יהדות מנחילים באהבה

אין צורך לערוך סקר מקצועי כדי לדעת שהציבור אינו רווה נחת ממערכת החינוך הכללית. כמעט כל הורה יאמר שהוא מתגעגע לחינוך של פעם, לימים שמוסדות החינוך העניקו ערכים, השרישו אהבה לעם ולארץ, הנחילו ידע בתנ"ך ובמורשת ישראל.

מדברים הרבה על רפורמות במערכת החינוך, אבל אם תבחנו את כל התכניות תגלו שהכול עוסק בחומר ולא ברוח, בגוף ולא בנשמה. מדברים על מקצועות ועל ציונים, על שכר ועל תנאים. אין איש מציב כיעד את החזרת הגלגל לאחור, לימים שבית-הספר חינך ולא הסתפק בהקניית ידע.

שורש הבעיה


במסורת ישראל מאופיין ל"ג בעומר כיום של תגבור החינוך היהודי. במזרח אירופה נהגו ה'מלמדים' לצאת ביום זה עם תלמידיהם אל השדות, לשחק בחץ וקשת ולהשריש בליבם את ערכי היהדות. המסורת החסידית מספרת על תהלוכת ילדים שקיים הבעל-שם-טוב בל"ג בעומר, מסורת שמתקיימת כיום בהיקף רחב בתהלוכות הילדים הרבות שמתקיימות ברחבי הארץ והעולם. זה אפוא הזמן לדון מעט במשמעות החינוך.

השאלה הגדולה היא – מה קרה? הדור שהקים את המדינה הביא עמו את האהבה לתנ"ך. הילדים נקראו בשמות תנ"כיים. שמות הערים והיישובים נשאבו מהתנ"ך. הייתה אפילו מגמה להתחבר ישירות אל ימי התנ"ך, תוך דילוג על התקופה שבתווך. והנה כל זה נגוז ונעלם, והדור הצעיר אינו מרגיש שום קִרבה ואהבה לתנ"ך.

התלמידים אדישים גם לתולדות עמנו. לכאורה אך טבעי הוא שהצעירים ירצו לדעת מי הם ומאין באו. במדינות אחרות יש התעניינות רבה בהיסטוריה של העם ובתולדות האומה. ואילו אנו, בני העם העתיק ביותר בעולם, שההיסטוריה שלו היא העשירה והמרתקת ביותר – פתאום אין ילדינו מוצאים בה עניין?!

ה'מומחים' למיניהם ודאי יציעו תאוריות שונות ומשונות וימליצו על 'דרכי הוראה' מקוריות וחדשניות. הם כמובן לא ישימו את האצבע על שורש הבעיה. נראה שאת האמת הזאת אין אוהבים לשמוע.

מי יכול לחנך


הבעיה היא, שהוציאו מהתנ"ך ומדברי ימי ישראל את הנשמה והחיוּת. נשאר רק הגוף, וגוף בלא נשמה הוא חסר-חיים ומשעמם. כל עם מתעניין בשורשיו משום שהוא סופג עם לֵדתו אהבת מולדת, גאוות-עם וזיקה למסורת האומה. כאן עושים בדיוק ההפך – את אהבת המולדת מכנים בלעג 'לאומנות', לאהבת-העם קוראים 'גזענות', ואת המסורת גודעים בסכין חד. מנסים לגדל דור צעיר בלא שורשים, ואחר-כך תמהים שהוא אינו מחובר אליהם.

בשנים האחרונות נידון הנושא בכמה וכמה פורומים, ולא-אחת עלתה הטענה, שאין צורך במרצים בעלי רקע דתי, משום שהמורים יכולים ללמד בעצמם את החומר. המציאות אינה כזאת. קודם-כול, לרוב המורים אין הידע הדרוש להנחלת המורשת, והעיקר – אין בכוחם לחבב את הנושא על התלמידים.

מורה מוצלח אינו מי שיודע לדקלם חומר, אלא מי שיודע להקנותו בחיוּת ובהתלהבות ולסחוף את התלמידים. מי שאינו חי על-פי מסורת ישראל, מתקשה להתרגש ממנה ולאהבה, וממילא אין בכוחו להעבירה לדור הבא. רק מורים שהמסורת היא להם חוויה אישית, מסוגלים להקנותה כחוויה לבני הדור הצעיר.

הביטו וראו איך חיים ילדים רכים עם פרשת-השבוע. הם מספרים עליה בהתלהבות בשולחן השבת ונהנים לשמוע אמרה טובה או פירוש נאה. מדוע? משום שהם אינם לומדים אותה כטקסט ארכאי שצריך 'לנתח' אותו בהשוואה לתרבויות אחרות, אלא כחוויה אמיתית שאיתה חיים יום-יום.
כדי לחנך לערכים, צריך לחיות על-פיהם, לנשום אותם ולאהבם. מורים כאלה יחוללו את המפנה.

המאמר מתפרסם בגיליון 1010 של 'שיחת השבוע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!