השפלה גוררת השפלה

המדיניות של ממשלות ישראל בשנים האחרונות מתאפיינת בשאיפה חסרת-מעצורים לרַצות את העולם. אנחנו יוצאים מגדרנו כדי להיות נחמדים. הוכחנו נכונות לוותר על חבלי מולדת, להרוס יישובים שהוקמו בדם ויזע, ליטול סיכונים ביטחוניים חמורים – ובלבד שהעולם יטפח על שכמנו. אבל ככל שאנחנו מתאמצים להיות יפים וממושמעים, אנו סופגים עוד יריקה בפרצוף.

מה לא אמרו לנו לפני הנסיגה מרצועת עזה. הבטיחו שאם אחרי הנסיגה עד הסנטימטר האחרון ינסו המחבלים לשגר לעברנו טילים, תגובתנו תהיה קשה ביותר. והנה, זה חודשים רבים חיי תושבי מערב הנגב נהפכו לגיהינום, ותגובתנו מתאפיינת ב'איפוק' ובירי פגזים לעבר שטחים פתוחים. אם אך אנו מנסים לפעול ביתר תקיפות, מיד מתייצב העולם כולו נגדנו. למה זה קורה? האם לא עשינו הכול כדי להיות זכאים לתמיכת העולם?

הטעות הגדולה


התשובה טמונה בפרשת השבוע, המספרת את סיפור המרגלים. כשהמרגלים חוזרים ומספרים לעם-ישראל על הענקים שראו בארץ כנען, הם אומרים: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". כאשר אחרים משפילים אותך ובזים לך, הכול מתחיל מזה שאתה 'חגב' בעיני עצמך. אם לא תראה בעצמך 'חגב', יכבדו אותך ויעריכו אותך גם האחרים.

כל הוויכוח על ה'שטחים' מתחיל מ"ונהי בעינינו כחגבים". הלוא כבשנו שטחים גם במלחמת השחרור. הרחבנו את שליטתנו הרבה מעבר לגבולות 1947, שהוכרו על-ידי האו"ם. הפכנו כפרים ערביים ליישובים יהודיים. וראו זה פלא, איש לא תבע מאיתנו 'להחזיר שטחים'. היה ברור לנו לגמרי, שכל חלק מארץ-ישראל שנופל לידינו, הוא שלנו לעולמי-עד. ומאחר שהדבר היה ברור ומוחלט בעינינו, קיבל זאת גם העולם כעובדה קיימת.

הטעות הגדולה נעשתה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר מדינאים ישראלים הזדרזו להכריז כי שטחי ארץ-ישראל ששוחררו בניסים גלויים הם קלף מיקוח במשא-ומתן לשלום. הכרזה זו הולידה את החלטת האו"ם בדבר 'שטחים תמורת שלום', ומכאן והלאה אנחנו מוצגים תמיד כ'כובשים', כנתבעים, כנוקשים וכאשמים בהעדר השלום.

לא מאוחר


אותה נפילת-רוח מגיעה לשיאה ברעיונות ה'התנתקות' וה'התכנסות'. בעבר, נכונותנו לוותר ויתורים כואבים לפחות הייתה מותנית בקבלת תמורה מהצד השני. הטענה הייתה שתמורת שלום אנחנו מוכנים לשלם מחיר יקר וכואב. למעשה, גם עמדה זו נובעת מ"ונהי בעינינו כחגבים". וכי למה אנחנו צריכים לשלם בעד השלום? האם השלום נחוץ לנו יותר משהוא נחוץ לצד השני? אולם גאון יהודי מעולם לא היה מאפיין של המדיניות הישראלית, וכך השתרשה אותה ססמה של 'שטחים תמורת שלום'. אלא שגם אז לפחות הייתה מראית-עין של עסקה שבה כל צד נותן משהו לצד השני.

עכשיו הגיע ה"ונהי בעינינו כחגבים" לשיאים חדשים של השפלה עצמית – איננו דורשים תמורה, אנו מוכנים למסור את ליבה של ארץ-ישראל לידי אוייבינו המרים, בלי שום הסכם ובלי תמורה כלשהי. "מהלך חד-צדדי" מכנה זאת מכבסת המילים שלנו. ההגדרה המתאימה יותר היא: כניעה חד-צדדית, ללא תנאים מוקדמים.

הדבר המדהים ביותר, שההיגיון אינו ממלא שום תפקיד במסע המשפיל הזה. שום עובדה ושום מציאות לא תזיז את חסידי הנסיגות מדעתם. הם רואים שהנסיגה מרצועת עזה ממררת את חיי כל הנגב המערבי, ועתה הם מוכנים להכניס למציאות דומה את כל גוש דן, השרון וירושלים, שיהיו מאויימים על-ידי הטרור שיֵצא משטחי יהודה ושומרון שיימסרו חלילה לידי המחבלים. כי כשהחגבים נהפכים לקובעי המדיניות, אין להיגיון האנושי הרבה לומר.

מאמרו של הרב ברוד מתפרסם בגיליון 'שיחת השבוע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!