מכבסת מילים

נמצא הפתרון לירי טילי הקאסם. לא, לא מדובר בפתרון חדש. מדובר בפתרון שמיושם בהצלחה מזה חודשים ארוכים, ולא במקרה לא הבחנתם בו. ואל תנפנפו לי בתמונות הזוועה מהקראוילה (ע"ע) ויושביה שנפגעו בערב שבת עם חשיכה. זה בכלל לא היה טיל קאסם. זו בסך-הכל היותה רקטה. לא טיל.

בשנים האחרונות מתנהלת מערכה תקשורתית מכוונת היטב, להכשרת הלבבות לשלום עם שכנינו ולמלחמה עם אחינו. אם אתם חשים שהאשמות נגד התקשורת העוינת, הן בגדר משהו שנמצא באוויר, אך סובל מחוסר הוכחות, כדאי שתשימו את לבכם לשיטת הריכוך הטרמינולוגי בו נוקטים כלבי השמירה של הדמוקרטיה הישראלית.

הטרמינולגיה, קרי המינוח שבו משתמשים כדי להעביר את המידע, היא כלי רב חשיבות בעיצוב דעת קהל. דוגמא בולטת היא הגדרתם העצמית של הכושים בארצות-הברית כ"אפרו-אמריקנים". תנסו להגיד "האפרו-אמריקאי עשה את שלו, האפרו-אמריקאי יכול ללכת"... נכון שזה לא מתקבל על הדעת? הנה, במחי טריק טרמינולוגי פשוט הופך כושי עורו ותדמיתו.

הבעיה של טריקים טרמינולוגיים היא, שהם דורשים שיתוף-פעולה. לא מספיק למצוא את המפלט הלשוני מהמינוח הבעייתי. צריך להחדיר אותו לתודעת השפה המדוברת ולתת-המודע של המשתמשים בה. לא מספיק שאדם אחד יפסיק להשתמש בצירוף המלים "בית-שימוש". צריך איכשהו לגרום לכולם לדבר במינוחים של "שירותים". או-אז עשינו משהו לניקיון השפה.

איך עושים את זה? דרך אחת היא להנחית מלמעלה. כאשר שר ביטחון מכנה טריק פוליטי כושל בכינוי "תרגיל-מסריח", הכינוי הזה מבודד כמעט אוטומטית מן השפה, ומתקשר בתודעה לאותה ממשלה שלא הוקמה באביב של תש"ן (הנה בחירה טרמינולוגית מודעת שעשיתי, כדי להתאים את דבריי לקוראים שמעדיפים את תש"ן על פני 1990).

ואיך כל המלל הזה קשור לקאסמים? פשוט מאוד. טיל זה מונח מאיים. משהו שמתקשר עם קטיושות. עם סקאדים. לא משהו שאפשר לעבור עליו בשתיקה. לא בשתיקה כלפי יורי הטילים ולא בשתיקה כלפי מי שאפשרו להם לצמצם טווח ולהרחיב את טווח פגיעתם. קרי, יוזמי ומיישמי תוכנית ההתנתקות (ע"ע). אבל רקטה?! בשביל כמה רקטות שווה לוותר על פירות ההתנתקות?! רקטה זה בכלל משהו פרימיטיבי. זה בכלל נשמע כמו רוגטקה. רוגטקה יכולה להפיל בורסה?

נשמע הגיוני ושקוף, כן? אבל תודו שאחרי שנה של שטיפת מוח גם עליכם הריכוך הטרמינולוגי עבד. לא מודים? נלך קצת אחורה. זוכרים שפעם עפו פצצות מרגמה בגוש-קטיף (ע"ע)? בשלב מסוים הן נעלמו משדה הקרב. אולי אחרי כמה עשרות ואולי אחרי כמה מאות. מה שברור הוא שכשהגענו לאלף, הם כבר לא היו פצצות מאיימות של מרגמת אויב, אלא פצמ"רים חביבים. סחבקים שלנו מהצבא. פצמ"ר. גם כן פצצה.

הגדיל לעשות אחד מדוברי מנהלת ההתנתקות, אופסס, מנהלת סל"ע, שולי לוי, שעלה להגיב על טענות מגורשי גוש-קטיף כי חסרים חדרי בטחון בפתרונות הדיור הבעייתיים שלהם. בתמימות רבה הוא השיב שגם כשהם גרו בגוש-עזה, הם לא היו בטוחים במאה אחוז, וגם שם נחתו עליהם קאסמצ'יקים ופצמ"רלאך.

אני לא מתווכח בכלל עם הטיעון הזה. אני פשוט נפעם מהקלות שבה הוא מוחק מהתודעה את גוש-קטיף והופך אותו לגוש-עזה.

אני נפעם כל פעם מחדש מהלהטוטים הלשוניים המונפקים חדשות (תרתי-משמע) לבקרים. אך איני מופתע. מי שהכינוי 'מגורון' אינו מספק אותו כהגדרה לקרוואן, והוא מצליח לנטוע את ה'קראוילה' במקומו; מי שקורא לבריחה - נסיגה חד-צדדית; ומי שגם הכינוי הזה אינו מספיק מעודן עבורו, והוא מחליף אותו ב'התנתקות', לא יכול להפתיע אותי.

אבל הוא בהחלט יכול לגרום לי להתפעם. מה גם שזו בכלל לא התנתקות. זה בסך הכל סל"ע. סיוע לתושבי עזה. לא מזכיר לכם את סלע קיומנו?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!