ככה אנחנו נראים

קוראים לה דפנה, היא סטודנטית לפסיכולוגיה שנה שלישית, והיא בת דודה שלי. בדרך-כלל אין ביננו קשר, ואם הוא כבר ישנו, הוא מתבטא בנשיקת נימוס ידידותית שאנחנו מחליפות, כשאנו רואות אחת את השניה באירועים משפחתיים. פערי המרחק והדת עשו את שלהם.

השבוע יצא לנו לדבר מעט. נסענו באקראי באותו אוטובוס ובאופן די טבעי מצאנו עצמנו אחת ליד השניה.

"נעמה....?", היא שואלת כשהיא רואה אותי.

"נעמה זו אחותי", אני מתקנת אותה, "אני דורית".

"אהההה, דורית, נכון", היא מחייכת, "אני תמיד מתבלבלת בינכן".

"כמו חצי עולם, משום מה".


אני מזמינה אותה לשבת לידי, אנחנו מתעדכנות קצת ברכילות פנים משפחתית, מפטפטות קצת על פרויד, יונג ופרנקל ומחליפות דעות בנושאים שונים. אני רואה שעומדת לה שאלה על קצת הלשון... בסוף היא שואלת אותה:

"תגידי, את באמת מתכוונת להתחתן עם בחור ישיבה?..."

"מתיימרת", אני משיבה.

"שחור? עם מגבעת ופאות?..."

"מה הבעיה עם זה?"

"שום בעיה, את פשוט נראית לי... נורמלית".

"והם?"

"לא יודעת... מפחידים קצת, לא?"

"מה את יודעת על חרדים?", אני שואלת אותה.

"המון דברים"

"כמו מה למשל?", אני מתעניינת

"כמו למשל ההבדלים בין חסידים, ליטאים לבין אנשי ש"ס, על הישיבות הגדולות שלכם, על חדשות המקווה", והיא מתחילה לפרט לי פרופיל חביב של הציבור החרדי בארץ שמותיר אותי מופתעת משהו...

"רגע, מאיפה את יודעת את כל זה?"

"לקחתי על החרדים קורס בחירה באוניברסיטה", היא אומרת בחיוך.

"והם עדיין מפחידים אותך?", תמהתי.

"לא מפחידים", היא מתקנת את עצמה, "אלא..."

"אלא מה?"

"מרתיעים?", היא מנסה.

"למה?"

"כשאני חושבת על זה- אני באמת לא יודעת... אבל התחושה הפנימית שלי היא רתיעה, אולי סתם כי כמעט לא יצא לי להתקל בחרדים בצמתים בחיי"

"אני חרדית", אני אומרת לה.

"אני יודעת, זה... משעשע".

"משעשע זה טוב", אני פוסקת, "זה ודאי עדיף על מרתיע".


אני קולטת נוף יפה בחלון ומוציאה את הדיגיטאלית שלי מהתיק, מצלמת כמה תמונות מהחלון וא"כ מצלמת גם אותה על הדרך ומראה לה במסך התצוגה הקטן.

"תשלחי לי את התמונה ב.. בעצם, תפתחי לי את התמונה", היא אומרת.

"ולמה באמת שלא אשלח לך אותה בדואר אלקטרוני?...", אני שואלת.

ואז זה הגיע: "רגע, אז יש לך אינטרנט???????????????????????????????????"

אופסססססססססס, היה אסור לי לומר?

"את מופתעת?"

"בקורס למדנו שלחרדים אין אינטרנט וטלויזיה וכו'..."

"טלויזיה באמת אין, נט יש- זה לצרכי עבודה" (התשובה הגואלת).

"לצרכי עבודה מותר לכם?"

"כך אומרים".

"טוב, אז תשלחי לי אותה במייל".


לא אלאה אתכם בהמשך השיחה, שנראתה בערך אותו הדבר. רק חשבתי לעצמי: אחחח, זה לא משנה כמה ינסו ללמד חילונים על חרדים, וכמה שחילונים יקראו ספרים וילמדו על הנושא קורסים באוניברסיטה - אף פעם הם לא יכירו אותנו באמת מבחוץ, כחברה, כציבור. יהיה אפשר לדקלם המון עובדות מסעירות על חיינו, אך אנחנו כל-כך מורכבים, מלאי ניואנסים, רב-גוניים ועמוקים - שכל ניסיון כזה נדון מראש לכשלון.

כל עוד לא חיים בתוכנו, ורק לומדים אותנו כחומר אנתרופולוגי אקדמי גרידא - נשאר גוש זר, חשאי ומרתיע.

רק ברגע שמכירים, מבינים כמה אנחנו חמודים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!