כאן ניו יורק

ביום חמישי השבוע יחגגו בארה"ב את חג ההודיה (Thanksgiving). אין זה חג דתי, למרות שהתודה המקורית היא בהחלט להקב"ה. זהו אחד החגים הלאומיים הבודדים של האמריקנים. לקראת יום זה, מיליוני אמריקנים יטוסו מצד לצד ברחבי היבשת, כדי לאכול את ארוחת החג בחיק משפחתם. מיליוני עקרות בית ינהלו שיחות על מתכונים, ורבות אחרות לא תצלחנה להירדם רק מתוך חשש וסקרנות: "ההודו ייצא קפוא מבפנים או לא? יתייבש? יישרף?".

החג נחגג לראשונה ב-1621 על-ידי מתיישבי פלימות' - אותם חלוצים, שהגיעו שנה קודם לכן על גבי האוניה 'מייפלאואר' לאמריקה של אז, והתיישבו במסצ'וסטס. ה'אבות המייסדים', קוראים להם האמריקנים. יש אומרים, שכבר במהלך ההפלגה הארוכה אל עבר ביתם החדש השתנה מבטאם האנגלי של נרדפי הדת וחופש הפולחן האלה, והפך למבטא האמריקני המוכר לנו היום.

כך או אחרת, אחרי חורף ראשון קשה במיוחד, הם קצרו את מעט התירס שגידלו והחליטו להודות לה' על שיש להם מה לאכול. קמו וארגנו ארוחה, אליה הזמינו גם את האינדיאנים המקומיים. החגיגה הייתה חגיגת קציר אנגלית אופיינית, משולבת בתקרובת שאותה הביאו גם האינדיאנים - החל מבטטות ופירות יער וכלה בתרנגולי הודו. אלא שלא האינדיאנים ידעו מה צופן להם העתיד, ולא תרנגולי ההודו המסכנים.

וכך, כל שנה, ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר, האמריקנים לוקחים את ה'עוף' היחיד שגדל אצלם בטבע, קושרים לו יפה-יפה את הרגליים כדי שלא יברח - וצולים אותו, בדרך-כלל ממולא, שעות על גבי שעות בתנור איטי, על חום נמוך.

היוזמה לקבע את תאריך זה כחג לאומי, הייתה של לינקולן. בעיצומה של מלחמת האזרחים החליט לנסות ולנצל את הפופולאריות שלו ולקרוא לאחדות האומה. באוקטובר 1863, לפני קצת יותר מ-140 שנה, נשא לינקולן נאום, בו תאר את כל מה שהאמריקנים השיגו עד אז, והדגיש את מה שיש להם להפסיד. הוא קיווה שחגיגת חג זה, שכבר היה משותף לרבים מתושבי כל המדינות, תקדם במשהו את הפופולאריות של מפלגתו. זה כנראה לא כל-כך הצליח לו, אבל תאריך החג, והצביון הלאומי נקבע אז בפעם הראשונה.

שנים אחר-כך ניסה עוד נשיא אמריקני להשתמש בחג ההודיה ל'צרכי האומה'. רוזוולט, שגם כונה FDR, הנשיא שחילץ את אמריקה מהבוץ הכלכלי של שנות ה-30, רצה בשנת 1939 להאריך את 'עונת הקניות' של האמריקנים, וניסה להעביר את חג ההודיה לתאריך חדש. שלוש שנים נמשך הבלגן בתאריכים, עד שלבסוף קמה מחאה, והקונגרס העביר חוק שקיבע את מועד החג.

חג ההודיה הוא אחד מהחגים עמוסי המסורות, שנשמרים בקפידה על-ידי הרוב הגדול של האמריקנים, שמקיימים ארוחות משפחתיות עם תרנגול הודו ענק ושחום. כ-280 מיליון תרנגולי הודו נמכרים מדי שנה בארה"ב. שביעית, כ-40 מליון, נמכרים ונאכלים ביום אחד. בחג ההודיה.

זהו חג לאומי בו מתקיימים מופעים רבי משתתפים. המרכזית שבהן - תהלוכת חג ההודיה שמארגנת רשת מייסי'ס (Macy's) במנהטן. דמויות ענקיות ממלאות את השדרות של מנהטן, שלל ליצנים, תזמורות, בלוני הליום ענקיים וססגוניים ועוד ריגושים רבים לכל בני המשפחה.

התהלוכה הגרנדיוזית הזו היא חלק מהמסורת האמריקנית כבר שנים רבות. היא החלה את דרכה ביוזמת רשת מייסי'ס עוד בשנות ה-20 של המאה ה-19. טוענים, כי המקור לתהלוכת הענק במסורות אירופאיות שהביאו עימם העובדים של הרשת בבואם מארצות מוצא שונות אל ניו-יורק בתחילת המאה ה-19. כך יצרו התושבים בובות מתנפחות במימדים ענקיים, כדי לציין את החג האמריקני שמאחד תחתיו את בני כל הצבעים והדתות במולדת החדשה.

ואכן, אין ספק, שהחג הזה מאחד גם את תושבי ארה"ב היהודים ובכלל זה שומרי המצוות. היהודים האמריקנים קבלו חג זה כמצווה מסיני, והפועל היוצא מכך: חנויות בשר כשרות למהדרין מוכרות תרנגולי הודו מסביב לשעון, על מנת לספק את הכמות הנדרשת לאוכלי הכשרות. זאת, על אף האיסור הגורף שפסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בספרו נגד מנהג זה. רבים מהיהודים החרדים אינם רואים בעיה ביצירת סיבה למסיבה, וקונים ואוכלים הודו (כשר למהדרין) ביום זה.

ומדבר מוזר אחד למישהו: ראוי לדעת שזהו גם יום החנינה הרשמית ל-תרנגולים. בשנה שעברה קיבלו שני תרנגולי הודו חנינה רשמית בבית הלבן. את טקס החנינה ערך הנשיא ג'ורג' ו. בוש בכבודו ובעצמו, כשהמשיך בכך מסורת שנתית בה החל הנשיא הארי טרומן בחג ההודיה של שנת 1947.

מסורת זו היא שעתן הגדולה של בדיחות הקרש התרנגוליות. הנשיא קלינטון הבריק: "אנו יכולים להיות אסירי תודה על כך שיהיה תרנגול הודו אחד פחות בוושינגטון". ואילו בוש, בתורו, לא נשאר חייב: "אני רואה תרנגול הודו עומד שם, הוא נראה קצת עצבני, לא? הוא בטח חושב שעומדים לעשות לו מסיבת עיתונאים!"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!