מלחמה צריך להכריע

בשעה שהשורות האלה נכתבות עומד 'הצבא החזק ביותר במזרח התיכון' ומפריח איומים, בעוד ארגוני המחבלים מפרסמים את רשימת תביעותיהם בתמורה למסירת מידע בלבד על החייל החטוף. החוצפה הזאת מתרחשת משום שהוכחנו בשנים האחרונות כי אנחנו חזקים באיומים ובהצהרות, אבל חלשים מאוד ביכולת הביצוע.

כולנו זוכרים את ההצהרות המפוצצות קודם החרבת גוש קטיף. אם יעזו לירות עלינו ולשגר טילים לעבר יישובים ישראליים אחרי הנסיגה מכל רצועת עזה – תגובתנו תהיה קשה ביותר. ומה הייתה התגובה הקשה? ירי תותחים לעבר שטחים פתוחים. התוצאה הייתה הגברת הירי, והפיכת החיים בשדרות ובכל יישובי מערב הנגב לבלתי-נסבלים.

איפוק הוא חולשה


שלא כססמאות הריקות, איפוק אינו כוח אלא חולשה. כאשר אוייב מכריז עליך מלחמה, פוגע ביישובים אזרחיים, מתגרה בעזות-מצח בריבונותך – עליך לעצור זאת מיד. אם אינך עושה כך, המשמעות היא אחת – אתה חלש או פחדן.

לנגד עינינו מתחולל אחד המחדלים הגדולים ביותר בתולדותינו. 'צבא ההגנה לישראל' עומד חסר-אונים מול רשות טרוריסטית, המפעילה כנופיות מרצחים. פרשנים בגרוש מסבירים לנו למה אי-אפשר לפעול, אבל כל אדם, בעל חושים בריאים, חש ומבין את האבסורד. הלוא לשם כך קמה המדינה היהודית, כדי שנוכל להגן על חיי יהודים; והמדינה מתנהגת כאילו אלה ימי הכנופיות של תקופת המנדט.

אנחנו עסוקים כל הזמן במגננה. מעמידים שוטר בכל פינה ומאבטח בכל מסעדה. בונים גדרות ומקימים חומות. אבל תמיד יימצא סדק בלתי-מאובטח. תמיד תיחפר המנהרה שתעקוף את הגדרות. אי-אפשר לנצח טרור על-ידי אבטחה. אפשר לנצחו רק על-ידי מלחמת חורמה, שבה גורמים לאוייב להבין שהמחיר שישלם על הטרור יהיה נורא כל-כך מבחינתו, עד שמוטב לו לוותר על הרעיון.

באיוולתנו איבדנו את הדבר החשוב ביותר במערכה צבאית – יכולת ההכרעה. כאשר אוייב מכריז עליך מלחמה, עליך להכותו שוק על ירך, להביאו לידי כניעה ולנצחו. לא תוכל לנצח במלחמה אם אינך מוכן להכות באוייב במלוא העוצמה. אם תסתפק בתגובות מדודות וזהירות, תוך התחשבות מופרזת בדעת הקהל העולמית, לא תהיה לאוייב סיבה להפסיק את המלחמה. רק מכה קשה ומכאיבה עשויה להרתיעו ולגרום לו להרים ידיים ולהפסיק לתקוף.

אמת פשוטה ובסיסית זו נעלמה מהשיח הציבורי בישראל. בחמש שנות המלחמה שנכפו עלינו היו מעשי טבח מחרידים, שאחריהם העולם כולו ציפה לתגובה קשה ומכאיבה, אבל הממשלה בחרה להגיב בתגובות זהירות, שלא גרמו לאוייב להגיע למסקנה שהמלחמה אינה כדאית. שיא האיוולת היה בנסיגה מרצועת עזה, שבה קיבל הטרור את הדלק החשוב ביותר – תחושת הניצחון וההישג.

מה הפתרון? לומר תהילים


אין איש אוהב מלחמות. אנחנו עם שוחר שלום. אנחנו עם הרוח והספר. אבל כדי שלא יהיו מלחמות, יש צורך להילחם במלוא הנחישות במבקשי נפשנו. עדינות-היתר גורמת לנו לבוסס בדם, כאשר המצב נעשה קשה יותר ויותר.

זה הפתרון ואין בלתו – להפעיל כוח, הרבה כוח. להכות בעוצמה אדירה, מהממת, משתקת, עד שבצד השני יצרחו מרוב כאב. תגובה כזאת תסמן את הקו האדום, שאותו לא יעז האוייב לחצות. תגובה כזאת היא היחידה שיכולה לגרום להפסקת שפיכות-הדמים ולהחזרת ההרתעה שאבדה לנו, בגלל המדיניות השגויה והמתרפסת.

בינתיים לא נראה שזה עומד לקרות, ולא נותר אלא לומר עוד פרק תהילים, כי ההיגיון הבריא, שעל-פיו נוהג כל עם נורמלי, כבר מזמן אינו רלוונטי במדינת היהודים.

המאמר מתפרסם בגיליון 1017 של 'שיחת השבוע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!