פרס אקדמאי לרב ירושלמי

הרב דב מימון, חרדי משכונת מקור-ברוך בירושלים, יקבל בעוד שבועיים בפאריס את הפרס השנתי לדוקטורט המצטיין במדעי הרוח של כל האוניברסיטאות המובילות בצרפת.

'הארץ' מדווח, כי עם האישים שכבר הבטיחו את השתתפותם בטקס בפאריס, במהלכו יקבל מימון את פרס הדוקטורט המצטיין, נמנים האימאם הראשי של צרפת, דאליל בובאכר והרב הראשי לשעבר, שמואל סיראט.

הרב מימון, בן 44, הוא אב לשמונה ילדים. נושא הדוקטורט המצטיין שלו: ר' אברהם בן משה (ראב"ם), בנו של הרמב"ם, והדיאלוג שלו עם המיסטיקה המוסלמית.

אם יש סיפור ישראלי שובר סטריאוטיפים - סיפורו של מימון הוא כזה. המורכבות לא מתמצית בזה, היא עוד הולכת ומסתעפת. בילדותו היה מימון חניך תנועת בית"ר בצרפת, בשנים האחרונות הוא מוביל דיאלוג יהודי-מוסלמי, וזה ארבעה חודשים הוא עמית בצוות ל"שיפור יחסים עם האיסלאם" של המכון לתכנון מדיניות העם היהודי בירושלים.

סיפור חייו של מימון מעיד על נטייה בולטת למצוינות. הוא גדל בפאריס למשפחה דתית שהגיעה מתוניסיה. "סבי היה 'ראש היהודים' בעיר גאבס", הוא אומר. "הוא חינך אותי על ברכי המסורת המזרחית של כבוד הדדי. אבי, שהיה בנו הבכור, למד ממנו ולימים, כשהיה רב קהילה בפאריס, פתר כך סכסוכים בקהילה".

כשהיה בן 18 עלה לישראל, אבל לא פנה לישיבה אלא למד בטכניון הנדסה חקלאית ("חינכו אותי שצריך לתרום לחברה"), ואחר-כך עבד בתה"ל (חברת המים הלאומית) ובחברות לפיתוח אזורי באפריקה ובנפאל. "כשהבנתי שלא מספיק ידע מקצועי וצריך גם הבנה ניהולית, הלכתי ללמוד מינהל עסקים", הוא אומר. הוא עשה זאת באחד מבתי הספר היוקרתיים בעולם בתחום - 'אינסיאד' שבפונטנבלו, צרפת. אחר-כך נשאר כמה שנים בצרפת וניהל שם חברות בתחום משק המים. ב-1991, בתקופת מלחמת המפרץ, החליט לחזור לארץ ועבד בחברות היי-טק ישראליות.

"אחרי רצח רבין הרגשתי שלא מספיק לעבוד למען הגוף של המדינה, צריך לעסוק גם בנשמה. הלכתי ללמוד וללמד ב'בית מורשה' (בית מדרש דתי אקדמי בירושלים, י"ש). לימדתי שם קבוצות של רבנים על דיאלוג עם תרבויות ודתות אחרות, בקרב רבני ספרד והמזרח".

במקביל, העמיק את עיסוקו שלו בתחום הזה, בכתיבת מאסטר ודוקטורט במחלקה למדעי האיסלאם בסורבון. לפני שלוש שנים ניסה לעשות עוד שינוי בקריירה, כשפנה ללימודים בבית הספר למנהיגות חינוכית בירושלים ובעקבותיהם החל לעבוד כיועץ לשינוי ארגוני-חינוכי בתיכון דתי בבית שמש. "עבדתי שם יום אחד בשבוע, למשך שנתיים, אבל אחר-כך הרגשתי שזה אתגר שלא מתאים לי... נראה שיותר קל ליצור שינוי תרבותי-זהותי מאשר שינוי באישיות".

על נשוא הדוקטורט שלו, בנו היחיד של הרמב"ם, מימון מדבר בהערצה המלווה בהתבוננות. "ברור שלהיות בנו של הרמב"ם זה לא דבר פשוט. משום שהוא חי בצלו של אביו לא מכירים אותו, אבל הוא עצמו היה 'ראש כל היהודים' בעולם המוסלמי בדורו; אדם שכתב עשרה כרכים של הגות פילוסופית-מיסטית מרשימה, וכל זאת, כשהוא מכהן, כמו אביו, כרופא הסולטן בקהיר. הוא היה מיסטיקן אבל רציונליסט. בשבילו, עצם העיסוק המעמיק ב'מושכלות' (-הביטוי של הרמב"ם ובנו לעיון במבנה הבריאה וההוויה) הוא חוויה מיסטית. זו בוודאי לא פילוסופיה מערבית".

הראב"ם, אומר מימון, הדגיש שהשקפתו נועדה ליחידי סגולה, ואילו ההמונים צריכים לדבוק בדרך ההלכתית הקלאסית. ברוח זו מסביר מימון עצמו את דבקותו בהוויה החרדית, אף שבאופן אישי הוא חורג ממנה בתחומי השכלתו ועיסוקיו: "הזהות שלי דורשת מורכבות שלא יכולה להיות דרך להמונים. לכן, כל ילדי למדו ולומדים במסגרות חרדיות, כי בשלב ראשון צריך לחנך לפי קווים ברורים של אמת ושקר. ילד לא יכול להכיל מורכבות כמו מבוגר.

"רק בשלב שני ניתן לערער בהדרגה חלק מהנחות היסוד. השאלה היא באיזה שלב ולאלו אנשים. רוב החרדים חושבים שרק גדולי הדור יכולים להרשות לעצמם להיפתח. אבל לדעתי, בעולם המודרני צריכים להיפתח בצורה רחבה יותר, כי המחיר של ההתבדלות הוא טיפוח סלידה מהאחר ורגשי התנשאות. אפשר אולי להבין את הסיבות לגישה החרדית הנוכחית, אבל היא לא תוכל להצמיח את גדולי הדור הבא".

מימון לא הסתפק בלימודי הראב"ם במסגרות אקדמיות. הוא הקים קבוצות שונות לדיאלוג דתי-תרבותי, לא פוליטי, בין יהודים ומוסלמים שהשתתפו בהן מנהלי בתי ספר ואפילו רבנים ואימאמים (ואפילו קבוצת דיאלוג מוסלמי-נוצרי בבוסניה). "פיתחנו גישה של גישור תרבותי, שהתחילו בה בכפר היהודי-הערבי נוה שלום, ואנחנו הוספנו לזה את השפה הדתית".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!