דירות מנין (2)

כל אימת שעולה על סדר היום הציבורי סוגיית נשואי הילדים ורכישת הדירות על-ידי ההורים, נתקלים אנו בשתי תגובות אופייניות: האחת של ייאוש וחוסר אמון ביכולת לשנות את המצב הקיים בפרט לנוכח כשלנות העבר; השנייה של הצעות כאלו ואחרות, אשר לדעת הוגיהן יפתרו באחת את הבעיה.

כשלעצמי אינני משתייך לא למיואשים ולא לסבורים כי הפתרון נמצא בהישג יד. דומני שהשינוי בוא יבוא, אולם הוא עשוי להיות ארוך ועליו לכלול מספר אלמנטים.

ההצעות לפתרון הבעיה הן מגוונות: הוזלת מחירי הדירות באמצעות מגורים במקומות מרוחקים מאזור המרכז; הקמת מערך דירות להשכרה; חלוקת הנטל שווה בשווה על הורי החתן והכלה; העברת הנטל על כתפי הזוג הצעיר; קביעת תקנות מחייבות לכלל הציבור בחתימת גדולי התורה; החתמת הציבור על שינוי הנורמה הקיימת; ועוד שלל רעיונות.

בכל הכיוונים ננקטו בעבר צעדים ממשיים, אך בפועל הצלחתם הינה מועטה ומוגבלת.

את הנקודה המרכזית של הקושי בשינוי המצב, ניתן לראות באי ההפנמה של הציבור בכל הנוגע לפער המעמדות בחברה החרדית. בעלי ההון ומעוטי היכולת במחנינו, אינם נבדלים בדרך-כלל זה מזה בבתי הכנסת בהם הם מתפללים ובמוסדות החינוך בהם לומדים בניהם ובנותיהם.

מטבע הדברים בקהילה מעורבת מנסים מעוטי היכולת לאמץ לעצמם אורח-חיים דומה לבעלי הרכוש. תופעה זו ניכרת על כל צעד ושעל בעריכת שמחות מפוארות, ברכישת ביגוד וריהוט מעבר ליכולת הכלכלית וברכישת דירות לילדים.

המכנה המשותף לכלל ההצעות הינו הרצון ליצור דפוס משותף לעשירים ולעניים, בזמן שאין לדבר סיכוי והיגיון. האם ניתן למנוע מבעל יכולת לרכוש לבניו ולבנותיו דירות יקרות? האם אין זה מובן מאיליו כי האדם האמיד יעשה כל שביכולתו להשיג חתן כלבבו? כלום בידינו לדרוש מתלמיד ישיבה מיוחד במינו לדחות הצעה ל"סידור מלא" מבעל בעמיו? קריאות קודש והחתמות ותקנות לא יוכלו לשנות זאת. על האדם להפנים כי עליו לחיות על-פי האמצעים העומדים לרשותו, ואל לו לאמץ לעצמו אורח חיים מעבר ליכולתו.

ברור מאליו כי אל להם לבעלי האמצעים להוציא את עיניהם של מעוטי היכולת, ואשריהם של בעלי ההון החיים בצניעות ומתחשבים בחבריהם. אך יחד עם זאת אנו אין בידינו לכופות עליהם לעשות זאת.

את האצבע המאשימה אני מפנה דווקא כלפי גבאי קופות הצדקה ומנהלי הגמ"חים להלוואות כספים, אשר בפעולותיהם מאפשרים את המשך קיומה של תופעה זו, בה אנשים נוהגים בחוסר אחריות ומשמעת כלכלית. האיסוף המתמיד עבור מי "שחיתן כמה מילדיו ונקלע לחובות עצומים ולרש אין כל", משריש את התחושה כי מדובר בנורמה לגיטימית. מתן הלוואות גדולות למי שלא יוכל לפרוע את חובותיו ללא הזדקקות לעזרת הציבור היא סיוע בהתנהגות שאיננה ראויה, הגורמת בסופו של דבר לעוד רבים אחרים לצעוד בה בעל כורחם, אם אינם רוצים לראות את בניהם ובנותיהם מתבגרים בביתם.

מחובתם של גבאי הצדקה היקרים ומנהלי הגמ"חים להבהיר כי הצדקה נועדה עבור מי שאיננו יכול לכלכל את משפחתו, וההלוואות ניתנות למי שבעתיד יוכל לפורעם מהכנסותיו או אף מרווחיו בעקבות נטילת ההלוואה.

חשוב לזכור כי שינוי הנורמה הקיימת, עשוי לגרור בעקבותיו גם שינויים נוספים באורח החיים החרדי. כך, למשל, העברת חלק ניכר מהנטל לרכישת הדירה על הזוג הצעיר, עשויה לצמצם את משך השנים בהן יוכל החתן לשהות בכולל לאחר נישואיו; התמעטות ההורים המעניקים 'סידור מלא' לחתנם, עלולה לפגוע במעמדו של תלמיד הישיבה המצטיין; הימנעות ההורים מרכישת דירה לצאצאיהם תמעיט גם את מידת השפעתם עליהם בבחירת בן זוגם ובאורח חייהם באופן כללי; אל לנו לזלזל בהשפעות אלו ואחרות, לטוב ולמוטב.

בשורה התחתונה, כל עוד ננסה להכתיב נורמה אחת לכלל הציבור עשירים כעניים, סיכויי ההצלחה הם אפסיים. הדרך להפנים את הצורך לחיות בהתאם ליכולת, ולהימנע בכל דרך אפשרית מהזדקקות לשולחנם של אחרים, היא באמצעות הסברה ושכנוע בהיכלי התורה במוסדות החינוך ובכלי התקשורת החרדיים.

[email protected]

קישורים:
מאמר קודם בנושא

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!