הצעקה עולה עד לשמים

ט"ז תמוז תשל"ח

זהו מאמרו האחרון של הרב דוד זריצקי זצ"ל ב'המודיע'. מסמך חשוב וצוואה של הנפטר. יהא זה לעילוי נשמתו ליום השלושים:


פנייה למרן ורבנן ראשי הישיבות שליט"א

שורות אלה נכתבו על ידי אדם הרואה עצמו כאינו ראוי לכך, לפנות אל גדולי ישראל, רועי עדרי ישראל די בכל אתר, זוהי תעוזה מיוחדת, וזה עידן ועידנים שאני מצפה למישהו יותר גדול וחשוב ממני שיפנה את קריאתו אל ראשי הישיבות בישראל, אבל הרהורי הלב נשארו בכאבם, לא נמצא אף אחד שיואיל למלא שליחות קדושה זו, אמרתי אני לעצמי: מוטב להיתפס על כגון דא מאשר על דברים של מה-בכך, והיום הרי דברים של מה בכך עומדים בראש הכותרות בעיתונות.

אני מרשה לעצמי לפנות אל ראשי הישיבות הקדושות בארץ, בעניין הדירות.

ראשי הישיבות שבעצמם, בהיותם בחורי ישיבה, לא חלמו ולא חשבו על דירה של מיליון או שלושת רבעי מיליון שתתנשא לכל לראש, שיהיו בה כל האביזרים הדרושים לחיי רווחה, מכיר אני ברוב רובם של ראשי הישיבות דהיום והנה הם התגוררו בדירות עלובות של ממש, היו כאלה, והם הגדולים כיום, שהתגוררו במשך שנים הרחק מביתם, בחדר עלוב שבו לא היו מטה, כסא ושולחן שבקושי החזיק את עצמו.

אבל למרבה הצער והפליאה, מאות התלמידים כיום אינם כאלה, תלמיד אינו נכנס לחופה אלא אם כן הובטח לו "סידור מלא", היינו דירה מרווחת עם כל האביזרים החשמליים הנדרשים, כמו שנדרש להבדיל, ש"ס מפואר וטבעת עם יהלום.

תאמרו: וכי למה לא יזכו בני ישיבה לתורה וגדולה במקום אחד, ואם כיום זכינו למה שלא זכו בתקופה של חז"ל, שכל בן ישיבה מבקש לזכות לשני שולחנות, הרי זו זכות גדולה לנו.

דא עקא! רבותי, דא עקא!

כי את השולחן הראשון, שולחן התורה, נותנים ראשי הישיבה, המכינים לכל אחד ואחד את שולחנו לפי אמת מידותיו ולפי כישוריו, אולם את השולחן השני, והוא כיום למרבית הצער, החשוב מכולם, שולחן הגדולה, חייבים לתת ההורים, ובמקרים רבים רק הורי הבחורה, הלומדת כעת כדי ללמד, והמלמדת במשך כל חייה כדי שהיא ובעלה יוכלו לשבת ולעשות ולקיים את כל דברי תורתו של הקב"ה.

מנין צמח מצב זה, איך הגענו ל"חינוך" כזה? האם אפשר בדרך זו לחנך דור של תלמידי-חכמים אשר בעצמם יעמדו בעתיד בראש ישיבות או יהיו בתפקידים רבניים, כלום כך יוכלו להיות סמל לאדם ברחוב, בשיטה כזו של אי-התחשבות בזולת, במצב, בחיי אדם. מה רב ההבדל! ראשי הישיבות עצמם, כפי שאמרנו לעיל, התחנכו בכיוון הפוך ממש, גדלו בתורה בחיי צניעות וקימוץ, כידוע, לכל אחד שלמד בישיבות בזמנים ההם. ואיך זה שתלמידים דהיום נסחפו, שלא מרצונם, עם קטע זה של החיים, של נהירה אחר המותרות ? הרי אווירת הרחוב ב"ה אינה מגיעה לישיבות, הלא עושים כל מאמץ כדי להבדיל בינינו לבין הרחוב בכל הסייגים והמחיצות.

זהו מעשה שטן, המשתולל בתקופה האחרונה ברחוב היהודי ומבקש לחבל בחלקה הטובה היחידה שנשארה לנו ברחמיו ית', הישיבות, כי, מורי ורבותי, עפר אני תחת כפות רגליכם, אבל כמה זמן יוכל להימשך מצב כזה כאשר הורים יצטרכו להרוס את עצמם כדי להשיג שלושת רבעי מיליון לירות כדי לקנות דירה בקומה השישית בשיכון אונסדורף בירושלים, או בסביבות רחוב רשב"ם בבני-ברק, כאשר הורים נופלים וקמים, נופלים וקמים בריצתם אחרי הלואות, משכנתאות, גמחי"ם של מאות אלפי לירות, שעליהם לבקש אריכות ימים פי שניים מאשר מאה ועשרים כדי לשלם את כל החובות שנטלו על עצמם, או לצאת למרחקים, ובלבד להכניס את בתם תחת החופה.

ומרשה אני לעצמי לשאול לפני הדר"ג שליט"א:

מהו ההכרח הזה, שמקום משכנם של אברכים חרדיים הוא רק בני ברק או ירושלים? ולמה מותר לשם השגת מטרה זו, להעביר, אנשים על דעתם, מותר להתעלל בהורים אומללים ? למה אסור להשתקע באשקלון, בבאר-שבע, קדימה, בנתניה בצפת, בטברי, בחצור הגלילית, בראשון לציון, בנס ציונה.

הרי שנים רבות הם מתחנכים במחיצת הדר"ג שליט"א, ומיכם קיבלו את אורח החיים שלהם, מיכם קיבלו את רוב תורתם, השקפת עולמם ודרך החיים שלהם לעתיד ? האם לא נאמרה אף מילה אחת, כי ראוי לגור אפילו בכפר עלוב בירכתי תבל, מאשר להרוס חייהם של בני משפחה שרוצים להכניס לביתם בן ישיבה?

כאשר הגיע מרן הגר"י כהנמן זצוק"ל לבני ברק היא היתה עיר כמעט שוממה ובכל זאת הוקמה בני ברק כפי שהוקמה, ומה הקושי להתנחל בקוממיות או ביסודות ובעוד שורה של ישובים, שם נמצאים אנשים אמונים עלי תורה ומצוות, ועושים פרנסתם ברווח ובכבוד, והם מתחננים להצטרף אליהם כדי להגדיל את הישוב, שם אפשר להשיג דירה במאה וחמישים עד מאתיים אלף לירות לכל היותר ואולי מה פחות מזה, ולמה אסור לשכון כבוד בקדימה, שם יש כולל ודירות מוכנות העומדות הכן לקבל אברכים ולארגן שם חיים של תורה ויראת שמים ולהפוך את המקום למרכז של תורה ? כיצד נראתה באר שבע לפני זמן מה, מדבר שממה רוחני ממש, כיום יש בה כוללים וישיבה קטנה וגדולה, וחינוך תורתי מכל הסוגים, מי עשו כל אלה. האם אלה האברכים המקבלים דירות בחצי מיליון לירות בירושלים ובבני ברק או אברכים שאינם ירודים מהם שהבינו כי אפשר לעלות על הסולם כשהחווקים הם בני אדם וד"ל, והם יצאו לבאר שבע והקימו מה שהקימו, וכן עשו ברחובות, וכן עשו באשקלון וכן עשה אדם יחיד בנתיבות, אדם יחיד בלבד.

אבל הבחורים כיום אינם רוצים ללכת לא לנתיבות ולא ליסודות, לא לקוממיות ולא לצפת או לטבריא, אף ששם החיים קלים בהרבה, והפרנסה מצויה הן מבחינת הסכומים שמשלמים הכוללים והן מבחינת מקומות עבודה בשביל האשה, הן מבחינת הוצאות על החינוך וכל שאר ההוצאות, אולם העיקר, מבחינת ההסתמכות על ההורים ההורגים עצמם ממש, ללא כל הגזמה, כדי לקנות דירה ראויה לזוג הצעיר רק בבני ברק או בירושלים.

ואני מרשה לעצמי לשאול לפני הדר"ג שליט"א, אחרי בקשת הסליחה כבקשת תלמיד אצל רבו, האם לא הגיעה השעה להרהר הרהור שני בכל הקשור בענינים אלה ? האם טרם הגיעה זעקת ההורים אל הדר"ג שליט"א בכל הישיבות ? האם טרם עלה בדעת מישהו, כי המצב הגיע לשיא כזה שעלול, חלילה להתמוטט כליל ? ואז מי יודע מה יהיה ? הרי אי אפשר בשום אופן להמשיך במצב זה, הרי אי אפשר להעמיד את ההורים בפני הברירה או מיליון או שלושת רבעי מיליון לירות, או שלא להכניס את הילדים לחופה?

האם טרם ידוע כי המצב כיום הוא כזה?

האם טרם ידוע, כי גם כיום, ששווי הלירה יורד פלאים מיום ליום, בכל זאת הדבר הוא למעלה מיכולתו של אדם משלנו לאסוף סכום גדול כזה, ולהוי ידוע כי היום נהרסות משפחות שלימות למשך שנים בגלל הדירה שהם חייבים לרכוש בבני ברק או בירושלים.

והצעקה עולה עד לשמים, האומנם לא ניתן לעשות מאומה בעניין זה שחיי אלפי אנשים תלויים בו?

האם אי אפשר לצאת בכרוז לכל בני הישיבות לצאת לערים הקטנות, להתיישב ביסודות, בקוממיות, בקדימה, בחצור, וצפת, לעזור להם בעניין זה, לעשות קשיים לאלה המבקשים דווקא דירה של שלושה חדרים בבני-ברק וירושלים, כגון: לא להשתתף לא באירוסין ולא בחתונה, לא להתערב בשידוך כזה כשהבחור מעמיד תנאים כאלה, להתאסף ולמצוא דרכים כיצד להגביר את התיישבותם של בחורי ואברכי הישיבות במקומות אחרים, בהם הדירות עולות שליש או רבע מהסכום שמשלמים כיום בבני ברק או ירושלים.

עד כמה שמסרו לי מוכן משרד השיכון לעשות בשביל אברכי הישיבות בהקמת שיכונים מיוחדים; באופן שבני הישיבה יוכלו לדור ביחד, בחבורה ובצוותא חדא, כפי שנמסר לי מוכן ראש המועצה בקדימה אף לדאוג ל"חינוך מיוחד" עבור ילדי האברכים (היינו בית ספר של החינוך העצמאי); אין לי כל ספק כי גם הנהלת החינוך העצמאי תיתן ידה ותתמוך כיד ה' הטובה עליה להקמת בתי ספר או תלמודי תורה בהנהלתה ובפיקוחה ותתמוך בהם תמיכה מליאה כפי שהיא עושה זאת לגבי בתי חינוך בישובי ספר, אף אם מספר הילדים לא יגיע למינימום הדרוש.

אין לי גם ספק כי הנהלות הכוללים יקבלו ברצון את ההצעה להעביר את כולליהם למקומות הנ"ל או אחרים, שם האוירה יותר שקטה ונוחה, והתחבורה נשארת באותו מצב, כי הרי גם כעת מסיעים את האברכים למקום לימודם, ובתומכים בכוללים הן מקרונות ממשלתיות או ציבוריות או פרטיות, ישמחו להעלות את התמיכה, כי דבר ידוע הוא כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, והאם ניתן לשער כמה אור יוכנס לכל עיירה או כפר, כאשר ישתכנו בהם עשרות משפחות חרדיות ?

אני מרשה לעצמי להציע, כי יוחל מיד בפעולה הסברתית בעיקר על ידי ראשי הישיבות הגדולות בין בחורי הישיבה שלהם, לדרבנם לצאת למקומות הנ"ל, ולא יהיה קשה כיום, כאשר כבר מלאה סאת היסורים ואפילו האברכים כבר התחילו להבין כי המצב לא יוכל להימשך הלאה, ואין לי ספק כי הדבר יביא ברכה לישיבות ורווחה להורים ואורה זו תורה לעשרות ישובים הצמאים לדבר ה' ומחכים בקוצר רוח שמישהו יבוא אליהם וירעיף עליהם מטל התורה.

את העובדה שניתן ואפשר לעשות משהו או לפחות להוכיח רצון טוב, השפעה, לחץ, הוכיח האדמו"ר מגור שליט"א, במיוחד בזמן האחרון. אולי לא ידוע לחוגים הרחבים על פעילותו הנמרצת בשטח של דיור לזוגות צעירים, אולם מעטים יודעים, כי האדמו"ר שליט"א, מקדיש מזמנו, מהשפעתו הכבירה, מקשריו עם גורמים שונים, כדי למצוא פתרון כלשהו למצוקה הנוראה של תקופה זו שאין עוזר לה.

כמובן שלא כל אחד מסוגל לעשות זאת, כיוון שלא לכל אחד הכוח הרוחני, הכוח ההשפעתי, ולא כל אחד יש לו הכוח לצוות ושישמעו לו. וכבר הוכיח האדמו"ר שליט"א בעניינים אחרים של מותרות ושל חתונות וכדומה, ואין לדרוש מכל רב בישראל שיצליח, אבל לפחות להוכיח את הרצון, להוכיח לתלמידים, לשומעי לקחו, לעושי דברו, לחנך את התלמידים בכיוון של הצטנעות, של דרישות מינימליות.

הרי ידוע כי "חצור הגלילית" לא היתה קיימת ללא השראתו הישירה של אדמו"ר זצוק"ל, וגם כיום – האדמו"ר שליט"א מגור מחפש כל דרך אפשרית כדי להקים שיכונים, וידועה פעילותו בקשר לדירות להשכרה, אלא שדברים אלו אינם מתפרסמים כמובן.

והאם אין בכך כדי לחייב אחרים ? האם אין לבוא לרבנים וראשי הישיבה ברחבי הארץ, אלה המחנכים דור שלם לתורה ולתעודה ולדרוש מהם שכל אחד יעשה כמיטב יכולתו, בחוג שלו, לפי אפשרויותיו המוגבלות או הרחבות, וכל אחד מכיר את אפשרויותיו ואת מגבלותיו, וכל אחד, במיוחד גדולי ראשי הישיבות, מכירים עד היכן כוחם מגיע.

האם הם עשו ככל שיוכלו? האם כעת, כאשר הגיעו מים עד נפש ממש, הם עושים משהן, או אולי עושים הרבה ורק מעט ידוע, כפי שעושה ומעשה האדמו"ר מגור?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!