חיים שכאלה

כן. שרון חי. מצבו קריטי, אך יציב. לתפקידו הרם כראש הממשלה, הוא כבר לא יחזור. זה ברור. ולקביעה נחרצת זו לא צריך להיות נוירוכירורג וגם לא נוירולוג. היה אפשר גם לראות זאת על פניו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אילן כהן, שניצב ליד חדר הטראומה ב'הדסה' ומעיניו זלגו דמעות.

כך שבהחלט אפשר כבר לספר את ההיסטוריה של שרון. האיש. החייל. המפקד. המדינאי, איש הימין שהפך להיות איש שמאל. האיש בעל אלף הפרצופים. שידע לחייך, וגם לכעוס, לספר בדיחות, אבל גם לעקוץ כמו שצריך. האיש שידע להנהיג ולשלוט ביד רמה, שכולם סרו למרותו ולסמכותו, בלי עוררין, אך הוא זה שסר למרותם, רצונותיהם ומאוויהם של בני משפחתו, אליהם היה קשור באופן מיוחד במינו.

לא. אנחנו לא מספידים את שרון. עדיין לא הגיע הזמן. עוד הררי מלל ישפכו ביום ששרון ילך בדרך כל האדם, וגם אם נאחל לו בריאות טובה ואיתנה, הרי שצריך להתרחש נס גלוי שזה יקרה.

בדיוק לזה משחרים עתה כל אנשי השמאל, שלפתע פתאום נזכרו שיש דבר כזה שנקרא 'תפילה'. אבל גם בזה אפשר להאשים את הימין. הרי הם היו אלו שכל הזמן התפללו, קיוו לנס, שגזירת הגירוש של יהודי גוש קטיף תוסר. אז צחקו וגיחכו השמאלנים, והיום?

את הדמעות, התפילות והשיר, ההמנון שנישא בפי כל בתקופת הגירוש, גם השמאלנים לא שוכחים: ד' שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר לי.

הפנים של שרון מוסתרות כעת בקומה השביעית ב'הדסה' תחת מעטה כבד של אבטחה. בינתיים אנחנו חושפים מעט תמונות.

את פניו של האיש מתקופות שונות, במצבים שונים.

קישורים:
לצפייה באלבום - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!