יצר לא ברוך

הנוף הפוליטי, של העבר הקרוב והרחוק, רווי בדמויות, שלאחר שפעם אחת הצליחו, באקראי או במכוון, להיכנס לכנסת, שוב אין הן מסוגלות להיפרד מהחלום, לשוב אל הבית בגבעת רם, להתרווח בכורסאות המסתובבות של המליאה, ליהנות מארוחה טובה במזנון ולהתהלך במסדרונות בארשת של חשיבות.

יהיו שינמקו את התאווה הכמוסה הזו למונחים כלכליים (הפנסיה למי שצובר שתי קדנציות היא לא רעה כלל). יהיו גם כאלו שיתבססו בהסברם על רצון בלתי נשלט להידחק שוב ושוב אל 'בית השפתותיים', על חיידק שאינו מרפה. ברגע שכבר צלחת את שער פולומבו והצלחת להימנות עם 120 הנבחרים – דבקה בך תחושת שיכרון כוח, שקשה להשתחרר ממנה, גם אם הנסיבות גורמות לכך שמכאן ואילך תיאלץ לראות את הבית על יושביו מיציע האורחים כשמדבקת אורח צמודה לבגדך.

ההיסטוריה הפוליטית רצופה בשמות של אישים כאלו ואחרים, שלא השלימו עם העובדות, שהותירו אותם מחוץ לרשימות, ועשו הכל על מנת לשוב אל הכנסת, במסגרות אחרות, עצמאיות, לרוב. רובם המכריע נחלו כישלון חרוץ בריצתם העצמאית, אך הם לא בדיוק אמרו נואש ומצפים להזדמנות שבוא תבוא.

אלו גם אלו מונים את האובססיביים לסוגיהם ככאלו שכבר נבחרו לכנסת וכבר טעמו משהו שקשה להם להשתחרר ממנו, ולו מהסיבות האמורות.

הריצה התמוהה והאובססיבית של ברוך מרזל, שוב לכנסת, שוב באותה כסות של דאגה כביכול "לארץ ישראל" – מציגה רף חדש ובלתי מוכר.

שוב אין מדובר במנעמים של מי שהורגל בהם וקשה לו להשתחרר מהם. הפעם לפנינו אובססיה מסוג חדש. בסוג של יצר הרס עצמי שסוציולוגים ופסיכולוגים יידרשו לו, מתעקש הוא גם בבחירות הללו לרוץ שוב לכנסת ולנחול, כבפעם הקודמת, כישלון מהדהד.

גם הטלית שכולה תכלת (או שמא כתומה), אותה הוא מבקש לעטות על גופו כדואג לארץ-ישראל, פסולה ומזויפת מתוכה. אילו דאגת ארץ-ישראל הייתה בליבו ולא רק בגרונו, היה מתכבד לעשות את מה שידע לעשות שנים רבות, עד שהזדהם באגוצנטריות, שמובילה אל תהומה אנשים תמימים, ואגב כך מכשילה אותם גם בהמריית פי גדולי ומאורי הדור.

שנים רבות היה ברוך מרזל אורחם הרצוי של גדולי ישראל מכל חוגי הקשת כמי שביטא, בנאמנות ובאוטנטיות, את הדאגה לגורל מערת המכפלה. תמונותיו המלווה את גדולי ישראל בגשתם אל הקודש, לחלות פני אבות ואמהות שוכני חברון, נראו בכל צעד ושעל.

אם עד כה ניתן היה לייחס לו סוג של ישרות או הליכה עקבית בדרכו שלו, וברוח זו להתייחס לעצם ריצתו המקוממת בבחירות הקודמות – הפעם אין לעצם הריצה הזאת לא סליחה ולא מחילה.

כי אין בה לא דאגה לארץ-ישראל, אף לא חתירה למאבק על ערכיה. אלא יצר אישי הרסני ומסוכן שיש להביע שאט נפש ממנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!