בית תמחוי לילדים רעבים

רחמים חניאל, בן ,43 ממודיעין עילית, פתח ביום חמישי שעבר ברחוב אצ"ל 81 בשכונת התקווה בית תמחוי לילדים הנקרא 'בית התבשיל', בו הוא מגיש ארוחות חינם ומעניק לילדים מקום חם לבלות בו את אחר הצהריים. את הסיפור מביא עיתון 'תל אביב'.

לא בכדי בחר חניאל, תושב דרום תל אביב בעברו, למקם את בית התבשיל דווקא ברחוב אצ"ל, הידוע במסעדות המזרחיות הרבות הפועלות בו. "קשה מאוד להסתובב שם עם כל הריחות האלה של המסעדות גם כשאתה שבע", הוא אומר השבוע. "על אחת כמה וכמה כשאתה רעב".

חניאל, בעצמו אב לשבעה, שכר את המקום הקטן, שיפץ אותו וסידר אותו כך שלאורך הקירות הצדדיים ממוקמים שולחנות ארוכים וספסלים עליהם יושבים הילדים. את המקום הוא הקים ומתפעל באמצעות תרומות שהוא מגייס.

"אני מכיר את הבעיות ואת המצוקה באזור לא מהיום", הוא מסביר תוך כדי קילוף תפוח אדמה. "אבל מה שגרם לי לרצות לפתוח את המקום היה מקרה ספציפי. לפני חצי שנה בערך ישבתי באחת המסעדות בשכונת התקווה, כשפתאום נכנס ילד קטן, חטף פיתה מהשולחן וברח. הזדעזעתי לראות את זה, ועוד יותר הזדעזעתי כשבעל המסעדה אמר לי שזה קורה הרבה. ילד שבע הוא ילד שלא גונב".

פחות מחצי שנה אחר כך הוא פתח את בית התבשיל, המיועד לאותו ילד ולרבים אחרים במצבו.


"במקרר בבית אין כלום"

יום שני אחר הצהריים. למקום מגיע א' בן התשע כשהוא רוכב על אופניו ושואל במבוכה אם הוא יכול להיכנס. חניאל מקבל אותו בברכה, מושיב אותו על הספסל ומגיש לו תפריט. א', שעדיין יושב מבויש ובראש מורכן, בוחן את האפשרויות - שניצל, נקניקיות, ספגטי, עוף בתנור, עוף מבושל, ירקות, פירות וצ'יפס - ומזמין. כמה דקות אחר כך, כשהאוכל מוגש, הוא כבר מרגיש משוחרר יותר.

"האוכל כאן טעים מאוד", הוא אומר. "אמא שלי עובדת הרבה שעות כל יום ולפעמים היא חוזרת הביתה נורא מאוחר. במקרר בבית אין כלום. הייתי רעב וזכרתי שחברים סיפרו לי על מקום בשכונה שבו מגישים אוכל בחינם. העזתי ובאתי. אני לא זוכר כמה זמן לא אכלתי אוכל חם".

מאוחר יותר מגיע ג' בן ה-12, ששמע על 'בית התבשיל' כמה ימים קודם לכן ממתקן האופניים שלו. "כבר הייתי כאן עם האחים שלי", הוא מספר. "סיפרתי לאימא שלי על המקום הזה, ובהתחלה קצת התביישנו, אז היא היתה הולכת לבד ומביאה לנו את האוכל הביתה. אחר כך היא סיפרה לנו שרחמים הוא איש דתי, טוב ונחמד ושאין לנו ממה לחשוש. אז באנו. רחמים נותן לנו להרגיש בבית. אפילו פירות הוא מביא לנו. אכלתי כאן מלא קלמנטינות".

המקום נפתח רק ארבעה ימים קודם לכן, אבל עובדת סוציאלית מעיריית תל אביב שעברה ברחוב במקרה כבר הספיקה להפנות אליו משפחה בת חמש נפשות בה היא מטפלת.

"הגיעו לכאן ילדים מכל הצבעים ומכל המינים", מספר חניאל. "אני לא שואל שאלות. כל מה שאני רוצה הוא שכל ילד יקבל מנה חמה ושלא יסתובב ברחובות. בימים הספורים שאני עובד באו אמהות חד הוריות, ילדים שנשלחו על ידי ההורים שלהם וילדים שבאו ביוזמתם.

"מטבע הדברים, מי שמגיע לכאן שופך את הלב ומספר על המצוקה והקשיים. ביום ראשון שמתי בכניסה ארגזים עם בגדים, ותוך כמה שעות לקחו את הכל. העוני בדרום תל אביב הוא תעודת עניות למדינה שמסתמכת על מתנדבים ועל תורמים ובכך מסירה מעליה את האחריות. כואב לי הלב לראות ילדים מסתובבים כל היום בלי מסגרת. גם אם אני נותן להם לאכול, מי דואג לעתיד שלהם?".

ל', אם לארבעה, נכנסת למקום כשהיא נושאת תינוקת בת שנה וחצי ומבקשת מנות ארוזות לילדיה שהתביישו ונשארו בבית. "אני מרוויחה 1,500 שקל בחודש ובקושי גומרת את החודש", היא אומרת בזמן שהיא ממתינה למנות. "אני לא מחפשת רחמים, אבל כששמעתי על המקום הזה הגעתי. לפני זה הילדים היו אוכלים רק מה שהייתי מצליחה להכין ממצרכים בודדים שיש בבית".

לא רחוק ממנה יושב ד' בן השלוש, שמוקסם מהקטשופ ומבקש מאמו שיושבת לידו לשפוך על הצלחת עוד מ"האדום הזה". בלחש אומרת האם שחניאל מציל אותה: "האיש הזה צדיק. המצב בשכונה מאוד קשה. לחלק מהתושבים פשוט אין כסף וחלק מההורים מעדיפים להשקיע את מה שיש במקומות אחרים ומזניחים את הילדים. המקום הזה יעשה טוב להרבה ילדים כאן".


מתאים לילדים תפריט

'בית התבשיל' מתחיל להתמלא לקראת שעות אחר הצהריים. כמה ילדים שמגיעים בפעם הראשונה עוד עוברים ליד הכניסה ועושים סיבוב ברחוב. הם לא בטוחים אם מותר להם להיכנס סתם כך. חניאל קורא את שפת הגוף שלהם. הוא ניגש לדלת וקורא להם.

"אני לא רוצה שהם יתביישו", הוא אומר. "אני רוצה שהם ירגישו הכי טוב שאפשר כי המקום הזה מיועד בשבילם. אני מקפיד לשאול כל אחד מה הוא אוהב לאכול כדי לנתב את התפריט לציפיות שלהם ובדרך הזו לגרום להם להשתחרר".

ש' בת ה-12 שמעה על המקום מחברות לכיתה והגיעה לבדוק. "סיפרו לי שהמקום נורא נחמד אז באתי עם אחותי", היא מספרת. "בהתחלה התביישנו אבל החלטנו לנסות. הגישו לנו שניצל וסלט ירקות כמו שאני אוהבת. אמא שלנו עובדת עד מאוחר כל יום. עד לא מזמן גרנו ליד סבתא והיינו הולכות אליה, אבל היום אנחנו גרות רחוק ואין מה לאכול בבית".

על אף ש'בית התבשיל' פועל רק ימים ספורים, ניתן לזהות שבמקום מתהווה אווירה משפחתית. כל הילדים מכירים האחד את השני והמציאות אינה נסתרת מעיניהם. אם שממתינה בחוץ לחמשת ילדיה אומרת: "זה המצב ואי אפשר להסתתר. החיים לא פשוטים ואין לנו במה להתבייש. חניאל עושה שליחות".

במקום אוכלת גם ח' בת ה-13, שהגיעה אחרי בית הספר עם שתיים מחברותיה. ח' בת ה-13 אינה בת למשפחה נזקקת, אבל היא מלווה את החברות שהתביישו ללכת לבד.

"כדי לשכנע אותן אמרתי להן שהמקום הזה מקיים מצווה", היא לוחשת. "יש להן בעיות בבית ואני יודעת שהן מתביישות. אני לא חושבת שצריך להתבייש. בסך הכל מדובר במקום שמיועד לילדים טובים. הם לא אשמים שלהורים שלהם אין כסף".

לקראת סוף היום חניאל מהרהר בקול רם על תוכניותיו לעתיד. ברשימה: כריכים שיחולקו לילדים בבקרים בדרך לבית הספר והפתעות בחגים. "יש לי כל כך הרבה תכנונים וכל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות", הוא מסכם. "לאט לאט נגיע לכל".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!