כעת הוא רוצה ברכה

פרסום ראשון: ממלא-מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, פנה היום אל אחד מבאי ביתו של הגרי"ש אלישיב, כדי שיסייע לו לקבל את ברכתו לרגל כניסתו לתפקיד הרם. מקור מוסמך מבאי הבית אישר ל'בחדרי חרדים' את דבר הפניה. במקביל קיים אולמרט שיחות עם חלק מחברי הכנסת של אגו"י ו'דגל התורה', כדי לקבל את תמיכתם.

אז קודם נרענן קצת את מה שרבים כבר הספיקו לשכוח. הזכרון הוא בדרך-כלל קצר, אפילו קצר מאוד. לא מדובר על העבר הרחוק, על תפקידיו הקודמים בעיריית ירושלים ובממשלה, אלא על הקדנציה הנוכחית. אותו אולמרט שרץ היום לבקש ברכות מגדולי ישראל, הוא אותו אדם שהיה השושבין הראשי לשותפות האמיצה בין הליכוד לשינוי, בתחילת דרכה של הממשלה הנוכחית.

תוצאותיה הקשות והמרות של השותפות הזו, עדיין דוקרת כמדקרות חרב וכמכוות אש, אצל כל אחד מהציבור הדתי והחרדי, על כל צעד ושעל. כולם חשים זאת על בשרם, בכיסם, בבריאותם, בצלחתם ובמה, בעצם, לא. שותפות זו גם הביאה להרס וחורבן של כל השירותים הדתיים במדינה, שהפכו למרמס תחת כפות רגליהם של הפוליטרוקים מבית מדרשו של עמרי שרון.

לקצרי הזכרון נזכיר, היכן בדיוק הוקמה ממשלת ליכוד-שינוי. כן, זה היה בביתו של אולמרט. הכל התחיל והסתיים שם. הידידות האמיצה ורבת השנים של שני הנהנתים, שאין להם דבר וחצי דבר עם דת ומסורת ישראל. שני פוליטיקאים אלו, הם האוייבים הגדולים ביותר של הציבור החרדי, תורתו ומצוותיו.

אולמרט היה גם זה שהידק את הידידות החמה בין שרון לטומי לפיד. גם כאן הידידות התבססה על פרמטרים דומים להפליא לאלו שהזכרנו קודם. אבל מי שמכיר את שלושת הפוליטיקאים הללו יודע, שידידות אישית וקירבה רעיונית לחוד, ופוליטיקה לחוד.

החיבור הפוליטי היה אד-הוק, כל עוד שרת את שני הצדדים. ברגע הראשון שנפרדו דרכיהם הפוליטיות, הם הפכו לאוייבים מרים. זה מה שקרה לשרון ולפיד. הוצאתה של שינוי מחוץ לממשלה, גרמה לקרע גלוי ביניהם. הרבה בוץ ורפש שפך לפיד על ראשו של שרון. הוא לא שכח ולא ישכח לו את ההשפלה. את הביזיון.

במאמר המוסגר נציין, כי מי שהיה אחראי לכך, במידה רבה, היה ח"כ אברהם רביץ, שביצע תרגילים מבריקים שעוד ילמדו פוליטיקאים מתחילים בבתי הספר לפוליטיקה. התוצאות של אותם מהלכים עדיין מהדהדים עד עצם היום הזה, בסקרים המתפרסמים חדשות לבקרים, והמצביעים על התרסקותה המוחלטת של מפלגת השטנה.

אבל אולמרט ולפיד זה כבר סיפור אחר. הוא ניסה ככל יכולתו להשאיר את 'שינוי' בממשלה, אך ללא הצלחה. שרון ולפיד, שני הפוליטיקאים מדושני העונג עם האגו והבטן הנפוחים, הגיעו לקץ דרכם הפוליטית המשותפת, ולאולמרט רק נותר לבכות על מר גורלו של ידידו ורעהו הטוב, שנותר בחוץ, בלי כסא, בלי וולבו וללא כל השפעה על סדר היום הציבורי.

אולמרט עוד הצליח להביא את קולותיהם של חבורת החרצופים מ'שינוי', כדי לתמוך בהתנתקות ובגירוש יהודי גוש קטיף מבתיהם. הוא הצליח לשכנע את לפיד, כי הדבר יתרום לו ולמפלגתו מבחינה פוליטית, ועוד יגיע היום בו יחברו לשבת לא רק במסעדות ובמפגשים הרבים והמשותפים ביניהם, אלא גם סביב שולחן הממשלה.

פרישתו של נתניהו מהממשלה ערב ההתנתקות, שיבשה במעט את תוכניותיו של אולמרט. הוא היה זקוק לאצבעותיהם של הנציגים החרדיים כמו אוויר לנשימה. בלעדיהם לא היה מתיישב לרגע אחד על כס שר האוצר.

ואז, ביום בהיר, שינה אולמרט את עורו.

לא. שאיש לא יטעה. אולמרט נשאר אותו אולמרט. לא השתנה אצלו כלום. אפילו כמלוא הנימה. אבל את דרכיה המפותלות של הפוליטיקה, שכל כולה שקר, חנופה, צביעות ורמיה, מכיר אולמרט מצוין. ותיקים ומנוסים ממנו יכולים עוד ללמוד ממנו כמה שיעורים בהלכות תחכום פוליטי.

וכך, מיד לאחר שנבחר לשר האוצר, הפך אולמרט ליקיר החרדים. פוליטיקאים קטנים ושוליים, החלו לשחר לפתחו. הם התגאו בידידותם עם אולמרט. כן, אותו אולמרט שרמס ודרס ברגל גאווה את הציבור החרדי, האיש שהיה אחראי יותר מכל להשארות החרדים מחוץ לקואליציה, היה לאורח מבוקש בערים החרדיות.

אולמרט מכיר אותנו. גם בתפקידו כראש עיריית ירושלים, הוא למד להכיר את נבכי הנפש של הפוליטיקאים החרדים. הוא למד איך להתל בהם, לשחרר את החבל ביד אחת, ובשניה לחנוק אותם. באותו חבל. ככל שהרבה להכות בפרצופם של העסקנים החרדים, הם גם הגישו לו את הלחי השניה.

אולמרט הבין כבר לאחר יציאת 'שינוי' מהממשלה, כי לעת הזאת, עדיף לו להתקרב לחרדים ולרבניהם. כי רק משם יכולה אולי לצמוח לו ישועה. רק הם יוכלו לרומם את קרנו בעיני של שרון ולחזק את מעמדו כמס' 2. הוא גם הביט כל הזמן קדימה. ליום שאחרי שרון.

והיום הזה הגיע הרבה יותר מהר ממה שציפה בחלומותיו הוורודים ביותר.

הבית ברחוב חנן, הפך להיות מבוקש מאוד אצל אולמרט. הוא דאג להגיע לשם כבר מספר פעמים, ולהדק את הקשר עם מקורביו של הגרי"ש אלישיב. וכרגיל, זה היה הדדי. פניות ובקשות שונות שהגיעו משם, נענו ברצון. חיש מהר שכחו לו את כל העוולות הנוראיות. הכל נשכח ונעלם כלא היה. "הוא עכשיו הפריץ", נהגו שם לומר. "בגלות ידעו שצריך להתרפס בפני הפריץ, גם אם הוא רשע ואכזרי", הוסיפו והדגישו.

והפריץ הזה עלה עכשיו לגדולה. הוא כבר לא רק שר האוצר, אלא גם ראש הממשלה. אולמרט שרוצה בכל מאודו להמשיך בתפקיד הזה גם לאחר הבחירות, מכין כבר את הקרקע אצל הפוליטיקאים החרדיים, אך בעיקר הוא יודע, ומי כמוהו יודע זאת, שההחלטות מתקבלות בצמרת. אצל גדולי התורה. בקשה לברכה, לא תזיק. ובעצם תועיל לו רבות.

קיצבאות הילדים? הקיצוץ בבשר החי? הרס שירותי הדת? הפגיעה בישיבות ובמוסדות התורה? חקיקה אנטי דתית?

רגע, מתי זה היה?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!