תשובה אחת לעשר הערות

הערת פתיחה: ידיד של הסופר חיים גרינבוים, ששם החיבה שלו שושו, שוחח עמו בשבוע האחרון אודות ה'עשר הערות' שפירסם כאן אריאל אייזנברג. בתגובה, שלח לו גרינבוים את המכתב הבא, בצורה אישית, ובו תגובה למאמר של אייזנברג. "ביקשתי את אישורו לשלוח את המכתב", הוא כותב לעורך האתר. "והוא השיב בחיוב - בתנאי - שהטקסט יפורסם כמו שהוא".

הנה המכתב:


שלום שושו,

מה שלומך? בני גרנות מעיתון 'בקהילה' שלח לי את הטקסט של המאמר מהאינטרנט, וביקשת לשמוע מה דעתי. ובכן, ראשית אני מתפלא מעט על הסגנון המשתלח והמתלהם שמבזה את המבקר יותר מאשר את נשוא הביקורת. החוכמה בכתיבה זה שלא ייראו שאתה מזיע, אבל מילא. למעשה הכותב מציב שלוש שאלות לא רעות בכלל:

1. מדוע אני כזה כפוי טובה; העיתון 'עשרה-פלוס' נתן לי במה נרחבת לקידום ספרי, ואני בתמורה, תוקף אותו בחריפות.

2. אני מתראיין גם למקומות גרועים יותר כגון עיתונים חילוניים ואתרי אינטרנט נלוזים, אז מה קפצתי דווקא נגד העיתון האומלל הזה.

3. זה לא נכון שהבטיחו לי משהו בדבר אופיו החיובי והמכובד של העיתון.

ובכן, שושו, את חטאי אני מזכיר היום: אכן רואיינתי ונחשפתי בכמה וכמה כלי תקשורת לרגל הפצת הספר 'צוואה' במגזר החילוני: מעריב, ynet, מקור ראשון, הצופה, nrg, ספרים-הארץ, יואב גינאי, גלי צה"ל, רשת א', הערוץ הראשון, ידיעות אחרונות, רשת מקומוני ידיעות ועוד ועוד. האם אתה סבור שמעתה ואילך אסור לי לתקוף את הגופים הבלתי-מכובדים הללו מכיוון שהתראיינתי בהם? זו הרי שטות מוחלטת ולא פחות, חוסר הבנה מוחלט בתקשורת.

ולו יצוייר שבמהלך הראיון איתי, 'ידיעות אחרונות' היה עושה לי עוול, האם היה מותר לי לספר על כך לקוראי 'בקהילה' או שהייתי חייב בהכרת הטוב לעיתון של המדינה? נערך איתי דיון בפורום 'בחדרי חרדים', ובאחת התשובות באותו דיון עצמו, מתחתי ביקורת על הגולשים באינטרנט לצרכי בידור ולא לצרכי עבודה – כמו, למשל, גולשי אותו פורום. מה הבעיה בכך?!

יתרה מזאת: העיתונים החילוניים שציינתי באמת עזרו לי, כי באמצעותם נוצרה חשיפה לציבור הקוראים החילוניים, וכידוע רק כך אתה יכול למכור היום ספר בשוק החילוני. אגב, אני לא משלה את עצמי שמישהו מהם עשה זאת ממניעים טהורים, כדי לסייע בפרנסת ביתי. פשוט מאוד סופר מתח חרדי זה מספיק גימיק כדי שהם ירצו לראיין אותו ולשמוע מה יש ליצור המוזר הזה לומר.

דווקא ב'עשרה פלוס' לא היה לי שום אינטרס כלכלי להתראיין: לא הוצאתי שום ספר באותה תקופה לקהל-יעד חרדי, זה לא קידם עבורי שום מכירות, ובאופן אישי אני משתדל מאוד לא להיות איזה "דתי-מחמד" שמחפש חשיפה תקשורתית גם כשהדבר היחיד שהוא מוכר זה את עצמו.

בכלל, כשכותב המאמר מעיד שבמערכת עיתון הנוער "מישהו זרק את מילת הקסם: גרינבוים", למה הכוונה? לעניות דעתי, הכוונה היא מילת הקסם לקידום 'עשרה-פלוס'. לא מילת קסם לקידום ענייניו של גרינבוים, לא? ואיזה ספר בדיוק הם "קידמו בצורה הראויה והמכובדת ביותר"? ספר שמכר עוד לפני פרסום הראיון אי אלו אלפי עותקים (בשוק החרדי, האנגלי והחילוני)? כי מעניין, מהוצאת הספרים לא דיווחו לי על זינוק דרמטי במכירות בעקבות החשיפה ב'עשרה פלוס'...

אז שלא תהיינה טעויות: הם פנו אלי להתראיין מסיבותיהם שלהם (למשל, סתם חומר למחשבה: בגלל שהם רצו את השם שלי לקידום העיתון, ומכיוון שלא הסכמתי לכתוב טור, למרות שהציעו שכר נאה אך נמוך לטעמי, הם "ישיגו" את השם שלי באמצעות ראיון...)

אם כן, הטענה שאסור לי לתקוף את מי שראיין אותי מופרכת לחלוטין, במיוחד כשאיש לא מילא כיסי במזומנים כשהחליט לראיין אותי לירחון דל-תפוצה על ספר שיצא שנה וחצי קודם לכן - ואולי דווקא להיפך: שמא הוא ניסה להתפרסם ולקדם את ענייניו על גבי.

אבל בכל זאת, אתה שואל. הם ראיינו אותך, הם נתנו לך במה, הם פינו לך מספר עמודים, הם כיבדו אותך, אז למה אתה תוקף אותם. למה אתה משיב רעה תחת טובה. למה אתה כל-כך לא נחמד. לי אישית זה מזכיר את זהבה מבנק פא"י והקוסקוס של שושנה גיסתה. (השם והבנק בדויים, כמובן. המאכל אמיתי).

זהבה מבנק פא"י היא קרובה-רחוקה שלנו, ולפני כשנתיים עשיתי טעות גורלית: ניסיתי להציע לבת שלה שידוך, בחור מישיבה מסויימת. הבחור התייעץ עם ראש הישיבה שלו, והעניינים התעכבו והתמהמהו. הורי המיועדת גילו שראש הישיבה אשם בעיכובים, ובאחד הוויכוחים פערה זהבה מבנק פא"י את פיה ואמרה: "אה, זה הראש-ישיבה ההוא? אני מכירה אותו מהבנק. הוא כזה עצבני. תמיד הוא בא ודורש שישרתו אותו."

לא משנה שאחרי שבועיים, כשהשידוך נסגר בשעה טובה ומוצלחת, אותה זהבה מבנק פא"י אמרה לחתן דנן במתק שפתיים: "הראש-ישיבה שלך כזה נחמד. תמיד כשהוא בא לבנק, אני ישר מכניסה אותו בלי תור". לא בצביעות שלה באנו לדון. אבל באמת הייתה לי חלישות-הדעת: למה ראש הישיבה הזה לא נחמד? מדוע הוא – איך זהבה מבנק פא"י אמרה – עצבני ודורש שישרתו אותו? ככה מתנהגים? זה יפה ככה?

ובכן, שושו יקירי, בתרבות המערבית שאנחנו כה מושפעים ממנה יש ערך עליון: תהיה נחמד. תחייך, תהיה מנומס, דבר בבקשה בקול שקט ותרבותי.

האמת, צודקים. אדם חייב להיות נחמד ונימוסי. השאלה היא רק: בכל מחיר? ומה אם מישהו בא להרוג אותך, גם אז צריך להיות נחמד אליו? ומה אם הנחמדות לא תהרוג אותך, היא רק תגרום לך הפסד כספי ניכר. גם אז חייבים להיות נחמדים? ומה אם אתה מפסיד לא כסף, אלא "רק" זמן יקר, גם אז, אליבא דדינא, מחוייבים להיות נחמדים בכל מחיר?

ובכן, החיים הם לא פיקניק. לאדם יש לא פעם התנגשות בין שני ערכים ועליו לבחור: מצד אחד צריך להיות נחמד, אבל מצד שני בישיבה ממתינים לך מאה תלמידים שזקוקים לך, רק שלפקידת הבנק יש בדיוק את כל הזמן שבעולם לרשום מתכון של קוסקוס מגיסתה שושנה וגם לרכל בהזדמנות חגיגית זו על חצי שכונה. אז מה: שראש הישיבה יישב שם נחמד ומחייך וימתין להוד מעלתה זהבה הפקידה, או שישתמש במידת הכעס כדי לזרז אותה לתת לו שירות. ובכן ראש הישיבה לא נשלט על ידי מידותיו, אלא שולט בהן. כשיש צורך הוא שולף את נשק העצבנות. יתרה מזאת: הוא מוכן להיקרא עצבני על ידי אישה פתייה וגסת רוח אחת, ובלבד שלא לבזבז עשר דקות יקרות על הקוסקוס המ-א-מם של שושנה גיסתה.

אז זה לא כל-כך נעים שאנשים קוראים לי כפוי טובה. זה לא כל-כך נעים להיראות כמי שיורק לבאר ששתיתי ממנה. אבל אם יש לי מה לומר על עיתון הנוער הזה, האם עלי לשתוק כדי להיראות אַ שַיְינֶע-אִיד?

יותר מזה: האם יש לי היתר כלשהו לא לומר את הדברים בגלל אינטרס אישי - להיראות איש נחמד? האם מותר למי שניתן בידו עט סופרים "לכבוש נבואתו" ולוותר על האמירה הנחרצת שיש תרבות פנאי חרדית קלוקלת ומשחיתה, רק בגלל שלא כל-כך בא לו שאיזה כותב-פרא מונחֶה-אינטרסים יחרף ויגדף אותו באינטרנט? מי שניחן במינימום של יושר אישי, אינטגריטי בלע"ז, לא ירמה את עצמו ואת קהל קוראיו כדי לשמור על תדמית נחמדה וחייכנית. מי שמשתדל להיות כנה ולכתוב ממקום אמיתי, מוכן לשלם מחיר גבוה בשביל האמת. הוא מוכן לספוג ביזיונות ואפילו הפסדים כספיים כדי לומר דברים שהוא מאמין בהם.

כי יש אנשים שמתייחסים לכתיבה כפרנסה נטו או גרוע מכך: בידור להמונים. יש אנשים שחושבים שהעיקר זה להצחיק את הקורא ולהעביר את זמנו בנעימים. אני יודע וכך גם קיבלתי מרבותי, שאם זיכה הקב"ה מישהו והוא הגיע למצב שיש לו איזה שישה קוראים נאמנים, אי אפשר לבזבז את זה על בדיחות תפלות ושנינויות קצרות מועד. זה מחייב. הוא צריך לייצר איזו אמירה באמצעות הכתיבה. הוא צריך להגיד משהו. זה נורא עצוב אם בסופו של יום אדם מביט לאחור על קריירת הכתיבה שלו ומסכם אותה במילים: הייתי מצחיק. בשביל זה הוא בא לעולם? זה מה שהוא החליט לעשות בשבעים-שמונים-תשעים שנה שהוקצבו לו? כן, שושו, אני רוצה להשפיע. אני רוצה לשנות. אני רוצה להשמיע קול חרדי ברור וצלול – כמובן באמצעות הכלים של הומור וסאטירה. אז אם בגלל זה יגדפו ויחרפו אותי באינטרנט - מה אפשר לעשות. ואם בפעם הבאה לא יראיינו אותי ברדיו קול חי - נו, אני מקווה שהקב"ה יצליח איכשהו לשלוח לי פרנסה באופן אחר.

השאלה היא, אתה אומר, למה לומר את הדברים בעיתון. בפרהסיה. למה לא להרים טלפון לעורכת ולנזוף בה בפרטיות. אכן, נאמר לי שהעורכת לקחה את הדברים בצורה קשה ונעלבה, ובאמת באמת צר לי על כך. בשיחות שלי איתה לפני הראיון (שבהן היא התחייבה, ואני מצטט, ש"אל תדאג, זה לא ייראה כמו 'שירו לו'"...), היא נשמעה כמי שמבקשת לעשות את הדבר הנכון, וייתכן אפילו שהמוצר שלה ישתפר בעתיד. לא ראיתי את הגיליונות הבאים (עיקרון ה"אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני", יו נואו). באמת צר לי על שאנשים טובים נפגעו, באמת צר לי על "שעות ותועפות" שמשקיעים השקיעו, אבל אין מנוס מלקיים את הדיון הזה ברבים. את העיתון רואים רבים, הראיון איתי פורסם ברבים, ההתקפה ב'יתד נאמן' הייתה ברבים, ולכן גם התגובה שלי צריכה להיאמר ברבים. אגב, גם התגובה של כותב המאמר הנוכחי היתה ראוייה להתפרסם ברבים, אם היא היתה רק מעט יותר עניינית ומעט פחות מורכבת מהתקפות אישיות נמוכות ושקריות. את הדיון הזה על דרכה של תרבות הפנאי, העיתונות והספרות החרדית חייבים לקיים בפומבי - ובהגינות.

בקיצור, שושו יקירי, אם הייתי חושב שעלי להתנצל, לא הייתי מהסס לעשות זאת. כבר היו דברים מעולם. התנצלתי בפני יצורים יותר נחותים כשחשבתי שזה הדבר שצריך לעשותו. במקרה הזה סבורני שלא טעיתי, וגם סימן נקוט בידי: אם כמה אנשי תורה ואישי חינוך אמרו לי כי טוב כתבתי, ומאידך בפורום מסויים באינטרנט חטפתי ביקורות קטלניות ומרושעות, כנראה שאני בכיוון הנכון...

ואגב, שושו, אולי אתה יודע מי זה אריאל אייזנברג הנ"ל שכתב את המאמר. אני מבין שזה שם ממש-ממש אמיתי, מציאותי ובלתי בדוי לחלוטין. פשוט רציתי להסב את תשומת ליבו שיש לו בעייה קלה בהבנת הנקרא, אולי סוג של דיסלקציה, אבל לא נורא, היום יש כבר טיפולים לדברים הללו. כי בניגוד לדבריו, לא אני עשיתי לרב עקיבא המניק אאוטינג. לא אני פרסמתי את שמו. הרב המניק שליט"א, שלא כמסתתרים למיניהם מאחורי שמות-עט שפניים ונִיקֵי-אינטרנט פחדניים, חתם על המאמר ב"יתד נאמן" בשמו המלא והמפורש.

קישורים:
עשר הערות של אריאל אייזנברג

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!