משאל עם ליצמן

נפש אגודאית הומיה

האוויר הדחוס בקדמת מטה הבחירות של 'יהדות התורה', מבשר על המתנה דרוכה לקראת הבאות. מבטם של הפעילים הספורים שנשענים על דלפק הכניסה אינו מעורר השראה: גם אצלם רב הנסתר על הנגלה.

ידיעות בלתי מאומתות על 'הצבעה ברגלים' שתאפיין את הבחירות הקרובות ברחוב החרדי, גורמות לתחושת אי-נוחות והליכה לקראת הלא-נודע. מבחינתם, כל מספר מארבעה ועד שבעה מנדטים, מתקבל על הדעת. הכל תלוי כמובן בשילוב של כמה פרמטרים שעלולים להפוך את היום האחרון של חודש אדר, ליום של ששון ושמחה או לתחילתו של חשבון-נפש פנים-חרדי.

קומפלקס המשרדים ברחוב אימבר הפתח-תקוואי, נקי ומצוחצח כבר בשעת ערב מוקדמת. החדרים אפלים, וההמולה מסתכמת בטפטופים קלים של ברז מים הפתוח למחצה. מצלמה משוטטת בעצבנות מעל דלת הכניסה, ואברך בלבוש חסידי מצמצם את עיניו ומנסה לזהות את הדמויות המרצדות על המסך.

הערנות היחידה שנצפית במטה מרוכזת בחדר הפרזנטציות: מנחם גשייד ("המודיע") ואריה זיסמן ("יתד נאמן"), הפינקלשטיינים החרדיים, צופים בהנאה במצגות שמועלות על הקיר הגדול. עבודה יפה, ממלמלים השניים. רוחו של אימבר, משורר ההמנון, מרחפת והוא מונצח פעמיים: כתובת המטה באזור התעשייה והמוטיבים המגוירים שנלקחו משירו.

חיוך היועצים נעלם כשמגיעים החברים לדון על קהל היעד. רכבות של מילים ושרטוטים הושחתו על הפרופיל המדויק של 'האגודאי-החילוני'. הם אפילו יודעים מה הוא אוכל לארוחת בוקר והיכן הוא מבלה את חופשת הקיץ. הספק היחיד שמקנן בליבם קשור להבדל הקטן שבין דמיון למציאות: האם מדובר אכן בדמות ויזואלית, או במצביעים בשר ודם שחיים עמנו ולקראת האביב הקרוב יפציעו החוצה ונדע לראשונה על קיומם.

המוטיבים של שבת וחינוך מקשטים את כל מסעי הפרסום ברחוב החילוני שיצאו לדרך בימים הקרובים. בבית פנימה המוטיבים הם אחרים: שמירה על זכויות, עמידה חזקה, מחויבות לדרך ומלחמה ללא פשרות. אם נקלף לרגע את המעטפת החיצונית מאחורי כל תעלולי הבחירות ונשים את האצבע על לב המערכה – נגיע לליצמן.

מערכת הבחירות הקרובה היא, בעצם, משאל-עם בקרב המצביעים החרדיים על דרכו של יו"ר הסיעה, לטוב ולרע: הדומיננטיות שגובלת אולי בכוחנות. הביטחון העצמי המופגן. העמידה התקיפה מול כל העולם. הקרבות בוועדת הכספים נגד פקידי האוצר. הוצאת שינוי מהממשלה. האיזון העדין ביהדות החרדית בין החוגים הגדולים לבין הקטנים. האופי, הסגנון, כל אלו יעמדו על כף המאזנים.

ליצמן, זהו כל הסיפור. שבת, חינוך, חוקה לישראל, כל אלו הם ערכים חשובים שהנציגות החרדית באשר היא תאבק ותציג את העמדה היהודית האותנטית, אבל במערכות הללו אין כל חדש. תמיד היו גזירות קשות, שרים ערלי לב ונציגים חרדיים שהצליחו פעם יותר ופעם פחות בקרבות הבלימה.

האירוע הבולט ביותר בקדנציה האחרונה של יהדות התורה הוא מנהיגותו הפוליטית של ליצמן. מכל המיזוגים והפילוגים, הקרבות בתקשורת, קיצוץ בתקציבי הישיבות או בקצבאות הילדים, עמדה ציבורית מורכבת מול הנסיגה מגוש קטיף, הוצאת שינוי מהממשלה ולבסוף - שרשרת מהלכים פוליטיים שהובילו להרכבת הרשימה - משתקפת דמותו של יו"ר הסיעה.

לא השבת עומדת לבחירה. גם לא השמיטה, אלא המעשה בליצמן אחד שניהל דיאלוג עם מאה וחמישים אלף חרדים. סופו של הסיפור יוודע רק בעוד שלושים יום. תוצאה של ששה או שבעה מנדטים, תהיה אמירת הן של הציבור הרחב לאיש ולדרך. חמשה מנדטים, יגלגלו את ההכרעה למועד אחר. יהיו שיאמרו: כרטיס צהוב. כל תוצאה פחות ממאה וחמישים אלף מצביעים כמוה כאמירת לאו. כך או כך, הבמה היא שלו. הרוקדים יהיו שלו. גם הבוכים. הכול תלוי בתוצאה.

השכן האדיב


מסדרון ארוך ובלתי נגמר מוביל אל חדרו הריק של ליצמן במטה הבחירות. יום העבודה השני במטה הסתיים מוקדם מידי: כולם מיהרו לחתום כרטיס ולהסתלק הביתה. ליצמן מבין את הרמז. מעשה נתניהו אירע לו. ההישג והתבוסה רשומים על שמו בטאבו. האינטרס של האחרים, מעורפל. ייתכן שיתעלו על עצמם ויעבדו למען המפלגה. ייתכן שלא. קשה לראות פעילים אחרים, לא מהסיעה המרכזית, יוצאים מגדרם ומגייסים מצביעים חדשים.

גם אם הם משתוקקים לראות את ח"כ ר' יעקב כהן סגן שר בממשלה הבאה (למה בעצם לא? הוא הרי 'שומר את המקום לבעלזא', ואין כל סיבה להחרים עדה קדושה גם בממשלה), המחיר הציבורי לאמירת הן שכזאת הוא מידי גבוה.

שלושים יום לפני הבחירות והצרות של יהדות התורה מתרכזות בבית. כאב הראש כעת הוא בשתי קבוצות: נפגעי ההתנתקות ויריבי ליצמן. הזעם של הראשונים הוא יותר אידיאולוגי, רעיוני. הם ציפו לתמיכה גדולה יותר של המפלגה בציבור המפונים. אחרים משתמשים במונחים של ניכור. הגיע להם יחס אחר, הם טוענים.

'קבוצת נפגעי ליצמן' היא יותר מורכבת וכוללת בתוכה את חסידי בעלזא וחצרות קטנות נוספות שטוענות לייצוג חסר במוסדות המרכזיים של המפלגה. אחדים מהם חשים שהופלו לרעה. גם אם החצר שלנו אינה מונה גדודים של אלפי חסידים, עדיין אנו ראויים יותר להכרה. אי-אפשר לפטור אותנו בטיעון מתנשא ופטרוני האומר כי כוחו המספרי של שטיבעל בינוני באשדוד רב יותר מחמש חצרות גם יחד. גם אם הסטטיסטיקה עומדת לימין הגדולים, ניתן לצפות לרגישות מסוימת כלפי החצרות הקטנות. גם מבחינה סטטיסטית, מניינם של החסידים המרוכזים בחצרות הקטנות רב יותר מזה של הסיעות הגדולות.

אלף אוטובוסים של 'נפש יהודי הומייה' לא ירפאו את מכאוביהם של אלו המתכנסים תחת שני הסקטורים של התנתקות וליצמן. כלפיהם יש לעבוד בדרך אחרת. אולי להסביר אחת ולתמיד את העמדה המורכבת של חברי הכנסת מיהדות התורה למול תהליך ההתנתקות. פעילותו הנמרצת של פרוש למען המתיישבים זוכה אצלם להערכה רבה, אך היא אינה פוטרת אחרים מלבוא ולדבר בגובה העיניים אל המצביעים ולומר מדוע בחרנו לשבת על הגדר. סביר להניח שיש להם סיבות טובות. הבעיה שציבור המצביעים אינו מודע להן.

החזית עם ליצמן מצריכה יצירתיות מיוחדת. כאן מחויבים העיתונאים החיפאיים גשייד וזיסמן, לחשוף פנים חדשות באישיותו של איש הברזל החרדי. תמונות רכות מהבית של ליצמן הסבא, השכן האדיב מרחוב אבן האזל, חבר הכנסת המסביר פנים לעמיתיו, המשכים קום באשמורת הבוקר, אולי ירככו את דמותו ויסירו את החסם המונע מהם ללכת אל הקלפי.

נכון לסוף שבוע זה יהדות התורה לא ממקדת תשומת לב באותם מצביעים כעוסים. משום מה היא בוחרת שלא להתווכח בנטיות הלב שפשטו אצל ציבורים לא מבוטלים ביהדות החרדית. סקר מיוחד של "גיאוקרטוגרפיה-משפחה" המעניק למפלגה שבעה מנדטים, יכול אולי לסייע לאותם אלו שמאמינים במשפחות ברוכות הילדים ובפלא הגדול של קול קורא המכניע גם את הכעוסים ביום פקודה.

הסתמכות על סקרים מפרגנים משקפת אופטימיות יתר, ומי יודע, אולי ייאוש, השלמה עם חמשת המנדטים הנצחיים, הרמת ידיים וויתור מראש על האפשרות לדבר אל הרציונאל של המצביע החרדי.

ארבע באוויר


יוסי אשדות, עמד מאחורי בימת הנשיאות בעצרת של ש"ס והתמוגג מכל רגע. ב-1996 הוא פרץ לתודעה עם תשדירי ניפוץ הזכוכית של 'פרס יחלק את ירושלים'. בבחירות האחרונות הוא עבר לעבוד עם ש"ס. שבוע ימים הוא הסתובב בבית מרן הגר"ע יוסף, סרק אלפי קלטות וסרטים והזמין סקרי עומק ממכון דחף של ד"ר מינה צמח.

את התוצאה הסופית הוא הראה בעצרת הבחירות. מבחינת ש"ס מדובר בקפיצה של כמה קומות: מתשדירים מיושנים בניחוח טורקי בהנחייתו של פייטן כבד למסרים קליטים, קצביים וממוקדים, הישר אל מרכז הבטן הריקה של הש"סניק המצוי. יש לנו ארבעה מנדטים באוויר, מעריך אשדות. ש"ס נעה בין שמונה ל-12 מנדטים וחייבים להתמודד עם בריחה של קולות לימין. הערכות אלו תואמות לתוצאות הסקר של דגני המתפרסם כאן: שמונה מנדטים ערב קיום העצרות.

שירת 'תפילה לעני' מבית הכנסת הספרדי של נווה דקלים שנתפרה לדרשתו המפורסמת של הגר"ע יוסף נגד ההתנתקות, תופסת מקום נכבד בתשדירים, והציבור ב"יד אליהו" מצטרף בספונטאניות לבכי הנערים. תפילה חרישית של הגר"ע יוסף מול הכותל המערבי ממגנטת את ההמונים וגם כמובן רצף מונולוגים של מובטלים ועניים, נפגעי התוכנית הכלכלית, ששמים את יהבם על ש"ס, מעוררת הזדהות טבעית אצל בני המעמדות הנמוכים בקהל.

הקמפיין המקצועי של אשדות ראוי להערכה, אך אינו תואם למסרים הכפולים בנושא המדיני שיוצאים בימים האחרונים מישי. ראיון הוויתורים הכואבים ב'ג'רוזלם פוסט' והעמימות בש"ס לגבי מהלכיו הצפויים של אולמרט מסרבים להשתלב יחד עם הצילומים הקשים מנווה דקלים וכפר דרום, אלא אם המדובר הוא בשתי מדינות נפרדות. הגמגום של ש"ס מעורר חשד אפשרי כי התנגדותם של חברי הכנסת לתוכנית ההתנתקות היא תוצאה של השארת ש"ס באופוזיציה ואינה בהכרח מעידה על מגמה עתידית.

גורמים בש"ס מכוונים את האש לד"ר צמח, יועצת הסקרים של המפלגה. כשהסוקרת פילחה קבוצת מצביעים מסורתית התומכת בש"ס ובוויתורים מדינים (יש מצביע כזה?), ישי מיהר לדבר אליהם מדפי העיתון וקרץ אליהם באומרו, תזכרו אותי, זה אני ש"ס מימי רבין ונתניהו. עליית החמאס ובריחת הקולות למפלגות הימין והאיחוד הלאומי, הולידו את השבירה ימינה ואת הקריצה המוכרת הבאה: כן, זה אני אלי ישי שמכיר כל סמטה בנווה דקלים.

עזבו את בוכנוולאד


סגנון ההטפה החדש, שמאפיין לאחרונה את החוגים הכתומים, מעורר אי-נוחות ומעלה גם כמה תהיות. טראומת גוש קטיף והעימות הקשה בעמונה העלו את דרגת הנרדפות בחברה הדתית-לאומית למעלת קדושים וטהורים. המאמץ לצרוב את האירועים הללו בתודעה הישראלית, בתקווה שלא ישובו, שאב ציבור גדל ומרכזי לתוך חור שחור והפך כל ילד בהתנחלויות למקונן וכל נער – לנביא חורבן. דווקא אלו שהאופטימיות והתקווה עטפו את משנתם הרעיונית, הפכו ליצואנים של ייאוש ומרירות.

איש אינו מקל ראש בטראומה שעברה על המתיישבים ותומכיהם: אידיאות קרסו, חלום חיים התנפץ לרסיסים ואלפים הוגלו מביתם. הפינוי הברוטאלי מעמונה רק הקצין את המגמה ומי יודע, אולי ועדת החקירה עוד תגלה מיהו האידיוט שנתן את ההוראה לחבוט באכזריות על ראשי הנערים.

אין ספק כי שבעת החודשים האחרונים טלטלו את המתיישבים באכזריות ועשו בהם שמות. עם זאת, יש מקום להרהר בקול רם על ההתכנסות השבטית, מפח הנפש שהפך למפת דרכים ומגילות החורבן שנכתבות היום באולפנות ובישיבות; מציבור שכזה ניתן היה לצפות לתגובה אחרת.

הטרמינולוגיה שאימצו חוגים בהתיישבות, לעתים אף מקוממת. כל מי שנחשף לאחרונה למאמרים, לדיעות ולשיחות בית-הכנסת, עומד משתומם מול שטף הדימויים והעדויות שצמחו על חורבותיהם של תשעת מבני הקבע בעמונה. מבוכנוואלד ועד קישינב, אין סיפור מעורר אימה אחד שלא נקשר בראשם של אותם יס"מניקים. מפה לאוזן מתרוצצות מעשיות על פרעות שנעשו ביהודי עמונה, וילדים בעפרה ובית-אל מתמודדים בתערוכת ציורים ושירים לזכותם של ניצולי הפוגרום.

המשימה הלאומית להפיכת עמונה לאירוע מכונן יכולה בהחלט להוסיף מנדט או שניים לגוש הימין. אין ספק שסיפורי אפי איתם ופרסות הסוסים יזינו את המערכה עד לנעילת הקלפיות. ועדיין יש מקום לשאול: האם קידוש מעמד הנרדף בחברה הדתית-לאומית, מוביל לאיזשהו יעד שפוי, ובכלל, לאיזה מקום מנסים פרנסי הציבור לקחת את הנוער הזה עם הכאוס המוחלט? האם יש להם כלים להתמודד עם המשבר האמוני שיבוא בעקבות אווירת הנכאים שמוכתבת מלמעלה?

מישהו צריך ללחוש לתוך אוזנם ולומר את האמת הפשוטה כי ההיסטוריה היהודית לא החלה בריקודים על גגות עמונה ולא הסתיימה כאשר פראי האדם ממשטרת ישראל פיזרו את גדודי הנערים משם. גם אם בסופה של מערכת הבחירות יצליחו תועמלני הימין להפוך את פינוי קטיף ועמונה ל"יום הנכבה" של חובשי הכיפות הסרוגות, וגילה פינקלשטיין תיבחר לכנסת הבאה – המחיר למפולת המוראלית אינו מוצדק.

כולם אנטישמים?


ואולי יש מקום להעלות שאלות אחרות. למשל, איך ייתכן שאלפי המתיישבים מגוש קטיף, שחיים על ארגזים ועדיין לא מצאו קורת גג, זרוקים בשולי סדר היום הציבורי, כואבים ודוממים – אך אינם מצליחים לעורר גרם של אמפתיה מצד הישראלי המצוי? העזרה שמופנית אל המתיישבים באה בעיקר מצד אנשים בעלי תפישת עולם זהה שחיים בתוך הקו הירוק; שוועתם של אלה אינה פורצת את גבולות הגטו הדתי.

זה אולי סיפורו העצוב של מפעל התיישבות, שעמד פעם במרכז הקונצנזוס ומונח כיום בקרן זווית, מבויש ונכלם, וממתין לגואל. ההתנכרות לסבלם של אחים מעידה בראש ובראשונה על המתנכרים, אך מגלה גם כשל מובנה בתפישת העולם של המנוכרים.

אנטישמים, עוכרי ישראל, תקשורת מתייוונת – כל התשובות נכונות להסביר את מיקומה המדויק של ההתיישבות היהודית בלב הישראלי. השאלה המתבקשת כאן היא, האם הכתומים אינם עושים לעצמם הנחות כשפותרים את כל הסיפור במלחמת החושך והאור. ייתכן מאוד שהאפטיות כלפי סבלם של בני אותו עם, מקורה באנטישמיות. תרצו, תקראו לזה שנאת דת. אבל כמה אנטישמיים חיים בארץ הזאת: מיליון, שניים, שלושה - כולם אנטישמים ושונאי דת?

בדיון פנימי שהתקיים לאחרונה במטה ההסברה של ש"ס, הציע אחד הבכירים לשלב בקמפיין תמונות מביקורי התמיכה של אלי ישי ביישובי גוש קטיף, ערב הפינוי. הסוקרים דחו את ההצעה על הסף: המצביעים שלנו לא אוהבים את ההזדהות הזאת. האם גם את הלך הרוח של מצביעי ש"ס אפשר לפטור בשירי "באבי יאר?" הלא גם את אותם מאות אלפי המסורתיים ניתקתם מהמסע הרוחני שלכם, הרבה לפני שהממשלה ניתקה אתכם ממפעל חייכם!

מישהו כאן חייב לקום ולתת לתשובה איך בישראל של היום הפכה ה"התיישבות" למילה מגונה ו"מתנחלים" – לבני זרים. הבכיינות והפיכת השוטרים לקלגסים יעצימו את הייאוש וימנעו מהשאלות הנכונות לעלות לדיון ציבורי. בכל קונצרן בינוני מקובל כי מנהלים שהופכים מותג פופולארי ואהוב למאוס ודחוי בעיני הלקוחות, מחויבים בהסבר המניח את הדעת. הם אינם יכולים לפטור את עצמם בעוינות סתמית שפשטה על המרכולים. גם כאן מישהו צריך לקום ולתת תשובה.

ייתכן שמדובר בהתנשאות, שימוש בשפה שזרה לרוב העם, התמקדות יתר בהתיישבות, הזנחת ערכים אחרים מהמורשת היהודית וציפיות מופרזות מממסד שאינו מושתת על תורת ישראל. כל הסבר יצטרך להיבחן לגופו של עניין, אבל טוב יהיה אם את חשבון הנפש יעשו אותם יהודים טובים שזכויותיהם רבות, ויניחו כבר לבכיינות. וכבר אמרו רבותינו: טובה פעולה אחת מאלף אנחות.

'המטבחון', טורו של יוסי אליטוב, מתפרסם בעיתון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!