לא, זו לא הייתה תחפושת

בשנות ה-90 התפתח גל משמעותי, בעל נוכחות וקול עצמאי של חוזרים בתשובה. כתבות על בעלי תשובה היו מאוד 'אופנתיות' באותם ימים בעיתונות החרדית, והרצאות של אותם אלה שעזבו את עולמם הקודם והתקרבו אל חיק היהדות, התקיימו בכל מקום ובכל הזדמנות. בשלב מסוים, כנראה מתוך עודף פופוליזם, ואולי אף מתוך חוסר רצינות של כמה מהחוזרים, התחילו להישמע קולות אחרים - קולות שהתנגדו למתן מיקרופון לכל חוזר בתשובה.

הסיפור של הזמר ג'קי מקייטן, כפי שהובא כאן באתר בכתבתו של אהרן זילבר, מנסה לחזק את הטענה האחרונה. אך אני דווקא מתנגדת לה.

עלינו לזכור, חזרה בתשובה איננה תהליך קל. אינפלציה של חוזרים בתשובה יצרה אצלנו את התחושה שאולי הם קצת מובנים מאליהם. אחרי הכל - האמת הגדולה אצלנו. אנחנו נושאי הלפיד. והם? הם בסך הכל גילו את האור 'שלנו' ושבו לדרך הנכונה.

אנו מרגישים מאוד טוב עם עצמנו לידם. מבטי ההערצה שלהם עלינו, ממשיכי מסורת הנצח, עושים לנו נעים, ואולי גם קצת מקפיצים לנו את האגו, הגבוה בלאו הכי.

כשהם נמצאים בשלב הראשוני, אנו לוקחים עליהם אפוטרופסות ומנסים 'לקרב' אותם. אנחנו נורא נחמדים, נואמים רוחניות בפאתוס, מארחים אותם בשבתות ונותנים להם את מלוא תשומת הלב. אך בשלב מתקדם יותר, כשאנו קולטים שהם, רחמנא ליצלן, באמת עלולים להיטמע בחברה שלנו, אנו מתמלאים פחד ומתחילים להרחיק אותם מאיתנו.

שכחנו שהם עברו שם את אחד התהליכים היותר מורכבים שיכול בן אנוש לעבור.

נניח שמירת שבת.

לנו נראה שזה הדבר הכי טבעי בעולם. אבל תחשבו על זה: אדם חילוני עובד ששה ימים בשבוע. שבת הוא היום היחיד בו הוא יכול לצאת קצת לבלות; ללכת לים; לנסוע עם הילדים לטיול בחיק הטבע; לראות סרט; לשבת לנגן עם חברים. פתאום יום החופש היחיד שלו - נלקח. ולא רק שנלקח, אלא שהוא הופך להיות 'יום האיסורים'. יום כבד ומורכב, עם המון דקדוקי הלכה ומחויבויות.

בכל הסיפורים השבלוניים על החוזרים בתשובה סיפרו לנו שהם "טעמו את טעמה של השבת וראו כי טוב". על החוויה המשפחתית שחשו כאשר גילו שיש יום אחד בשבוע בו אפשר פשוט להיות יחד, ועל הרגשת הקדושה הפתאומית. אף אחד לא סיפר לנו על תחושת החלל הנוראה, ועל השקט האיום שצריך פתאום להתמודד איתו (אין טלוויזיה, אין אינטרנט, אין טלפון, אין סלולארי, אין ביפר, אין מוזיקה - הכל אסור). אני אפילו לא מדברת על בעלי עסקים שפתאום הפסידו את היום הכי ריווחי שלהם. במציאות, שלא כמו בסיפורים, לא תמיד שמירת השבת גלגלה עימה איזשהו פיצוי כספי על הוויתור כתמורה שמיימית.

נניח לבוש.

לנו זה נראה כמו הדבר הכי טבעי בעולם. אבל תחשבו על זה: חוזר\ת בתשובה צריכים לוותר על המלתחה שלהם ולגבש לעצמם מלתחה שונה לחלוטין, שעלולה ממש לדחות אותם בהתחלה. הגרדרובה משתנה לגמרי. אני לא מדברת רק על נשים, שממש משנות את הכל, וצריכות לוותר כמעט על כל הבגדים שלהן, ואם הן נשואות- הן גם צריכות להתרגל ללכת עם משהו מעל הראש, תוך כדי הסתרה מלאה של השיער. אלא אפילו על בחורים שהולכים לישיבה, מחליטים לעבור ללבוש ישיבתי ומוותרים על כל הג'ינסים הקרועים, חולצות הפלנל המשובצות ושאר הבגדים הצבעוניים, ומתחילים להראות כמו הדמויות החשוכות הללו, מהם כה פחדו בעבר.

הם צריכים הרבה פעמים לוותר על האהבה הרומנטית שלהם, על המוזיקה שהם אוהבים, על תרבות הבילוי החופשית אליה הורגלו, על התחביבים - ולהפוך את יחסי המשפחה שלהם, עם קרובי משפחה, הורים, אחים ובני זוג, למורכבים ופרובלמטיים.

וכשאנחנו מדברים על אומנים- על אחת כמה וכמה.

אומנים הם כאלו שהיה הכי שווה ומשתלם להם להישאר בציבור שלהם. הם אנשים, שמבחינת עולם המושגים שלהם - היו בפסגה; הם אנשים שעשו עשרות אלפי שקלים בהופעה אחת; הם אנשים שהיה להם הכי הרבה מה להפסיד; ובכל זאת - בחרו לעזוב את הכול מתוך אמת פנימית. הם אנשים שעברו את כל התהליך ועמדו בו.

לקחת את הצעד הזה שמקייטן עשה, שלא היה פשוט כלל וכלל, מה גם שהוא הצליח להתמיד בו במשך מספר לא מועט של שנים, אך בגין נסיבות חיים קשות, הוא נשבר ושב אחורה - לקחת את הצעד הזה ולכנות אותו 'גימיק' או 'תחפושת', לכתוב "והערב הוא חשף את פרצופו האמיתי" - זה לא מקובל בעיני.

לכן, כתב יקר, היזהר במילותיך.

איני סבורה כי זו תחפושת.

זה אולי משבר רגשי או נפשי. זו אולי עדות למצוקה. אבל זה לא אומר שכל מערכת חייו בשנים האחרונות הייתה שקר.

במקומותינו נהוג לא לדון את חברינו כל עוד לא הגענו למקומם.

ואתה יודע מה יותר מזה? באיזשהו מקום אני חוששת שבסיפורים מעין אלו אנו נתלים כדי 'להצדיק' את היחס שלנו, האליטיסטי, המתנשא, כלפי אלו שמרחוק באו.

במקום להסיק מסקנות נבונות של "כבדהו וחשדהו" אלמנטרי, כל עוד לא עמדנו על טיבו של האדם, אנו מנצלים זאת לצורך פסילה מיידית גורפת וריחוק קבוע של "לך תדע".

***

ולא, אני לא חושבת שזו סיבה לפסול את תרבות הרצאות החוזרים והסיפורים האישיים.

אני דווקא בעדה, משתי סיבות עיקריות:

א. כשאומן חוזר בתשובה אחד הוויתורים הכי קשים שלו זהו הויתור על חיי הזוהר, על התהילה, על ההערצה והאהבה לה הוא זוכה מהקהל, ועל ההרגל להיות 'במרכז העניינים'. זה ויתור קשה מנשוא. בהרצאות הללו, שאומנים נותנים בפני קהל, הם מקבלים שני דברים חשובים: ההרצאות מספקות להן אלטרנטיבה כשרה לצורך הנפשי שלהם לקהל ובמה; כשאדם מנסה לשכנע אחרים בצדקת דרכו, הוא יותר מאמין בה.

הם זקוקים לזה. זה טוב עבורם.

ב. ולכל 'הנשמות הטובות' שמתנגדים לסוג הזה של ההרצאות וחוששים לגורל ביניהם ובנותיהם: אל לנו לשכוח: 95 אחוז מההרצאות של החוזרים בתשובה פונות לציבור החוזרים בתשובה. לא לחרדים. חוזרים בתשובה זקוקים לסוג הזה של ההרצאות, לשמוע אנשים שעשו את הצעד הזה לפניהם ושמחים בו. אנשים שהיו פעם כמוהם, נמצאים 'אחרי', ובטוחים בצדקת דרכם.

וכיוון שאין לנו יכולת לחזות מה יקרה עם אותו חוזר בתשובה בעוד 10 שנים, אנחנו לא יכולים לפסול את כולם מראש. אין לנו ברירה אלא לקחת את ההימור ולתת לחוזר בתשובה, אם הוא נראה רציני, לדבר.

לדעתי, היתרון גובר על החיסרון: החיזוק בהרצאות כאלו הוא מיידי. מאידך, לא נראה אף חוזר בתשובה רציני שיחזור בשאלה, כיוון שאיזה סלב החליט גם הוא לחזור לאחור.

קישורים:
לכתבה על ג'קי מקייטן - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!