בקושי מפטיר

ארבעה אנשים התיישבו סביב שולחנו של הגרי"ש אלישיב. היו שם ח"כ אברהם רביץ, ח"כ משה גפני, אורי מקלב (השלישי בדגל) והרב אברהם רובינשטיין (מזכיר מועצת גדולי התורה של 'דגל'). הם באו לדווח על ההסכם שהשיגו 'לפנות בוקר'. הם באו לספר כמה התאמצו והזיעו כדי להגיע להסכם האיחוד עם 'אגודה'.

אפשר למכור לוקשים לכל העולם, לספר בחוץ סיפורי מעשיות, לעשות הצגות תכלית, אבל ברחוב חנן זה בדרך-כלל לא עובד. תוך שניות עלה הגרי"ש אלישיב שבעצם לא היה צריך להתאמץ בשביל ההסכם הזה. בשביל להכנע בפישוט ידיים ורגליים, צריך רק לשכב על הארץ. "הגעתם להסכם יותר גרוע ממה שהיה", אמר, ופניהם של הנוכחים חפו.

אם אצל רביץ ומקלב – שכמעט ולא היו שותפים למו"מ עם 'אגודה' - הפנים אכן סיפרו על הרגשתם האמיתית, הרי שאצל גפני ורובינשטיין זה היה המשך ההצגה. הם לא התאמצו עד 'לפנות בוקר', ובעצם לא התאמצו בכלל. הכל כבר נסגר מהרגע הראשון. אחד הבכירים ב'דגל' אף כינה זאת כ'הונאה' שנעשתה עם פני הפוקר-פייס של גפני.

וכפי שכבר תיארנו כאן פעם אחר פעם, לגפני אין שום בעיה עם בזיונות. העיקר שהכיסא בכנסת מובטח.

המילה האחרונה עוד לא נאמרה כאן, אך ככל שיעברו הימים ומה שנעשה מאחורי הקלעים יצא החוצה, יהיו כאן שני אנשים, אך בעיקר אחד, שיתבררו כמי שדאגו במו ידיהם להגיע לרגע המשפיל והמבזה הזה. לא צריך לנחש הרבה: גפני ורובינשטיין. אך בעיקר גפני.

מהרגע הראשון היה מנוי וגמור עמו לוותר על הכל. כלפי חוץ הוא המשיך לשחק משחקים והצגות, כאילו הוא מנהל את הקרב מול 'אגודה'.

בקיצור, הצגה אחת גדולה.

זה היה צפוי. לא היה שום צורך לחבוש גלימה. גם אם היה מתגלה לנו נביא ומספר לנו אחרת, היינו מכריזים עליו כעל נביא שקר. גם אנחנו לא נביאים. כתבנו, וחזרנו וכתבנו, שמה שהיה הוא שיהיה. אנשי 'דגל' התלהמו מעל כל במה, עמדו על הרגליים האחוריות, אך בסוף התקפלו עם הזנב בין הרגליים, בביזיון מביש שלא היה כדוגמתו כבר שנים רבות.

אם לא תהיה התפתחות דרמטית, כך תיראה רשימת 'יהדות התורה המאוחדת והשבת': ליצמן, רביץ, פרוש, גפני, הלפרט, אייכלר, מקלב וכהן. לגוטרמן השאירו את המפטיר. אבל זה עדיין לא סגור סופית. היום מתכנסת ועדת ה-8 של 'אגודה' כדי לסגור סופית את ההתחייבות של בעלז, כך שאייכלר יבצע רוטציה עם מקלב, במידה והרשימה תקבל 6 מנדטים (חלומות באספמיה).

האיחוד כבר סגור

תזכורת: לפני חודשיים בדיוק כתבנו את הדברים הבאים בדיווח על פתיחת ועידת 'דגל' בזיכרון יעקב: "ועוד דבר אחד ברור: האיחוד עם אגודת ישראל כבר סגור, גם במחיר ויתור מראש על הדרישה לשיוויונית מליאה, אבל בתוך 'דגל' האיחוד הולך ומתרחק ורק המחלוקות הולכות ומתעצמות". נוכל להביא ציטוטים נוספים מעין אלו לרוב, כי הכל היה שקוף וברור. ולא בכדי.

והנה משפט המפתח שהכריע את הכף: "גפני, אמרו בכירים ממחנה רביץ, היה מוכן לשכב על הריצפה הקרה בפתח השטיבל של גור במשך יום שלם, גם אם כולם ידרכו וירמסו אותו הוא לא יזוז משם (אם ליצמן היה דורש זאת), העיקר שמקומו בכנסת יהיה מובטח". אז מה עם הגרי"ש אלישיב והגראי"ל שטיינמן דרשו את המקום השישי?

אז עברנו חודשיים של מלחמות, דיבורים מתלהמים, 'גניבת סוסים', דרישות חוזרות ונשנות מעל כל במה ל'שיוויוניות', ו'לא נוותר בשום אופן על המקום השישי', ובסוף קיבלנו את 'יהדות התורה והשרירים', ואת ליצמן מקבל את מבוקשו.

לא בגלל שהוא חזק, אלא כי הוא ידע שהפרטנר שמולו מוכן לוותר גם על המקום השביעי, העיקר שיקבל את כסאו. חזק ובטוח.

ולמי שכבר שכח, הנה עוד תזכורת קצרה. רק לפני שלושה שבועות, עשו אנשי 'אגודה' שרירים ו'גנבו' סוס. ב'דגל' החזירו להם שבוע לאחר מכן. נציין, כי באותו שלב כבר הכל היה למעשה סגור, אבל ההצגה, ובעיקר המלחמה כלפי חוץ, הייתה חייבת להימשך. בטאוני שתי המפלגות, נרתמו למאמץ המלחמתי. הכל היה כשר וכדאי כדי להגיע למטרה הנכספת.

ההצגה בעיצומה

אבל מי שהגדיל לעשות, היה ח"כ משה גפני. במילים ברורות, שאינן משתמעות לשתי פנים, הוא הכריז שחור על גבי עיתון ב'יתד': "דגל התורה עומדת על דרישתה לקבל את המקום השישי ברשימה". וכשהדברים הללו נכתבו, גפני כבר ויתר על המקום השישי. למעשה, הוא מעולם לא דרש אותו. הסיסמה השחוקה 'שיוויניות' הייתה רק כלי משחק בהצגה הגדולה, שכל כולה נועדה לשמר את מקומו בכנסת.

אם לא די בכך, כאשר היו פרסומים לפיהם מוכן רביץ לוותר על המקום השישי בתמורה לוויתור מצד אגו"י על ראשות עיריית ירושלים, תקף אותו גפני חזיתית. הוא לא הבין כיצד הוא מוכן להעלות על דל שפתיו אפשרות לוויתור על המקום המקודש, כשהוא נתלה באילנות גבוהים: הגרי"ש אלישיב, וביתר תוקף הגראי"ל שטיינמן, שדרשו זאת כל העת.

אך באגו"י קלטו כל העת את המסרים שיצאו מגפני - שלאורך כל התקופה ניהל מגעים מאחורי גבו של רביץ עם אנשי אגו"י -, העיקר להגיע לפשרה. גם במחיר ויתור על השיוויוניות. בכך, טענו אנשיו של רביץ, חיבל גפני בקו התקיף שהוא מוביל, וזה מה שהוביל לכך, שב'אגודה' המשיכו להתעקש על 60-40.

נתוני הפתיחה של 'דגל' היו גרועים. אפילו גרועים מאוד. הליכתו של גפני לאדמו"ר מגור, למרות שליצמן כבר ירד מדרישתו האולטמטיבית ל'בקשת סליחה', הייתה האות עבור ליצמן כי הוא יכול ללכת בקו תקיף ולעמוד על שלו.

ועוד תזכורת לכפל הלשון בה נהג גפני לאורך כל הדרך, ובעצם איך הוא 'עבד' על כולם, כל הזמן.

"מי שמכיר מעט יותר לעומק את הנעשה מאחורי הקלעים, והדברים כבר פורסמו כאן שוב ושוב, הרי שגפני הוא זה שמוכן לוותר ולהיכנע ל'אגודה' כמעט בכל דבר, ואילו רביץ ניצב כחומה בצורה ומסרב להתפשר.... מצד אחד פעל גפני כל העת, הן בשטח והן בהצהרות, בקו של 'אחדות', תוך שהוא מציין באוזני כל מי שרק מוכן לשמוע, כי זו דעתם של גדולי התורה. אלא שלטענת גורמים בכירים ב'דגל', היה זה מצג שווא והכל נועד רק כדי לשמר את כסאו. 'הוא לא מוכן להתנדנד אפילו לשניה אחת', הם אמרו. 'אבל בהתנהגותו ובמעשיו הוא מזיק למפלגה אפילו יותר מליצמן'".

והנזק הוא לא רק לטווח הקצר, אלא לטווח הארוך. הארוך מאוד. זהו. הדרישה לשיוויוניות פסה מן העולם.

בסבירות גבוהה הערכנו לאורך כל הדרך, כי שני הצדדים ייכנסו בסופו של דבר לחופה כדין וכדת.

היום החתונה, ואת החתונה הזו לא ישכחו ב'דגל' הרבה שנים.

ואיך אומרים הליצנים ב'דגל' וב'אגודה': אין מה לדאוג. בסוף תראו שיהיה שיוויון בין 'דגל' ו'אגודה'. הרשימה המאוחדת תקבל רק 4 מנדטים, וכ-ו-ל-ם יהיו מרוצים.

אפילו מתנגדי הלפרט.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!