ומה עם הזכות שלנו?

"זו זכותינו?", הקשה ר' נתן אנשין בפאתוס במאמרו משבוע שעבר בעיתון 'משפחה'. הוא התכוון לזכותו של הפלג עליו הוא נמנה, להחרים את הבחירות ולא ללכת להצביע. טוב, זה ממש מובן, ולשם כך הוא לא זקוק להסכמתנו. בצעדו זה הוא נתלה באילנות גבוהים שסברו כן, ויהודים טובים - לפחות רובנו - עדיין מכירים בזכות של כל יהודי לשמוע לדעת רבותיו.

הזכות הזאת, עליה מסנגר אנשין, מתחילה להיראות חשודה, כאשר היא הופכת בשלב מסוים מזכות הפרט לשמוע לקול רבותיו - זכות שאף אחד ממחנה הרוב הדומם לא מפקפק בה - לחרב פיפיות, שמונעת מאנשים אחרים, שגם הם נשמעים לדעת רבותיהם, לממש את אותה זכות בדיוק.

מעולם לא נשמע שחוג מסוים ינהל מערכה גסה נגד אנשים מחוגים אחרים, שכל חטאם הוא בכך שהם נשמעים לדעת רבותיהם. יידוי אבנים, השתוללות פראית, והתנהלות גסה מזעזעת - הכל כשר בעיניהם כדי להנחיל את המורשת האחת והיחידה, שהיא, וכמובן רק היא, הצודקת.

למרות הניסיון הציני של אנשין להציג את הבוחרים החרדיים באור מזלזל, ולהמעיט בערך פעילות הנציגות החרדית, הרי ברור, כי רוב רובם של גדולי הצדיקים קדושי עליון חתמו וציוו על צאן מרעיתם להצביע בבחירות, והציבור שלהם, שאולי לא התחנך בין החומות, אך תמיד חונך על ברכי הציווי הנצחי של 'ועשית ככל אשר יורוך', עושה את המוטל עליו והולך להצביע, רק מפני שכך הורו לו רבותיו.

ולא, הוא לא בודק לפני כן מה עשו או לא עשו נציגיו. הוא גם לא עושה זאת מפאת חוק חגורת הבטיחות, שרק אותו מצא אנשין משום מה כהישג היחיד של הנציגות החרדית בארץ-ישראל, אלא מפני, שהוא, בדיוק כפי שהוא התחנך, מקשיב לדעת רבותיו ועושה את מה שהם מצווים עליו, אפילו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.

אף אחד מתוך הרוב הדומם הזה, זה שהולך להצביע וחוטף בפרצוף מטחי אבנים וביצים, מעולם לא זלזל, או פגע, במיעוט הקולני האחר, שמסתגר לו בכוכו, לא הולך להצביע, ומנסה לשכנע את כל העולם עד כמה הוא טועה. מעולם לא עלה בדעתו של הרוב הדומם, שיש אפשרות ללעוג לאותו מיעוט, או להעמידו על 'טעותו', וזאת, למרות היותו במיעוט מזהיר, ולמרות שהמציאות טפחה על פניו לא אחת.

יש ביכולתנו, אך אף אחד מאתנו לא ניסה מעולם, ח"ו, להעמיד את נבואתם של אותם גדולי הדור המעטים שאסרו את ההשתתפות בבחירות, במבחן המציאות. אף אחד מאנשי הרוב הדומם, גם מעולם לא ניסה לנהל מסע שכנוע בקרב המיעוט הרעשני, למרות שיש הרבה על מה להתווכח, וסימני שאלה לא מעטים סביב עניין ההתבדלות מהמדינה, היכן היא מתחילה והיכן היא בדיוק מסתיימת.

אנחנו, הרוב הדומם, יודעים להעריך הקשבה לדעת גדולי הדור, גם כשדעתם שונה מדעת רבותינו. מסיבה זו, מעולם לא הייתי שואל את אותו קנאי שסח לי לפי תומו כי לא התאפשר לו לצאת מהארץ, ורק בזכות ח"כ הרב מאיר פרוש הוא קיבל את האישור - מפני מה הוא נהנה רחמנא לצלן משולחנו של נציג הציונים עלי אדמות? אנחנו לא עושים את זה. נקודה. הזכות לכל חוג לשמוע לדעת רבותיו, הייתה, והיא עדיין, מובנת לרובנו.

מדי מוצאי בחירות אני נוהג לדפדף בעיתונים מסוימים המגיעים מארה"ב הרחוקה, ונהנה לקרוא בהם על "רוב החרדים בארץ ישראל שנשמעו לדעת רבותיהם ולא יצאו להצביע". היות ולא נולדתי ליד גשר וויליאמסבורג, ואני יודע דבר ושניים אודות המתרחש במדינה הציונית, אני מרשה לעצמי לגחך. לא יותר מכך. לפעמים זה אפילו מעורר אצלי אמפתיה מסוימת. נו, וכי מה יכתבו? שרוב רובו של הציבור החרדי דווקא כן מצביע, ועושה זאת בשמחה ומתוך רצון לשמוע לדברי חכמים?! שרוב גדולי הדור מכתתים את רגליהם היגיעות כדי לקיים את חובת ההצבעה?! אך, כשהם מלעיגים במלאכי אלוקים, כשהם רומסים בצורה גסה את החובה היהודית הבסיסית לשמוע בקול דברי חכמים ולקיים את מצוותם, וכשבעל טור חשוב בעיתון עוד יותר חשוב, מרשה לעצמו ללעוג בציניות לאקט מסוים, שבעיני רוב גדולי הדור הוא קידוש שם שמים - זה כבר הופך לחמור מאוד.

אילו הייתי אנשין הייתי משחיז את עטי ויוצא דווקא נגד התופעה הפסולה הזאת, שכמה מוזר, תמיד היא פורצת מבין אותן חומות שעליהן אוהב ר' נתן להתרפק כל-כך. השיטה תמיד זהה. רק הקרבנות מתחלפים. פעם זה היה אדמו"ר מפורסם שהעיז לחרוג מהקו שהם הכתיבו; פעם זה היה ראש ישיבה ליטאי שהעיז להוציא פסק שלא עמד בקריטריונים של אותו חוג; והיום, הקרבנות הם מאות אלפי יהודים החרדים לדבר ד' שעושים ככל אשר הורו להם.

יש לי הבנה לגבי התסכול הפנימי של אותו מיעוט. ככלות הכל, קשה לראות אלפים רבים של יהודים הולכים להצביע בחרדת-קודש, ומתוך תחושה של שליחות מצווה, בעוד שבעיני אותו חוג, מדובר באחת מן העבירות החמורות שבתורה, אולי החמורה שבהם.

אבל, כל תסכול, גדול ככל שיהיה, אינו מצדיק מעשים פסולים כאלו. כדאי להם, במקום זאת, להפנים שוב ושוב את אחד היסודות שעמדו כצוק איתן לכל אורך הדורות: בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין.

למען ההגינות, יש לציין, את אותם רבים אחרים שאינם מצביעים, אך אינם מעורבים בכל אותם מעשים נלוזים של המיעוט. מדובר, יש להדגיש, במיעוט קולני שמבאיש את ריח המגזר אותו הוא מתיימר לייצג.

אז במקום להצטדק על גבי עמוד שלם, לכתוב מלים גבוהות כביכול, ובאותה נשימה ללעוג בעקיפין לכל אותם אלפים שרואים במעשיהם מעשה של קידוש שם-שמים, אולי יואיל ר' נתן אנשין הנכבד לאזור מעט אומץ, ולהפנות פעם את הזרקור פנימה, אל תוך החומות, לחפש את הכביסה המלוכלכת והמצחינה, ולכבס אותה סוף-סוף בפומבי?

מאמרו של דוד דמן מתפרסם ב'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!