חילוני חרד

הסיפור הבא התרחש במשרד ראש הממשלה באחד מהימים הסוערים של הרכבת הממשלה. אחד מראשי המפלגות, לא ננקוב בשמו, שהוזמן לנהל משא ומתן עם ראש הממשלה אולמרט, החל למנות את רשימת סל הדרישות. היו"ר החביב שאינו חובש כיפה פתח בתיקים, עבר לתקציבים ולבסוף התעכב בפינה שהפתיעה גם את ראש הממשלה.

אני מודה שמדובר בתביעה מעט בלתי שגרתית, אבל היא חשובה למדינה כולה, אמר היו"ר. ההצעה היא להקים משרד לענייני העם היהודי ולמנות בראשו שר שיעסוק בכל האתגרים שמעסיקים את היהדות.

"ומי המועמד שלך?", שאל ראש הממשלה.

"קוראים לו הרב לאו", הפתיע היו"ר. "כל ממשלה תשמח בשר כמותו".

"שמעתי אותך עד תום", השיב ראש הממשלה. "אבל כנראה שאתה לא בעניינים. הרב לאו לא הולך להיות אחד מ-25 שרים שיישבו ליד שולחן הממשלה. הוא עומד להחליף את משה קצב בתום כהונתו כנשיא המדינה".

"רגע", קפץ היו"ר, "לקדימה יש כבר מועמד לנשיאות: שמעון פרס".

"תרשום לפניך", התקרב אליו אולמרט וכממתיק סוד לחש לו, "המועמד שלי הוא שינצח".

לא חלפו ארבעים ושמונה שעות ותוכנה של השיחה הגיע לאוזנו של הגרי"מ לאו. רבה של תל אביב יפו שכבר עבר כמה מערכות בחירות בחייו, חייך במרירות. בתוך ליבו הוא ידע כי בסיטואציה שנוצרה, לא קיים כמעט איש במערכת הפוליטית שיכול למנוע ממנו את כהונת הנשיאות בעוד 14 חודש. מצד שני, התאנה הבשילה מוקדם מידי. הוא הגיע לשיא מהר מידי. מכאן אפשר רק לרדת. היריבים הפוטנציאליים ירדו מהמגרש הרבה לפני הזמן הקצוב. גם עשרה אייל ארדים לא יצליחו לצלם את המצב כפי שהוא ולשמרו עד לחודש תמוז תשס"ז.

ובינתיים, כשמדינה שלמה מתמוגגת ממועמדותו ופוליטיקאים ואישי ציבור עומדים ומספרים בגאווה על פרק הרב לאו בחייהם, מתעוררים המזיקים ומצביעים על נקודה בעייתית אחת מבחינתו של הציבור החילוני בישראל. נכון להיום, אכן, אין מי שמאיים על הנשיאות מול הגרי"מ לאו. מצד שני, נכון להיום, גם קשה לראות ארבעים חברי כנסת חילוניים בוחרים בנשיא חרדי, בוגר ישיבת קול תורה שיונק את סמכותו ומעמדו מכוח התורה והרבנות. אין ספק שאם יש חרדי שיכול להיבחר היום לנשיאות המדינה זהו רק הגרי"מ לאו. אבל אין גם ספק כי ככל שאור הזרקורים ייזרק על החרדיות של הנשיא הבא, פחות ופחות ידיים חילוניות יעזו לשלשל את שמו בקלפי הנשיאות.

יואל מרקוס, עיתונאי הגון בדרך כלל, שרושם את הגיגיו ב"הארץ", בחר השבוע להשמיע את הפוביה החילונית שלא תוכל לשאת נשיא חרדי. "במדינה שיש בה יותר נשים מגברים, רוב חילוני וממסד רבני קיצוני המסית להתנגדות אלימה לנסיגה, בחירתו של רב לנשיא המדינה היא הימור מסוכן. פוליטית, משום החשש שכנשיא הוא עלול לתת כתף למתנגדי הנסיגה מארץ ישראל. חברתית, הוא עלול להיות נשיא המתנכר למיליון הרוסים ושאר חילונים אוכלי שינקן ושרימפס".

אף מילה על מידותיו התרומיות של הגרי"מ לאו ועל סגולותיו ואיכויותיו, כי כך כותב חילוני חרד שמוכן לקבל רמטכ"ל תימני ונשיא נבער מדעת, אבל בשום אופן לא נשיא דתי ועוד חרדי. רחמנא ליצלן. בינתיים, המועמד שהכי איים על בחירתו, אהרן ברק, הודיע להגרי"מ לאו, כמעט באופן רשמי, שפניו לא לנשיאות.

באירוע ציבורי שהתקיים במוזיאון הארץ בערב חג השבועות, התקרב נשיא ביהמ"ש העליון אהרן ברק להגרי"מ לאו, נשק לימין, נשק לשמאל ואמר: "ידידי הטוב, תנו לי עט ונייר ותקבלו ממני כל שנה ספר חדש. אינני מעוניין בשום תפקיד".

בספריה הפרטית של הגרי"מ לאו בתל אביב כבר נמצאים כמה מספריו של ברק שהוגשו אליו בהקדשה מסורתית, "לר' ישראל מאהרן". רבה של תל אביב יהיה מוכן לפנות מדף בספריה והעיקר שהשופט ברק יתמקד בפרסום תובנותיו ויניח לנשיאות. המועמד האחר, שמעון פרס, שומר על עמימות מכוונת. מבחינתו הוא מועמד מגירה שיכול להישלף גם ברגע השי"ן. הגרי"מ לאו אינו מזלזל בו.

גם בני משפחתו של הגרי"מ לאו אינם בסיפור. בניו שמכהנים בתפקידים בולטים בעולם הרבנות, אינם רווים נחת מההצעה. גם הרבנית, שהינה בתו של הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, מעדיפה את הדר הרבנות על הדר הנשיאות. אלו שכן דוחפים את הגרי"מ לאו לזירה, הם רבני הקהילות בעולם שעבורם מוסד הנשיאות הוא אינו ביתו השני של משה קצב אלא סמל של העם היהודי. מבחינתם, אין קידוש ה' גדול מזה.

והרב לאו עצמו? הוא ישמור כעת בעיקר על זכות השתיקה. ראיון לא מוצלח במיוחד שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות", לא תרם להשקטת החרדות אצל החילוני הקלאסי. ייתכן מאוד שעבורו הניצחון האמיתי על הנאצים יושלם כאשר יופיע על אדמת אירופה כנשיאה החרדי הראשון של מדינת ישראל, והילד מבוכנוולד יציין בשביעות רצון כי תורה וגדולה התכנסו במקום אחד.

ויכול להיות שלא.

אחד הציניקנים שאל השבוע: ומה יעשה הגרי"מ לאו בתום כהונתו בת שבע השנים במוסד הנשיאות, הרבנות הראשית בנתניה עדיין פנויה, לא?

"ג'ינג'י אמיתי"


זו הייתה תמונה ששיקפה בחדות את סיפורה של הממשלה כולה. מול כנסת מוזרה ומבעבעת, כשימין ושמאל משמשים בערבוביא, ניצב יו"ר ועדת כספים עייף ומותש, ומבקש את תמיכת חברי הכנסת בחוק ההסדרים שאליו התנגד בכל ההצבעות המקדימות בוועדת הכספים. שיאים רבים של אירוניה והומור בריא נשברו בכנסות האחרונות, ונדמה כי תקדים שכזה, שהמתנגד החריף לתקציב מתנדב להציגו לפני החברים - עוד לא היה.

כשעיניו משייטות בין כיסאות החברים וכיפתו השחורה מזדקרת בנחרצות כלפי מעלה, מקריא ח"כ יעקב ליצמן את הבקשה הפורמאלית אותה משמיע כל יו"ר ועדת כספים בבואו ביום הדין של תקציב המדינה: לבקש את אמון החברים בחוק ההסדרים ובחוק התקציב. טקס ההקראה נמשך דקות ספורות, אבל ליצמן מתעקש למלא את תפקידו בחדווה השמורה לבעל קורא שצולח במהירות את רשימת עשרת בני המן במגילה. לרגע הוא פולט, בטעות לכאורה, "ווואה, עוד כמה צריך לקרוא", וזוקף את ראשו לראות, באם מי שצריך להבין את הרמז, הבין.

צריך להודות ולומר שהשפה העברית מעולם לא הייתה הצד החזק באישיותו. בדרכו מעלה בשלבי הסולם הגוראי, הוא גם לא נצרך לעברית מלוטשת מסוגה של זו של רביץ. בחסידות בה צמח, המצוינות נמדדת בתבחינים אחרים. אך כאשר הוא מתאמץ לעמוד מול חברי הכנסת ולהפגין חוסר עניין מוחלט במתרחש סביבו וכתפיו השמוטות כמו קוראות לעזרה - ההיגוי החורק של מי שהעברית היא לו שפה שלישית - מקצין עוד יותר את הפרדוכס הגדול של ממשלת אולמרט: יו"ר ועדת כספים לעומתי המלהטט בקואליציה שלימה ולזו אפילו אין מועמד סביר להחלפה.

מבין אוהביו הרבים של ליצמן בפוליטיקה, יש שמנסים להציגו כתא רדום של קדימה ביהדות התורה. ככל שהם מתעמקים יותר בשורשי ההערצה לה הוא זוכה בקרב שורות אנשי משרד ראש הממשלה ופקידי האוצר, מבחינתם, אין מנוס מלקבוע באופן חד משמעי כי מערכת של מנהרות תת קרקעיות מחברת בין חדרו של ליצמן בכנסת ללשכת אולמרט ודרכה מוברחים אגרות שלום ואחווה, משרות לאברכים באשדוד וסכומי עתק של כסף עבור השלמת מבנים החשובים לחסידות. אחרת, מדוע ראשי הקואליציה מקפצים סביבו בריקוד ארוך ובלתי נגמר? איזו סיבה יש לראש הממשלה אולמרט, להרכין ראש לעברו ולקוד קידה בכל פעם שהוא חולף על ידו?

מסתבר כי הרבה יותר קל לכרות מנהרות דמיוניות ולהריץ קונספירציות משעשעות מאשר להבין כי הריקוד המוזר מבטא דווקא את קריסתה של הקואליציה ולא את נפלאות מטה הקסמים של ליצמן.

כמה שזה נשמע מפתיע, בסיטואציה הנוכחית של הקואליציה מעדיפה הממשלה יו"ר ועדת כספים לעומתי שפועל ברציונאליות ובהיגיון סביר, מאשר כל חבר קואליציה אחר, חסר ניסיון ומתוסכל, שרק השד יודע מה הוא מסוגל לעולל לממשלה ולעומד בראשה.

מי שסותר את תיאורית המנהרות של ליצמן הוא יו"ר ישראל ביתנו - אביגדור ליברמן. כמי שבקיא היטב במה שמתרחש בלשכת ראש הממשלה העריך ליברמן השבוע בשיחות סגורות כי ליבו של ליצמן מלא על אולמרט. "הוא עשה טעות גדולה", אמר ליברמן על ראש הממשלה. "אני מכיר את ליצמן. הוא ג'ינג'י אמיתי. במקום לשבת עם ליצמן מיד אחרי הבחירות ולסגור עניינים, הוא שלח אליו כל מיני פקידים שבלבלו את המוח ויצרו תהום בינו לבין ליצמן".

"אהוד גאון", המשיך ליברמן במונולוג שלו. "ליצמן העדיף את אולמרט על פני כולם והוא השיב לו רעה תחת טובה. חכו ותראו. הוא עוד יאכל ממנו הרבה קש". באותו מונולוג העריך ליברמן שהסיכויים להצטרפותה של ישראל ביתנו לממשלה הם קלושים עד אפסיים. "כל עוד עמיר פרץ משמש כשר ביטחון, לא אוכל להצטרף לממשלה הזאת. אני מכיר את פרץ, אחרי שהוא אימץ את דו"ח טליה ששון, הוא לא ינוח עד שיפנה את כל המאחזים".

ליברמן התייחס גם לאפשרות שאולמרט יזיז ממקומו את רוני בראון ויציע לו את תיק הפנים בתמורה לכניסתו לממשלה. "אכנס פנימה רק אם אוכל להוציא את העבודה החוצה ולסחוב את הממשלה ימינה".

משמרות גפני


והייתה תמונה נוספת שהוכיחה את נפלאות הקואליציה.

בקומת ועדות הכנסת התרוצצו אנשי אולמרט כדי לגייס רוב בוועדות השונות שעסקו באישור חוק ההסדרים. שם המשחק היה הפעם: גיוס קולות מכל הבא ליד. בלי להתבלבל, הוציאה הממשלה מכרז על כל הצבעה והצבעה, וחברי כנסת ערביים וימניים עמדו בתור אצל שר האוצר האמיתי, קובי הבר, בניסיון לסגור על עסקאות קטנות של מתן 2 מיליון שקל למרכז תרבותי בנצרת בתמורה להצבעה חופשית עם הקואליציה, פר שעה. וכשהבר שולף את פנקס השיקים, כל המחיצות נופלות: וגר חבר להקה רוסית עם תלמיד ישיבת הסדר, כשלצידם, מפוני ההתנתקות ונפגעי צ'רנוביל.

חלוקת העבודה בין הממשלה לבין האוצר הייתה ברורה: יו"ר הקואליציה אביגדור יצחקי יורה באפילה ותר אחרי כל חבר כנסת שיכול לספק את הרוב. אחריו מגיעים אנשי האוצר עם פנקסי השיקים, שממהרים לסגור את גובה העסקה והתמורה המלאה, אך מקפידים לעשות זאת נקי ואלגנטי, מבלי להשאיר עקבות. אחרת, האופוזיציה תתרעם מדוע ההסכמים בעל פה לא הונחו על שולחנה של הכנסת בטרם אושר חוק התקציב.

הקואליציות והאופוזיציות שהורכבו והופרדו בועדות השונות, הולידו פרצי צחוק רמים. קשה היה להבין, מי נגד מי ואיך היריב שלפני עשר דקות הופך לבן ברית לשעה וחוזר והופך את עורו.

פרדוכס ליצמן חזר על עצמו בוועדת החוקה, אלא שהפעם ח"כ משה גפני כיכב בתפקיד השחקן הראשי. גפני שנחשב לשועל פרלמנטרי, מופיע לא אחת בחלומותיהם הרעים של כל ראשי הקואליציה לדורותיהם. לעולם לא נדע מתי האברך החייכן ישלוף את ציפורניו וימתין לרגע המדויק בכדי להסתער על היעד.

יצחקי שהצליח לתהות על קנקנו של גפני כבר בתפקידו הקודם כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, טרח לכרכר סביבו, בשעות הפנאי שליצמן לא נראה בסביבה. הוא ביצע סביבו משמרות וניסה לבוא לקראתו בכל מיני דרישות קטנות והעיקר שסוף השבוע המטורף הזה יסתיים בשלום עם מינימום נזקים מכיוונו של גפני.

על גפני, מספרים ליצני הכנסת, שהוא יכול להשתתף, בבת אחת, בהצבעות נפרדות שמתקיימות בשלוש ועדות כנסת שונות. באופן רשמי הוא אמנם חבר בשלוש ועדות, אבל פרוצדורת הממלא-מקום מאפשרת לו לשבת בוועדה ולשאת דברים גם כשהאיש שאת מקומו הוא לכאורה בא למלא, יושב לימינו, פעיל ונמרץ מתמיד. בוועדת הכספים כבר התרגלו למחזה: גפני שמכהן כממלא מקומו של ליצמן, מופיע יחד איתו למרבית הדיונים וההצבעות ואף בוחר לנהל עמו דיאלוגים ממושכים.

צריך להודות ולומר שראשי הוועדות אוהבים את השתתפותו הפעילה של גפני, עם או בלי קשר לחברותו בוועדות. הישיבות בלעדיו, אפורות וטרחניות. פקידים מקריאים סעיפים יבשים לקול צלילי פטיש היו"ר, והעיתונות אינה מגלה עניין במתרחש שם. המומחיות של גפני היא ליצור מהומה על לא מאומה ולזהות אבק כוכבים בהערות סתמיות שמופיעות בסדר היום. זו אולי הסיבה מדוע ראשי הוועדות אוהבים את הופעותיו של גפני. יחד עמו מגיעים גם הפרובוקציות והעיתונאים, וקיים סיכוי טוב כי למחרת תמונתם תופיע באחד מעיתוני הבוקר.

מה רבה הייתה שמחתו של יצחקי כשהתברר לו השבוע כי יהדות התורה מעוניינת בחברות בוועדת העבודה והרווחה. יצחקי מיהר לבצע חילופים בוועדה והכניס את רביץ או גפני לוועדה במקום איש קדימה שהתבקש לעזוב את הוועדה. לא חולפות להן שעות בודדות ויצחקי מתייצב על משמרתו בחזית חדר הוועדה, במטרה לגייס את הרוב המיוחל עבור אחד הפרקים בחוק ההסדרים.

אך מה רבה הייתה תדהמתו של יצחקי כשהתברר לו כי שחקן הרכש החדש של קדימה, כלומר גפני, מצביע בכלל ביחד עם האופוזיציה, מבלי למצמץ. "תגיד מה עובר עליך", התנפל יצחקי על גפני בחמת זעם השמורה לכרוז משוק מחנה יהודה. "אתה בכלל יושב על המקום שלנו. אין לך בושה?"

גפני, שצבר שעות ליצמן לא מעטות, לא טרח להביט בפניו האדומות של יו"ר הקואליציה. "אתה יודע מה? אכלת אותה!", זרק גפני לעברו והמשיך להשתמש ביד של קדימה להצביע נגד הממשלה.

דובר קדימה שמואל דהן התהלך בין חברי הוועדה ופניו חפו: "ראיתם מה גפני עשה?", שאל בקול. "זה יעלה לו ביוקר! תאמינו לי".

של מי הקרדיט?


יממה לפני אישור חוק התקציב ועדיין קשה לקבוע האם 290 מיליון השקלים שקיבלה יהדות התורה עבור מוסדות התורה והחינוך, נחשבים לבשורה משמחת מיוחדת. במידה ויהדות התורה הייתה מצטרפת לממשלה, הסכום היה עומד על חמש מאות מיליון שקל. השאלה היא האם במסגרת תמיכה בתקציב נטו, ניתן היה להשיג יותר. ח"כ משה גפני טוען, בצדק מבחינתו, שלו היה מתנהל משא ומתן על תמיכה בתקציב כבר מראשית החודש, המוסדות היו נהנים לפחות במאה וחמישים מיליון נוספים והסכום היה מופיע כחלק מתקציב המדינה ולא כבקשיש שתלוי כל העת באקלים הקיים בין החרדים לממשלה.

באגודת ישראל אומרים מנגד שאת קצה החוט לנהל את המו"מ על התקציב, בלעדי קצבאות הילדים, קיבלו מגדולי התורה רק במהלך השבוע, אחרי שאולמרט כבר קנה את הימנעותם של האיחוד הלאומי וישראל ביתנו. במצב שכזה אולמרט לא היה זקוק לרוב בתקציב. משאלת הלב שלו היא שתודות למענק למוסדות התורה, תיסלל דרך ללבם של גדולי התורה ואולי הם יתנו אור ירוק לכניסה פנימה, גם בלי מלוא הסכום של שנים וחצי מיליארד שקל שנלקחו מסעיף קצבאות הילדים.

ועדיין הסכום שניתן הוא משמעותי מאוד לחרדים. בעיקר לאברכים שחיים בששת החודשים האחרונים ממענק חלקי, ובמיוחד למנהלי מוסדות התורה שהגבירו את הטיסות לקהילות היהודיות בתפוצות במטרה למלא את החסר. והקרדיט? אפשר להיצמד לדבריו של קובי הבר ממשרד האוצר כי הכסף ניתן לבקשתו האישית של ליצמן, "וזאת לאור ההערכה הגדולה כלפיו בקרב פקידי האוצר". אבל אי-אפשר לפטור את גפני מחלקו בהישג הזה. ללא כל קשר למלגת ההערכה היקרה של הבר וחבריו לליצמן, הפעלתנות של גפני במשרדי האוצר וראש הממשלה והמו"מ הכמעט אישי שניהל מול הירשזון, עשו גם הם את שלהם.

כך או כך, אם קיימת כיום הסכמה אחת בין ששת חברי סיעת יהדות התורה, היא קשורה לעדות האופי של החברים על התנהלותו של ראש הממשלה ואנשיו. אין כמעט סיכוי להשיג הסכמה אחת בין רביץ וליצמן, בשום נושא שבעולם, למעט בדיאגנוזה על אולמרט. לדעת החברים, אין שם מישהו בלשכת ראש הממשלה שיודע לתפוס שלטון ולקבל החלטות. 'קדימה', מבחינתם, אינה מפלגה אלא אסופה של אנשים, ואם נרצה לאפיין את חברי הכנסת של 'קדימה' - מדוע כל אחד מהחברים נמצא דווקא ב'קדימה' ולא במקום אחר, קשה יהיה לקבל תשובה אחת משני אנשים. מפלגת השלטון, מסתבר, נעדרת אידיאולוגיה ונעדרת דיבוק חברים.

בלשכת ראש הממשלה כופרים בתווית השלומיאלית שדבקה בה. הם מאשימים דווקא את חברי הכנסת החרדיים שמוציאים את דיבתם רעה. "במקום שהם יסבירו את ניהול המו"מ המשונה מצידם, הם בוחרים להשמיץ אותנו", אומרים כמה מהיועצים. "אנחנו אשמים שיהדות התורה החליטה פתאום לדרוש תביעות חסרות כל היגיון בקצבאות הילדים?"

מצד שני, יכול מאוד להיות שעסקי הקואליציה נופלים בין הכיסאות בלשכה החדשה. אולמרט שמתנהל בין שני מוקדי הכוח המרכזיים בלשכתו, הפרקליט יורם טרובוביץ והיועץ עובד יחזקאל, לא הצליח להגדיר ברור את התחומים וגרם שהמשבצת הפוליטית בלשכתו תישאר ריקה. מה שקורה בשטח הוא שעסקי הקואליציה גדולים במעט על מידותיו של יחזקאל וקטנים על טרובוביץ שמעדיף להתעסק יותר בסדרי שלטון וביחסי ישראל-ארה"ב.

המטבחון, טורו הפוליטי של יוסי אליטוב, מתפרסם בשבועון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!