האיש עם הצל הגדול

יש לא מעט אנשים, ובתוכם אישי-ציבור ידועים ורבנים נשואי-פנים, שמוכנים לשלם הרבה למען דעת על מה שוחחו מרן הגרי"ש אלישיב ור' אריה דרעי בשיחתם האחרונה במוצאי-שבת. כל הניסיונות לקבלת המידע באמצעות הצינורות המקובלים, קרי: המקורבים ובני הבית, כשלו לחלוטין. ולא שהם לא רוצים לספר, שהרי יותר משהעגל רוצה לינוק וכו', אלא שלמרבה צערם גם להם עצמם אין שמץ של מושג.

רמת המידור הגבוהה, עשר בסולם חנן 10, נקבעה על-ידי מרן הגרי"ש אלישיב בכבודו ובעצמו. השיחה התקיימה בדלתיים סגורות ומסוגרות. אמצעי ביטחון פנימיים הננקטים רק לעתים רחוקות ביותר. מי שלא הבין את משמעות הדלת הסגורה קיבל את ההבהרה הדרושה בבוקר שלמחרת.

היה זה אחד מבני הבית, דווקא מהמקורבים, שהרהיב לשאול את מרן על מה ולמה התקיימה הפגישה. "לא ראית את הדלת הסגורה?", הגיעה מיד התשובה החותכת והמהירה.

מה שנאמר בשיחה נותר, בשלב זה לפחות, נחלתם של שני המשוחחים בלבד. ידוע רק, שגם האורח עצמו הופתע כאשר קיבל את הטלפון הדחוף הקורא לו להתייצב בתוך פחות משעה מצאת השבת (לשיטת ר"ת). דרעי כמובן לא חשב פעמיים והתייצב בדיוק בזמן שנקבע. ברגע שנכנס אל הקודש פנימה הוא התבקש, כאמור, לסגור אחריו את הדלת לנגד עיניהם המשתאות של הנוכחים הקבועים.

את עצם קיום הפגישה לא ניתן היה כמובן לשמור ברמת החשאיות לה זכו הדברים שנאמרו במהלכה. כבר בשעות הבוקר של יום ראשון השבוע קיבל אחד מח"כי דגל התורה את המידע על קיומה. אם זו הסיבה לחוסר מנוחת הנפש הניכרת על פניו במהלך השבוע, קשה לדעת. יש עוד סיבות שבגללן איש ציבור יכול לא לישון טוב בלילה. מאידך גיסא, אין ספק כי היא לא תרמה לו במיוחד ליישוב הדעת שדווקא נחוץ מאוד בימים טרופים ומבולבלים אלו.

ואכן, לו ולעמיתיו בתנועה יש בהחלט סיבה לדאגה. העובדה שמנהיג, שתנועה פוליטית שלמה סרה למרותו המוחלטת, נזקק לשירותיו של אישיות מחוץ לשורותיה - אומרת בהחלט דרשני. נכון אמנם שאין זו הפעם הראשונה שהגרי"ש אלישיב פונה לדרעי בבקשה לפעול בנושא שיד נציגיו הפוליטיים קצרה מלהושיע, אך אז היו הימים ימי האופוזיציה הקשים והיחיד שהייתה לו גישה לגורם שיכול להשפיע היה יו"ר ש"ס לשעבר. גם בפגישה זו הוטל איפול כבד על השיחה, אך נוכחותו של שר התקשורת דאז, אהוד אולמרט, כבר נתנה להבין כי בתחום שיחות התועבה הסלולריות הדברים אמורים.

אבל היום אין אפילו קצה של חוט או בדל של הדלפה. מה שיש הן רק השערות שאף אחת מהן לא אמורה לעשות טוב על הנשמה לנציגי דגל התורה. בין אם מדובר במסר שביקש מרן הגרי"ש אלישיב להעביר ישירות לידידו הטוב של דרעי, הלוא הוא ראש הממשלה אהוד אולמרט, ובין אם מדובר בשיחת התייעצות בנושא ציבורי אחר, אוי לה לתנועה שמנהיגיה הרוחניים נזקקים לקבלת שירותים חיצוניים.

בדגל התורה, ולא רק שם, חושדים כבר מזמן בקיומו של צינור הידברות ישירה בין ראש הממשלה והבית ברחוב חנן. לפני שבועיים הם רשמו לעצמם צירוף מקרים, לכאורה, מוזר ומעניין ביותר. בבוקר יום ראשון לפני שבועיים התייצב ר' אריה דרעי בפתח ביתו של מרן הגרי"ש אלישיב בשעה מאוד לא שגרתית לקבלת קהל. בהסברים שניתנו לאחר מכן נאמר כי הוא בסך הכול הגיע לקבל ברכה לרגל ברית המילה של נכדו שיחי' והסנדקאות שהתכבד בה. הסבר נאה ומתקבל, למי שרוצה לקבל.

רק במקרה גמור נפגש השר חיים רמון עם נציגי יהדות התורה והציע להם לראשונה את הצעת הפשרה הידועה בקצבאות הילדים, זו שמבטיחה חמש מאות שקלים למשפחה שהפסידה בעקבות הקיצוצים אלפיים וחמש מאות שקלים. אם אכן הייתה זו רוחו של ר' אריה דרעי ששרתה על ההצעה, קשה להניח שהוא היה מעלה אותה לפני שיציג אותה קודם לכן בפני הגרי"ש אלישיב לשמיעת חוות דעתו המכרעת.

שאלת מיליון הדולר היא מה המניע של ר' אריה דרעי להיכנס שוב לקלחת הפוליטית, שבשלב מסוים דומה היה ששבע ממנה עד להקיא. דרעי עצמו לא מנדב מילה וחצי מילה בנושא זה. לא על פגישותיו עם הגרי"ש אלישיב ולא על טיב הקשרים המיוחד שבין בינו לצמרת השלטון החדש. ובאמת למה שינדב? כל פעילות גלויה שלו רק תקים נגדו הן את ידידיו במפלגתו לשעבר והן את חסידיו המושבעים, בלשון סגי נהור, בשני פלגי יהדות התורה.

האחרונים לפחות משוכנעים כי דרעי פועל בשליחותו הישירה של ראש הממשלה המעוניין מאוד בצירופם לממשלה. על הציר אולמרט- רמון-דרעי-בר און כבר נשתברו קולמוסין רבים. דומה שלמעט התחזקות החמאס בשטחים והתקדמות הפצצה האיראנית כבר ייחסו להם את כל מה שקורה תחת שמי המזרח התיכון, מאז הבאנה במוח שקיבל ראש הממשלה אריאל שרון. לייחס להם את כל מה שקורה בישראל מאז היוודע תוצאות הבחירות - ממש קטן עליהם. אולמרט, לפי תפיסה זו, מנסה לעקוף את הדרג הפוליטי של דגל התורה ולהגיע ישירות למקבל ההחלטות.

ברמת שכנוע גבוהה עוד יותר, בכל הקשור למעורבותו הפוליטית של דרעי, נמצאים ראשי תנועת ש"ס. לאלה אין ספק כי מי שאחראי לתוצאות המחפירות שלהם במהלך המשא ומתן הקואליציוני, זה לא תחושת הרעב למנעמי הקואליציה שנשקפה מעיניהם והפחד שמא יקדמו להם אחרים, אלא העצות מאחורי הקלעים שנתן אריה דרעי לראש הממשלה ולאנשי צוות המשא ומתן. הוא זה שיעץ להם להתעקש על מינויו של רוני בר און לשר הפנים ולא לתת את התיק החשוב לש"ס. והוא זה שיעץ להם להוציא את תיק המנהל ממשרד התמ"ת. והכול על סמך המידע שהיה לו מבפנים, כי מנוי וגמור עם ההנהגה הרוחנית להיכנס לקואליציה ויהיה המחיר אשר יהיה (סוד שהיה ידוע לכל קורא שבועונים חרדיים בתקופת המשא ומתן).

לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין שתפיסתה של דגל התורה על מעורבותו של דרעי מובילה למסקנות הפוכות מאלו שעולות מתחושת הרדיפה של ש"ס. אם אריה דרעי באמת מעוניין לפגוע בחבריו לשעבר, הדבר האחרון שהוא צריך לעשות הוא לפעול למען צירופה של יהדות התורה לקואליציה.

מה שמתאים לאלי ישי שמקיים פגישות רצופות עם מרן הגראי"ל שטיינמן ונוסע להיפגש עם כ"ק האדמו"ר מגור בשדה התעופה, לא צריך להתאים לאריה דרעי. לראשון יש אינטרס ברור שיהדות התורה תיכנס לקואליציה ותבטיח לו שלוש או ארבע שנות ישיבה שקטה ליד שולחן הממשלה. לדרעי, לעומת זאת, היה מתאים יותר לעשות כל מאמץ אפשרי לגרום לחבריו לשעבר להישאר לבד בקואליציה ולספוג מדי שבוע הצעות אי אמון על משחנים שנוסעים ושאר מרעין בישין.

בסביבתו הקרובה של דרעי לא ממש מתרגשים מתחושות הרדיפה של ש"ס מצד אחד, ומתחושות התסכול של דגל התורה מצד שני. לדבריהם, אולמרט לא ממש זקוק לדרעי כדי להעביר מסרים לבית הגרי"ש אלישיב (יש שם מישהו שמקושר לא פחות טוב ללשכת ראש הממשלה) והתוצאות של ש"ס במשא ומתן לא מגרדות לו את קצה הזקן.

אז מה פשר צמד הפגישות האחרונות? שום דבר של ממש, הם מניפים את ידם בביטול. האחת כדי לקבל ברכה לקראת הברית, והשנייה בעניין שאין לו כל קשר למו"מ הפוליטי המתנהל כעת. אשרי המאמין.

ואנחנו לא מאמינים.

מצב רוח קדורני


הידיעה על הפגישה האמורה במוצאי-שבת שעברה לא תרמה, כמובן, לשיפור מצב הרוח הקדורני גם בלאו הכי ביהדות התורה בכלל ובדגל התורה בפרט. אם בשבוע שעבר היה עוד מי שהשתעשע במחשבות על כניסה נפרדת לקואליציה, השבוע זה אפילו לא מוזכר כבדיחה להפגת מצב הרוח הרע. כולם יודעים לאיזה צורך מפלגה נכנסת לקואליציה והכול מבינים שנגמר עידן הפילוגים ביהדות התורה.

סבב קצר שערכנו בלשכות כמה מחברי הכנסת של התנועה העלה מעט מאוד אופטימיות בסוגיית ההצטרפות לקואליציה. ושלא יהיו ספקות בעניין. למעט שני האחרונים ברשימה שלא אמורים לקבל שמץ של תפקיד מעבר למה שיש להם כבר עתה, כלומר: ח"כ מן השורה, בכל יתר הלשכות, מאובחנת משאלת לב ממש לא כמוסה שהעניינים יסתדרו וניתן יהיה לגמור את הסאגה הבלתי נגמרת של כן נכנסים, לא נכנסים, לקואליציה הממתינה.

שלא במפתיע, אווירת הכיסופים המורגשת ביותר היא בלשכתו הפרלמנטרית של מי שהיה סגן שר הרווחה. יושבים שם אנשים שהתרגלו ללו"ז פעיל של שתים-עשרה שעות ביממה, אם לא יותר. וכעת יושבים ומצפים לצלצול טלפון גואל שישבור את הדומייה העמוקה.

האופטימיות היחסית שהייתה שם בשבוע שעבר פינתה את מקומה לפסימיות זהירה. כל יום שחולף רק מחזק אצלם את התחושה שרוח הדברים נוטה יותר לכיוון של ישיבה על ספסל העינויים של האופוזיציה הפעילה.

אפרופו אופוזיציה. רק אווירת חוסר הוודאות והתסכול הזאת יכולה, אולי, להסביר את פשר הצעת אי האימון המוזרה שהוגשה בשבוע שעבר בנושא המחסור בתרופות לחולי סרטן המעי הגס. כאילו זה מה שמעניין אותם. העילה האמיתית הייתה המהלך שהוביל יו"ר סיעת קדימה, אביגדור יצחקי , שלא להעניק סגן יו"ר כנסת ליהדות התורה.

את עמדתו האישית של רביץ דומה שמיותר להציג, לפחות למי שקרא את חילופי המכתבים בינו לבין ליצמן בשבוע שעבר. מבחינתו של רביץ כל יום שלא נכנסים לקואליציה ומתחילים ביישום ההסכם הקואליציוני הוא בבחינת אבידה שאין לה תמורה. ולא. הוא לא מתרגש גם מאפשרות של כניסה נפרדת של דגל התורה לקואליציה אפילו על חשבון פילוג עם אגודת ישראל.

הוא לא נבהל מכך, לדבריו, גם בעבר, והוא לא ממש יתאבל אם יקבל מרבותיו הוראה שמשמעותה המעשית היא פירוק השותפות הכפויה. אלא מאי? רבותיו עדיין חושבים אחרת ועד שלא יקבלו את ההחלטה הקשה נגזר עליו לשבת בלשכתו הפרלמנטרית הצנועה ולהתרפק בגעגועים לימים התוססים של ניהול משרד הרווחה.

גם בלשכות האחרות התחושה לא ממש מרוממת. וזה כמובן בלשון המעטה. אפשר בהחלט להבין אותם. המצב הנמשך של חוסר הוודאות יכול להוציא מכליו אפילו את הפוליטיקאי הסבלן ביותר. כשנמצאים באופוזיציה אפשר למצוא פורקן במאבקים נגד הממשלה ובניסיונות, הכושלים בדרך-כלל, להפיל או לפחות להביא אותה לכלל מבוכה. בקואליציה יש כמובן את המנעמים והתפקידים. בתקופת הדמדומים הבלתי ברורה אין תסכול גדול מזה.

על עומק תחושת חוסר הוודאות תעיד העובדה שאפילו ח"כ המקושר מאוד להנהגתו הרוחנית, כמו יו"ר ועדת הכספים הזמנית, הרב יעקב ליצמן, נאלץ להשתמש באחוזי הסתברות סטטיסטיים, כאשר הוא נשאל על סיכויי ההצטרפות של יהדות התורה לקואליציה.

נכון לאמצע השבוע, הוא נותן 60 אחוזים לאפשרות של הישארות בחוץ ורק 40 אחוז לאופציה של חתימה על הסכם קואליציוני בתקופה הקרובה. ואם ליצמן לא ממש יודע, כנראה שאף אחד באמת לא יודע.

ליצמן עצמו, כך מתקבל הרושם מפעילותו הנמרצת בימים האחרונים בוועדת הכספים ומידיעות הענק המתפרסמות אודות כך בביטאון המפלגה, ישמח עד מאוד אם יקבל הוראה מלמעלה לזרז את המו"מ ולחתום סוף סוף על ההסכם הקואליציוני. אם יש למאן דהוא עוד ספקות בכך, מוטב לו לבקר בדיוני ועדת הכספים ולהתרשם מהחדווה בה מנהל ליצמן את דיוניה, גם כאשר מדובר בנושאים הנוגעים ישירות לראש הממשלה.

ח"כ אחר, שלבו כבד על הקואליציה והעומד בראשה, אפשר שהיה עושה מטעמים מבקשת לשכת ראש הממשלה לאשר למר אולמרט הנכבד הוצאות אכסון חפצים, עד שיעבור מביתו הפרטי למעון ראש הממשלה. סביר מאוד גם להניח שראשי 'קדימה' לא היו מפקידים בידיו את ראשות הוועדה, אפילו לא באופן זמני, אם היה להם צל של חשד שהוא יתקע להם מקלות קטנים בגלגלי אישור חוק התקציב וחוק ההסדרים.

היחיד ששומר על מצב רוח מרומם ביותר הוא הח"כ מספר שש בסיעה ח"כ הרב יעקב כהן. ואפשר בהחלט להבין אותו. הוא לא אמור לקבל שום תפקיד ובנושא קצבאות הילדים הוא קיצוני כמעט כמו ח"כ הלפרט. אבל בהבדל אחד. בעוד הלפרט מנהל את מלחמתו בזירה הציבורית והתקשורתית, לח"כ כהן קשרים ומהלכים בדרגים הקובעים הכי גבוהים. בשיחות פנימיות של פעילי הסיעה המרכזית וראשיה טוענים כי בנושא זה של הקצבאות לעמדתו הנחרצת יש משקל לא פחות מיו"ר הסיעה.

כך או כך, הכהן הגדול מח"כיו נטל על עצמו להרים את המורל השפוף בסיעה באמצעות חוש ההומור הבריא שלו. לחברי מועצת עיריית בני-ברק היו כבר מספר הזדמנויות ליהנות מכישוריו המיוחדים של הנ"ל בתחום זה. לחברי הסיעה בכנסת הייתה זו, כמדומה, ההזדמנות הראשונה.

בישיבת הסיעה שהתקיימה ביום שני השבוע הוא הריץ בדיחות כאלה, שאפילו ח"כ זועף וסגפן כמו הרב משה גפני העיד אחר-כך על עצמו שעיניו זלגו דמעות של צחוק וכל עצמותיו אמרו שירה.

מחזה נדיר ביותר בישיבות המתוחות הקבועות של יהדות התורה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בשבועון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!