נהרא נהרא ופלגיה

אומרים ששנה וחצי חיכה ליצמן לרגע המתוק שעבר עליו בסוף השבוע שעבר. המקום: בית דגל התורה בבני-ברק. השעה: שבע בערב של יום חמישי. הנוכחים: כל חברי הכנסת של יהדות התורה ואישים נוספים שהיו בצוות המשא ומתן. הנושא: ההצטרפות הממשמשת ובאה לקואליציה החדשה.

האווירה היתה מרוממת בעליל. יומים קודם לכן הושגה פריצת הדרך בנושא קצבאות הילדים. שר המשפטים חיים רמון הוציא מהשרוול את השפן של המענק המיוחד בסך חמש מאות שקלים למשפחות בנות חמישה ילדים (לפי פרסומים זרים היה זה בהשראתו של יו"ר ש"ס לשעבר, אריה דרעי). לעומת הכסף הווירטואלי של מניעת הקיצוצים שהשיגה ש"ס, זה כבר נראה כסף אמיתי שאפשר לממש בידיים ולשלם איתו שבוע של צריכה במכולת השכונתית.

הדיון שהתפתח במקום היה בסוגית הניסוח המדויק. האם ינתן המענק רק למי שלידתו היה אחרי שנת תשס"ג או שמא יש להקל גם במי שהורתו היתה קודם לכן. בעוד הנוכחים מתפלפלים בנושא ומעלים סברות חריפות ודקות בנושא זה- ישב ליצמן בשתיקה גמורה ושרבט, במעין שעמום גלוי, קוים חסרי משמעות על הנייר לפניו.

רק אחרי שעה של דיונים קצרה לפתע רוחו והוא ביקש את רשות הדיבור. לדעת כ"ק האדמו"ר מגור, כך ליצמן, בכל הקשור לקצבאות הילדים יש לקיים מה שנאמר "והשיב את הגזילה אשר גזל", ולבקש להחזיר את הקצבאות למה שהיה לפני הקיצוצים הגדולים.

בחדר נפלה דומיה.

הראשון שעיכל את משמעות הדברים היה סגן השר לשעבר (וכנראה גם בעתיד המאוד קרוב) ח"כ הרב אברהם רביץ. "אז כל מה שישבנו בדיונים עם קדימה ומה שאנחנו יושבים כעת מבחינתך אין לזה כל משמעות", שאל את עמיתו בהפתעה. ליצמן בתגובה: זה מה ששמעתי מכ"ק האדמו"ר שליט"א וזה מה שאני אומר כאן כעת. הנאספים הביטו זה בזה ובתוך דקות ספורות פנו איש לדרכו. מי בשמחה ומי בעצב. בעיקר בעצב.

לכמה מהנוכחים היתה תחושה עמומה של דה ז'ה וו (תרגום חופשי: בהצגה הזאת כבר היינו פעם). והם צדקו. האירוע האמור בבית דגל התורה היה שחזור אוטנטי של אירוע אחר שנרשם בשלהי חודש טבת בשנה שעברה. היום והתאריך המדויק לא חשובים כרגע. דורשי רשומות דקדקנים ימצאו אותם באחד מגליונות עיתון זה בחודש האמור. גם אז עמדה על הפרק הצטרפותה של יהדות התורה לקואליציה וגם אז היה מונח על השולחן הסכם כתוב ומפורט.

שעה קודם לכינוס הישיבה הגורלית ביקר ח"כ הרב רביץ במעונו של מרן הגרי"ש אלישיב ושמע ממנו מה ששמע. גפני לא השתתף בביקור זה מסיבה כלשהיא. הישיבה נפתחה בצהרי היום ועסקה בליטוש אחרון של ההסכם המתגבש. רביץ נתן לדיון לזרום ואף העיר את הערותיו בכל הסעיפים. ממש לקראת סיום, כאשר הנוכחים ביקשו להרים כוסית וירטואלית ולברך את עצמם לרגל הכניסה לתפקידים החדשים, הטיל רביץ את הפצצה לחלל האוויר הסגור: דעתו של מרן הגרי"ש אלישיב היא שיש להמתין עם הכניסה לתפקידים לפחות שלושה חודשים עד שנראה את ההתקדמות הביצוע בנושאים הערכיים - אמר לנוכחים.

ליצמן התפוצץ מזעם. רק עכשיו אתה אומר לנו את זה, קרא לעבר עמיתו מדגל התורה. עוד כמה חילופי דברים קצרים והבן אדם לובש את הכובע ויוצא בכעס מופגן מהחדר. מכאן ואילך הדברים כבר ידועים ומפורסמים. אגו"י נטלה את תפקידיה. דגל המתינה עוד כחודשיים לערך ועל רקע חילוקי הדעות התפרקה, מאוחר יותר, הסיעה המאוחדת, סביב איזה וכוח שטותי על ראשות הסיעה. אבל זה היה רק הקש שהגביר את הלהבה שכבר הוצתה קודם לכן.

נפלאותיה של הפוליטיקה החרדית מעמידות, אפוא, את שני השותפים הנאמנים בסיטואציה דומה, אך בעמדות הפוכות. בעוד שבימים ההם אגו"י אצה -רצה לתפקידיה ודגל ביקשה להמתין, היום האחרונה היא הלוחצת על דוושת הגז והראשונה משעינה את כל כובד משקלה על הבלמים. כמו שכל נהג מתחיל יודע סיפור כזה נגמר או במוסך או בפגישה עם גדר הבטיחות, או בתהום הסמוכה.

מה שבטוח הוא שליעד הסופי המכונית לא מגיעה בשלמותה.

שני הצדדים, כך נראה, הסתגלו מהר מאוד למצבם החדש. סיסמת הקרב של אגו"י דאז, הלא היא נהרא נהרא ופשטיה, הפכה היום לסלוגן המוביל של דגל התורה. העימות בין שתי הסיעות עוד לא פרץ רשמית החוצה, ויש הסתברות לא מבוטלת שאף לא יפרוץ בקרוב, אבל מליקוט הטענות העולות משיחות נפרדות שקיימנו עם שני הצדדים, והעמדתן זו מול זו, מתקבל הדיאלוג הלא וירטואלי הבא:

אגו"י: כניסה נפרדת לקואליציה פירושה פירוק הסיעה המאוחדת על כל המשתמע מכך על מערכת היחסים בציבור החרדי.

דגל: נהרא נהרא ופשטיה. אתם קבעתם את העיקרון הזה כאשר נכנסתם לקואליציה הקודמת בלי להמתין לנו, ואף רשמתם אותו באותיות גדולות בהסכם האיחוד מחדש.

אגו"י: בפרשה הקודמת חתמנו ביחד על ההסכם הקואליציוני והשאלה היתה רק מתי מקבלים את התפקידים. בחילוקי דעות כאלה כל אחד יכול לשמוע לרבותיו ועדיין לקיים סיעה משותפת.

דגל: אין שום חילוק בין מה שהיה אז למה שקורה עכשיו.

אגו"י: יש הבדל מאוד מהותי. כאשר חלק אחד מהסיעה מצטרף לקואליציה וחלק שני לא נכנס אליה מטעמים אידיאולוגים נוצר מצב בלתי אפשרי לישיבה משותפת. אנחנו נגיש הצעות אי אמון כל שבוע ואתם תקומו להגן על הממשלה? כך לא חיים ביחד.

דגל: אם כך יורו לנו רבותינו, כך נעשה.

אגו"י: זה מנוגד לרוח ההסכם בנינו שלא מפלגים יותר את הסיעה.

דגל: זה לא כתוב בשום מקום.

אגו"י: אבל זה מה שהוסכם. והראיה: גם לנו הורו רבותינו להקים בלוק עם ש"ס לצורך המשא ומתן וכאשר אתם התנגדתם ירדנו מהרעיון ולא הקמנו בלוק נפרד עם ש"ס.

דגל: בעצם על מה אנחנו רבים. נחכה להכרעות של שתי מועצות גדולי התורה. הם יחליטו האם ההסכם הוא ראוי ומספק, והאם הוא עד כדי כך טוב ששוה ללכת בגללו לפילוג בין שתי התנועות.

ארוכה הדרך לפילוג

ואכן, חרף פיצוץ הישיבה ביום חמישי שעבר וקול תרועות הקרב הנשמע פה ושם (בעיקר בראיונות רדיופוניים), מודים בשתי התנועות כי מתחת לפני השטח מתרחשת פעילות של ממש למניעת קרע בין שתי חלקי יהדות התורה. ברקע הדברים מרחפת כמובן נסיעתם המשותפת של כ"ק האדמו"ר מגור ומרן הגראי"ל שטיינמן, נסיעה שמעבר למטרות הרשמיות המוגדרות שלה היא מפגן של אחדות בפני עצמו. מי שרואה את שני בכירי ההנהגה החרדית יורדים מהמטוס ושבוע לאחר מכן מקבלים החלטות שמשמעותן היא קרע ביהדות החרדית האשכנזית - מצייר לעצמו מחזה כמעט דמיוני.

קשה אמנם להניח ששני המנהיגים הרוחניים יקדישו את זמן הטיסה המשותפת לליבון הסוגיא שאין לה כל קשר ישיר למטרת הנסיעה. אפס כי יותר מדי גורמים צריכים לחבור יחד עד שסוגית הפילוג תהפוך לרלוונטית. לשם כך יש צורך בסיומם של ארבעה שלבים, כאשר שלושת האחרונים הם עדיין בגדר תעלומה ואין קורא לה. יראנו מלהביט כי רב לה.

השלב הראשון צפוי להיות מהיר ותוצאותיו לא אמורות להפתיע אף אחד. לקראת סוף השבוע הנוכחי אמור מזכיר מועצגה"ת דגל לשחוק שוב את הסובארו הממורטטת שלו בסבב ביקורים אצל חברי המועצה. השאלה היא, כמובן, האם יש מקום להצטרף לקואליציה לאור ההבנות והסיכומים שהושגו עד עתה במשא ומתן. בהיות וידוע לכל כי מרן הגרי"ש אלישיב והגראי"ל שטיינמן נתנו כבר את תשובתם החיובית, יהיה זה מפתיע עד מאוד אם יתר החברים במועצה יחלקו על דעתם (למעט אולי הגרמי" לפקוביץ).

השלב השני והנעלם הראשון הוא סביב הכרעתה של מועצגה"ת אגודת ישראל. הפרסומים אודות השיחות שקיים כ"ק האדמו"ר מגור בבית הנתיבות בנתב"ג לפני ההמראה, ידעו לספר על החלטה שניתנה לכנס את מועצת גדולי התורה מיד לאחר החזרה ארצה לדיון דחוף בשאלת ההצטרפות לממשלה. בהיות ומדובר בכינוס ראשון כמעט מזה עשור של המועצה הנכבדה, קשה מאוד לצפות את התוצאה.

בליל האינדיקציות הסותרות בנושא זה הופך כל ניחוש להימור פרוע. מצד אחד ידוע כי לפחות ארבעה חברים במועצה התנגדו בעבר לכניסה לקואליציה בגלל תוכנית ההנתקות. מצד שני, הנושא כרגע אינו ההתכנסות אלא שאלות של קצבאות ילדים וברית הזוגיות. ומצד שלישי תוכנית ההתכנסות היא נשמתה של הממשלה החדשה. ניתן רק לציין בהקשר לכך שמי שפגש בימים האחרונים את ח"כ הרב מאיר פרוש, המקורב לכמה מחברי המועצה, לא ממש מקבל את הרושם שהוא מתנגד נחרצות לכניסה לקואליציה. המבינים טוענים כי הרשמים של ח"כ פרוש כמעט תמיד תואמים את אלה של גדולי התורה והאדמו"רים בחצרותיהם הוא מסתופף. ועכשיו לך תדע מה תהיה ההחלטה הצפויה.

הנעלם השני נמצא בלשכת ראש הממשלה. מה יעשה אהוד אולמרט במידה ורק דגל התורה תודיע לו על הצטרפותה לקואליציה. האם יעניק לשני ח"כיה את כל מה שהבטיח לששת הח"כים במו"מ המשותף, או שיודיע כי עם כל הכבוד לשני הנציגים הנכבדים יהיה זה קצת מוגזם לבקש ממנו שש מאות מיליון ₪ לקצבאות הילדים ושני תפקידים בכירים לשני נציגים. (בדגל התורה ישנם אופטימיים הסבורים כי התשובה תהיה חיובית. הנימוק: ראש הממשלה יודע כי שני המנדטים של דגל הם הערובה להשארותם של 12 ח"כי ש"ס בקואליציה, עד לביצוע תוכנית ההנתקות ועד בכלל. ועל זה שווה לשלם כל מחיר). ברור כשמש שאם התשובה היא שלילית כל סוגית הפילוג יורדת מעל סדר היום. יען כי בלי כסף ובלי תפקידים לקואליציה לא נכנסים.

הנעלם האחרון הוא בעצם שאלת המפתח המרכזית. השאלה עימה סובב כעת מזכיר מועצגה"ת דגל עוסקת אך ורק בהצגת ההסכם על כל הנאמר והמוסכם בו. רובינשטיין לא הוסמך לשאול, ובוודאי שלא יעשה זאת מעצמו, האם במקרה ומועצגה"ת אגו"י תחליט אחת, צריך לפלג על כך את יהדות התורה המאוחדת. לשם כך יהיה צורך לערוך סבב התייעצות נוספת. מי שטוען שהוא יודע מראש את התשובה יש לבדוק אחריו. שמא הוא מאלה שקיבלו את הנבואה לאחר חורבן המקדש וסילוק השכינה.

הלעג לרש של המענק המוצע לקצבאות הילדים

אין ספק כי השאלה האם להכנס לקואליציה במצב הנתון אם לאו היא מורכבת ורבת פנים. על המאזנים נמצאים הסיכומים החיוביים בחוק החינוך החרדי, החשש מחוק טל מתוקן ומסוכן, וכניסת מר"צ לקואליציה. על הכף השניה של המאזניים נמצאת התוכנית המסוכנת של גירוש עשרות אלפי יהודים מאדמתם וקירוב הסכנה הבטחונית לכל ישובי הארץ, בנוסח מה שקורה כעת בישובי הדרום מאוימי הקטיושות הבלתי פוסקות. למזלנו, או ליתר דיוק למזלם של חברי הכנסת החרדים, ההכרעה המורכבת הזאת, בנושאים שנשמה וגוף תלוים בהם, מוטלת בלעדית על כתפיהם הרחבות של חברי שני מועצות גדולי התורה.

אלא שאם מצרפים לשיקולים הרי גורל אלו את האלמנט של קצבאות הילדים, יש בהחלט מקום לבחינה כלכלית ופוליטית של הצעת הפשרה של השר חיים רמון. זו שמוצגת בימים אלו כחזון אחרית הימים וכפתרון חלקי למצוקה הקיימת במשפחות ברוכות הילדים. חמש מאות שקל לחודש, אומרים כמה מח"כינו המאושרים, זה סכום שלא ניתן היה לחלום עליו לפני מספר חודשים.

אבל בחינה מדוקדקת יותר של המספרים מלמדת שמדובר בעצם בזריקת עצם יבשה למי שנטלו ממנו ארוחה מלאה. לא צריך להיות סמנכ"ל בביטוח הלאומי או לענות לשם ח"כ הלפרט כדי לדעת שמשפחה חרדית ממוצעת של שבעה ילדים הפסידה בשנים האחרונות קרוב לאלפיים ושלוש מאות ₪ לחודש בעקבות מכת הקצוצים מבית מדרשו של ביבי נתניהו. אם מצרפים לכך את ביטול חוק הלפרט ז"ל ( החוק. לא הח"כ) ההפסד מגיע לשלושת אלפים וחמש מאות שקלים טבין ותקילין. והנה לנו הסבר חלקי לעודפי המיליארדים שהצטברו השנה בתקציב המדינה. ועכשיו שלוש פעמים בראבו לאהוד אולמרט שמוכן לתת לנו חמש מאות שקלים באופן מיוחד ולמען נכשיר עבורו את ההתכנסות המקוללת.

את הטענה שמצב הנתון לא ניתן היה להשיג יותר, צריך לבחון על רקע הטענות שהועלו רק לפני שבועיים בנושא זה נגד אלי ישי. העובדה שהוא ביטל מיליארד ומאה מיליון שקל מהקיצוצים הנוספים התקבלה ביהדות התורה בהנף יד של ביטול. זה מה שמשיגה תנועה שעל כתפיה מוחזקת הממשלה?

דא עקא שזו בדיוק הטענה שניתן להפנות כעת ליהדות התורה, אם זו אכן תחליט לקבל את ההצעה הקוסמת האמורה. מאחר וכל ילד יודע שבלי יהדות התורה פרישתה של ש"ס היא לא שאלה של אם אלא מתי. ומאחר ובלי שתי המפלגות גם יחד אולמרט וקואליציתו לא ישרדו יותר משנה, אז מי אמר שאי אפשר ללחוץ ולקבל יותר. רק לפני שבועיים שמענו את הזמירות שכלה ונחרצה אצל אולמרט לא לעודד ילודה אצל חרדים וערבים, ולכן לא תנתן תוספת לקצבאות הילדים. הזמן חלף עבר במהירות. הממשלה החלה לצלוע וכבר מדברים על תוספת מסוימת. עוד משבר אחד או שניים, והסכומים יתחילו לטפס הרבה מעבר לחמש מאות השקלים.

לכן קצת סבלנות, קצת אורך רוח, ואולמרט יתחיל לשלם הרבה יותר ממה שחושבים. אם לא בעוד חודש אז בעוד חודשיים, ואם לא בעוד שנה אז בעוד שנתיים. כשמדובר בקרב על עצם קיומה הכלכלי של המשפחה החרדית אסור לוותר עקרונית על זכות השיבה לקצבה שקוצצה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!