סדרי עדיפויות

קחו תיאור. אחרי שתסיימו לקרוא אותו, נסו לשער היכן ומתי הוא התרחש. אם תתעקשו דווקא, אתם מוזמנים אפילו לנסות ולנחש מי המשתתפים הראשיים:

16:00: שלוש נשים מסיימות לערוך קניות ופונות לביתן, מבלי לשים לב לשני גברים עוטי מעילים כהים, המסווים את מדיהם המקוריים, העוקבים אחריהן לאורך הדרך.

1:00 אחר חצות: אין נפש חיה בחוץ. העולם ישן וחשוך. דממה. שקט שלפני הסערה.

1:05: השקט מופר בבת אחת. זרקורים רבי עוצמה נדלקים. סירנות ואזעקות. שעטות רגליים במדרגות וחבטות נמרצות בדלתות: "אנחנו יודעים שאתן שם! תצאו החוצה! צאו החוצה! ראינו אתכן! אם אתן לא יוצאות מיד, אנחנו פורצים פנימה!"

ושוב, חבטות. דלתות נטרקות. שכנים מתעוררים, לא מבינים על מה המהומה. סולמות מיוחדים נגררים לחצר ונפתחים למלוא אורכם. שוטרים זריזים ממהרים לטפס עליהם עד למרומי הקומה השלישית, מאירים פנימה בפנסים רבי-עוצמה, כשהם תרים אחר ה'עברייניות'.

בתוך הבית, שלוש נשים, זוחלות על ברכיהן ומנסות להסתתר מפני אלומות האור המבליחות פנימה. הן שומרות על דממה מוחלטת. מנסות ליצור מצב שיראה שהדירה הינה ריקה, כביכול, מדיירים. אחת מהן, חולה. היא מחניקה שיעול ומצטנפת בפינתה החשוכה. עושה הכל, כדי שחלילה וחס, לא יישמעו אותן בחוץ.

1:30: החבטות והצעקות עודם נשמעים. הדלת, למרבה המזל, מחזיקה מעמד. היא מחומר חזק במיוחד. התריסים שבורים. לא עמדו בפרץ הוואנדליזם שניתך עליהם. כמה שוטרים ניצבים על סולמות ומאירים לתוככי הקומה השלישית, בתקווה לראות תזוזה כלשהי, שתאשר את עובדת הימצאותן של הנשים בדירה, ותאפשר להם, חוקית, לשבור גם את החלון ולהיכנס פנימה.

2:00 לפנות בוקר: הרעש וההמולה, בעיצומם. שכנים טרוטי עיניים מנסים לשכנע את השוטרים לעזוב את המקום. הללו, מתעקשים: "ביצענו אחר הצהריים עבודת בילוש. הן שם. אנחנו נמתין עד שהן תבצענה תנועה חשודה ונפרוץ".

2:30: האישה החולה, מהקומה השלישית, מצליחה להחניק שיעול סורר. הרגליים והידיים, קופאות מקור. והיא עצמה בפינה, רועדת מפחד, כעלה נדף.

3:00 לפנות בוקר: שכנים מרחוב סמוך מגיעים אף הם למקום, ומתחננים לשוטרים - שיעזבו. "אנחנו אנשים עובדים ורוצים לישון. לכו, בבקשה. הילדים בבית בוכים, התינוק צורח. לכו. תנו לישון".

3:30: שוטר, הדבק במשימתו במיוחד, ממשיך בעקשנות להאיר אל תוך הדירה ולנסות לאתר את החשודות. שתיים מהן, בוכות בלי קול. רק עם דמעות.

4:00 לפנות בוקר: מקפלים ציוד ומתארגנים לתזוזה. משאירים הודעה לשכנים: "אנחנו נחזור בשבת. שלא תחשבו שוויתרנו עליהן סתם ככה".

7:00 בבוקר: שלוש נשים מקומה שלישית, מעיזות למתוח אברים. בחשש כבד, הן מציצות למטה, לבדוק האם ניתן לצאת מהבית.

7:30: הדירה ננטשת. כל אחת מהנשים, נפוצה לכיוון אחר, לחפש אחר מחסה חדש.

עד לפעם הבאה.


את התיאור הזה, שמעתי מאליזבט. עובדת זרה מהפיליפינים. פגשתי אותה, יומיים לאחר המקרה המזעזע הזה, והיא עדיין קפצה ממקומה, בכל פעם שדלת נטרקה בטעות.

אליזבט לא מנקה אצלי את המטבח. לי יש את "ורה", שמגיעה בעיקר כשמתחשק לה.

ורה, באה מאוקראינה. יש לה תעודת זהות ישראלית כחולה ורשות לעבוד ולגור היכן שתרצה בארץ.
ורה, קיבלה סל קליטה נהדר. הטבות בתשלום מיסים והנחות מפליגות בארנונה. בימי שלישי, ורה לא מגיעה. היא מחתימה כרטיס בלשכה. "בשביל האבטלה, גיברת".

ורה לא מגיעה לעבודה בשבתות ובחגים יהודיים. גם על חגאות נוצריים, היא מקפידה. "ורה לא לעבוד בקריסמס. זה זמן שלי עם משפחה".

ורה, קיבלה את כל הזכויות המגיעות לעולה חדש, כי אמא שלה נישאה בנישואים שניים ליהודי. ורה עדיין מתלבטת, לאיזו מפלגה בדיוק עליה להצביע: "בעל שלי רוצה שינוי. אני עוד לא לדעת מה לרצות".

ורה, מנצלת את זכות השיבה ואומרת לכל מתעניין, ש"עברית שפה קשה". ו-"ורה לאהוב ישראל".

מעולם לא התמצאתי בפוליטיקה. לא הבנתי החלטות הרות גורל, מילים גרנדיוזיות והבטחות נמרצות של שר האוצר, שאמורות לגרום לכלכלה של המדינה שלי להבריא.

חוויה כמו שעברה אליזבט, מזכירה לי דווקא סיפורים של סבתא מתקופה אפלה במיוחד.

אבל כנראה, שרק אצלי מתעוררות אסוציאציות מן הסוג הזה. אצל שוטרי משטרת ההגירה בישראל, זה רק עוד עניין קטן שבשגרה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!