העובדה הידועה כי במספרים ונתונים כלכליים הוא מבין גדול, העדיף אולמרט להפקיד בידי אדם שאין לו שמץ של מושג בנושא צבא וביטחון, את התיק המופקד על שלומם של שישה מיליון איש, בעיצומה של מלחמת גרילה ממושכת.

היחיד שעשה זאת בשעתו היה יצחק שמיר שמינה את משה ארנס לשר הביטחון. אלא שאין הנדון דומה לראיה. שמיר עצמו היה איש ביטחון מובהק. בניגוד לאולמרט שרק לאחרונה למד את ההבדל בין חטיבה לאוגדה, ארנס היה בעל איטלגנציה גבוהה מהרגיל (בכל זאת פרופסור ולא עסקן הסתדרות שטיפס לגדולה), והשעה לא הייתה שעת מלחמה רצופה.

לשווא רטנו ראשי מערכת הביטחון כי לא זה הזמן והשעה למנות יו"ר ועד עובדים מיליטנטי וחסר ידע צבאי, לתפקיד הבכיר של שר הביטחון. אולמרט העדיף למנות את מקורבו ועושה דברו הנכנע לשר היושב על השיבר הכלכלי של המדינה (ואין לנו שום כוונה לרמוז חלילה על שיקולים הנובעים מהמשך הקשר בין הון לשלטון, כפי שהוכח בתקופת מורו ורבו אריאל שרון. אולמרט תמיד התרחק מכגון דא וחי בצניעות ובפשטות ראויה לציון), ושלח אדם מחוסר ידע ביטחוני ועם אג'נדה של יונה הזוית שלום למשרד הביטחון. אם זה לא משחק בחייהם של מיליוני יהודים, ייתנו לנו יועציו הסבר משכנע אחר.

יש להניח שיש להם הסבר אחר שבוודאי כבר ניתן בדלתיים סגורות להוריו של החייל החטוף.

למנוע את שפיכות הדמים הבאה


לא משנה כיצד תסתיים פרשת החייל החטוף, בין לטוב, בעזרת ה', ובין לרע, ח"ו. מה שברור הוא שגם אם כל דרום הארץ תבער באש ותוצף בדם, שום דבר לא יעצור את אולמרט מלדהור בעיניים עצומות לרווחה אל תהום תכנית ההתכנסות הבאה.

אדם שמסוגל לעמוד פחות מעשרים וארבע שעות לאחר חטיפת חייל ולנאום בפתוס בפני עצרת הסוכנות היהודית על גירוש שמונים אלף יהודים מאדמתם כערובה לשלום וביטחון, הוא הנמשל המוצלח ביותר לדרשת העז העיוורת הידועה של הגר"ע יוסף.

מי שרוצה להמשיך הלאה ולהעלות ספקות על מידת השפיות המדינית והביטחונית של ראש הממשלה - שיעשה זאת על אחריותו הוא. לכותב השורות אין כל כוונה להפוך ליעד האזנה של המחלקה היהודית בשב"כ.

מה שעדיין מותר לנו, במסגרת הדמוקרטיה למראית עין של השלטון הישראלי, הוא להציע לחברי הכנסת של יהדות התורה, הנמצאים כעת בעיצומו של משא ומתן קואליציוני, לחזור ולשאול בדבר קודשם של גדולי ישראל בסוגיה המוגדרת הבאה: האם לנוכח הסכנה הקיומית אליה מוליכה ממשלת אולמרט את העם היושב בציון, יש עדיין מקום להצטרף אליה ולחזק את שורותיה. וכאשר יורו להם כן יעשו.

דומנו שזה הזמן וזו השעה המתאימה להצגת השאלה האמורה. לאחר שתקציב המדינה כבר עבר, הכספים הקואליציוניים לעולם התורה כבר מופקדים בסעיפים המתאימים, ואין כל סכנה מוחשית הנראית כעת לעין למוסדות התורה והחינוך, אפשר בהחלט לעצור למספר שבועות או אפילו חודשים ולעשות חושבים.

האם הצר של הצטרפות לממשלה חסרת אחריות לגורל העם היהודי בארץ-הקודש, שווה בנזק מה שמקובל להגדיר כהישגים חרדים.

לצורך הסימולציה המחשבתית האמורה, ניקח כמודל משפחה חרדית ממוצעת המתגוררת בכל טווח אליו אמורים להגיע הטילים והקסאמים של תכנית ההתכנסות הבאה. מה עדיף ומשתלם יותר למשפחה שכזאת? עוד שלוש מאות עד חמש מאות שקל לחודש כפרי ההסכם הקואליציוני שאולי ייחתם עם יהדות התורה, או המשך המצב הנוכחי של חיים בשקט יחסי הרחק מטווח האש של תותחי ממשלת החמאס הפלסטינית?

מי שמעדיף לטמון את הראש בחול וליהנות בינתיים מעוד כמה מאות שקלים לחודש - שיבושם לו. ממילא יש המעריכים את תוחלת חייה של המדינה בכל ממשלה שתקום במספר שנים. אבל מי שצופה מעבר לחשבון הבנק המצומק שלו, אל הימים בהם ייאלץ לחיות כמו תושבי גוש קטיף לשעבר ואנשי שדרות בהווה - בוודאי יעדיף את האפשרות השנייה.

מי שעדיין מתלבט בין שתי האפשרויות מוזמן לפתוח ספר טלפון ולהתקשר אקראית למספר כלשהו מהעיר שדרות. אם מעברו השני של הקו תהיה משפחה אחת שתענה כי היא מוכנה להמשיך לחיות בצל האימה והמוות שזורעים הטילים היום-יומיים, בתמורה לקצבה חודשית של חמש מאות שקל לחודש – נא לשגר את שמה וכתובתה לכותב השורות.

אם יקרה הפלא הזה אנו מתחייבים לשים נפשנו בכפינו, לרדת שדרותה, ולראיין בהרחבה את המשפחה המופלאה. רק אחת נבקש: שנציג המשפחה יציג בפנינו אישור על שפיות נפש בחתימת הפסיכיאטר המחוזי.

הן אמת שקצבאות זה לא הכול ויש עוד גורמים יהודיים רוחניים כבדי משקל שבימים כתיקונם מחייבים הצטרפות לקואליציה של מפלגה חרדית כמו חינוך תורני, יהדות, סטטוס-קוו, מקוואות וכיוצא באלו דברים שהנשמה תלויה בהם, וחשובים יותר מסכנות לגוף החומרי הנפסד.

אפס כי רק בזמן האחרון התקיימה בביתו של אחד מגדולי התורה פגישה עם חבר כנסת חרדי ממפלגה שאינה כפופה ישירות למארח. נסיבות הפגישה, כמו תוכנה המדויק, לוטים בערפל שמן הראוי לא לחקור בו יתר על המידה. מה שידוע הוא שאחד הנושאים שהועלו בה היה הצורך, או ליתר דיוק, אי הצורך, לדעתו של האורח, בדבר ההצטרפות לקואליציה.

הנימוק שבפיו היה מעניין: (אם כי לא ממש מקורי; הדברים כבר נכתבו והושמעו בחודש האחרון בהזדמנויות אחרות) עצם נוכחותה של ש"ס בקואליציה דיה כדי לשמר את האינטרסים החרדיים הבסיסיים ביותר. אלי ישי וחבריו מחויבים לכל מה שיהדות התורה מחויבת, גם אם הם מייצגים גם שכבות עממיות מסורתיות. גם לש"ס יש ישיבות, מוסדות תורה, מערכות חינוך והזיקה שלהם לבניית בתי כנסת ומקוואות עמוקה לא פחות, ואולי אף יותר מזו של יהדות התורה.

ומה יהיה על חוק החינוך שעלול לא להיחקק אם יהדות התורה לא תיתן את ידה למרכבת אולמרט הדוהרת תהומה? גם כאן הנזק לא ממש יהיה גדול. מי שיחזיק בידו את ההסכם הקואליציוני של ש"ס ימצא שם העתק כמעט מדויק של החוק שדרשה יהדות התורה בפתיחת המו"מ הקואליציוני. סעיף יותר סעיף פחות, אבל העיקרון הוא זהה. סביר להניח שחכמי ש"ס ייאותו לקבל גם את עצתם של חכמי יהדות התורה כאשר ישבו לנסח את נוסח החוק המלא.

הנזק היחיד הצפוי הוא באובדן ראשות ועדת הכספים ומשרד הרווחה. עם כל הכבוד לשני התפקידים החשובים הנ"ל, אפשר לחיות חיים יהודים טובים גם בלעדיהם. הסתדרנו בעבר בלי ועדת הכספים, ומשרד הרווחה - שכל תקציביו נקבעים מראש על-ידי האוצר - הוא ממש לא מציאה גדולה.

הגיע הזמן שנפנים כי מה שאנו רואים כעת הוא רק ההצגה המקדימה לקראת הבאות. אם ממשלת איוולת זו תשרוד עוד שנתיים-שלוש, הוויכוח בין שוללי הקמת המדינה למחייביה עלול להסתיים בצורה שונה לחלוטין. לא אתחלתא דגאולה ולא סיפא דגלות. רק אומשפלאץ ענק אחד אליו כונסו מיליוני יהודים למטרה שאפילו במחשבה קשה להעלותה. האזור כבר מוקף בגדר (ביטחון) והשריקות כבר נשמעות באופק. בימים ההם זה היה של הרכבת. היום זה של הטילים המוכנים במתקנים תת קרקעיים.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!