כאן ניו יורק

אחד רשע

מוצאי שבת. הוא בדרך לקזינו באטלנטיק סיטי. לאחרונה העבודה קשה במיוחד, אך יממת השבת, שכולה הוקדשה לאכילה ושינה, החזירה לו את החיוך לפנים. אכן, אין כמו להתפנק במלון מפואר ולבזבז כספים במשחקי רולטה. הוא מרשה לעצמו לחגוג אחרי שבוע מוצלח. ביום חמישי ה'דרייבר' לקח אותו לכתובת של טיפש מושלם. אחרי הצגת המשחק הרגיל, הכולל העמדת פני מסכן, מלמול מקרטע של סיפור שעבוד החובות-הצרות-היתומים-המוסדות, הוא קיבל סכום המסדר לתקופה הקרובה את תשלום המשכנתות של שתי הדירות בביתר, בנוסף לזו הפרטית בירושלים.

"אסור לרחם על הפראיירים האמריקנים הללו", הוא תמיד אומר. וגם מקיים. הוא עוד זוכר את מוצאי ראש-השנה הקודם, עת התניע את מכוניתו ב'זמן', בתקווה להגיע ראשון אל הכתובת אודותיה פשטה השמועה ש"שם מתחוללים ניסים ונפלאות". כשהגיע, כבר עמדו והמתינו מאות ישראלים מכל המגזרים. כולם חיכו עד שהפראייר האמריקני המודרני הופיע מול ביתו, המום למראה מאות השנוררים שהתקבצו בפתח ביתו. הוא הכניס את הקהל פנימה ואמר בעברית מגומגמת, תוך שהוא מניף ידיים אל עבר הרצפה: "לרצפה יושבת".

כל הקהל הקדוש התיישב וקיבל 'עד דלא ידע'.

עד דלא ידע? נו, מה עם האיש שלנו שנכנס אליו שוב מספר שעות אחרי שהיה שם. בתחילה, החוויר כשהלה זיהה אותו. ברגע האחרון ראה את הכלב ופלט "יואווו" ארוך, והוסיף: "איך שהכלב שלך גדל ...". מסביר בכך למיליונר שהוא טועה. הוא אכן היה אצלו, אך זה היה לפני שנה ויותר.

לא, הוא לא מתבייש במעשיו. אצלו המוטו: כל עוד הברז זורם - שותים ממנו...



אחד תם

הוא מבושם ולבוש חליפת G&G חדשה. משולי השרוולים מציצים זוג חפתים על חולצה מעומלנת למשעי, משל יצאה מה'קלינרס' לפני דקה.

אך טעיתם בתחשיב המהיר בדבר מהותו. לא מדובר באיש עסקים או לפחות בפקיד משרדי. מיודענו הינו 'שנורר' חרדי, חבר בכיר במועדון הזהב על-שם המלך דוד. כעת הוא נכנס למכונית, מקפל הדק היטב את שולי חליפתו, ומתחיל לספור שטרות וצ'קים. השטרות עוברות לכיס ימין. הצ'קים עדיין ביד.

ל'צ'ק קסינג' הוא אינו מסכים לנסוע. הוא זקוק לכסף מיידית, והוא עוד עלול להפסיד את הטיסה לתל-אביב. לכן הוא מנחה את הנהג לנסוע לחזקל שליזנגר, פורט כספים ידוע, שקבע לעצמו שם בפריטת צ'קים שניתנו לצדקה. בלי בעיות או טענות, חזקל ימסור בעבור קומץ הניירות אלפי ואפילו עשרות אלפי שטרות ירוקים, בלי לקחת פרוטה כעמלה.

כשיגיע ה'שנורר' לישראל, יוכל להעביר חצי מהסכום למוסד העומד בפני פשיטת-רגל ואין מציל ומושיע, מלבד מיודענו החוזר מהגולה.

ברבע האחר ישלם להוצאות הדרך הקודמים והבאים, בשעה טובה ומוצלחת. ובנותר יפרנס את כנגדו ושבטי ק'ה על שעזרה לגדלם למעשים טובים לבדה, אך יותר חשוב לחופה הכוללת דירה בבני-ברק תבנה ותכונן במהרה.

לא. הוא לא כאחיו המשקרים למחצה שליש או רביע. הוא עושה לחמו ביושר, שהרי מותר לו לקחת את שכרו כהוגן בעבור כך שמכתת הוא את רגליו העייפות אל משרדי היהודים הטובים (והעשירים) בניו-יורק. "אז מה שאני חי יפה, או אולי יפה מאוד, שם באמריקה מותר להם לעבוד בכל צורה מקום גיל או/ו מגזר. אנחנו מוגבלים. אין בזה שום בושה".

אצלו המוטו: כל עוד הברז זורם - שותים ממנו...



ואחד שאינו יודע לשאול

14 ילדים הוא מגדל במאה שערים. הגדולה בגיל שידוכים ובאין פרוטה לפורטה, אמרו לו "סע לאמריקה". אחרי הקשיים בקבלת ויזה הוא נחת לפני יום כפור בשכונת בורו-פארק. נזרק ב'שוימר שבעס' ולא ידע להיכן ללכת.

הוא רעב. מזל שב'שוימר שבעס' יש קפה ועוגיות. יהודים טובים אמרו לו להתקשר להכנסת אורחים. ברבע דולר שקיבל חייג למספר, אבל אצל הלברשטאם נאמר ש"הכל תפוס". בכיסו מספר הטלפון של מוישה. אמרו לו שמוישה הדרייבר לוקח שליש, אבל לא סיפרו שגם שליש בריאות. הוא חיכה למוישה למחרת, בקור של לפנות בוקר.

בעשר התקשר הילד ואמר ששכח לגמרי.

הוא מתגעגע למלכע והילדים. קונה כרטיס חיוג 'אסימון', אך מגלה שדווקא ב'ארצנו' יש לו כמה דקות שיחה.

הוא מחייג 0119722---

"הלווו שוראלע, מה שלומך? איפה אמא ... ? כן-כן. דויד הציק לך? תגידי לו שטאטי כואס. מלכע כן. מה? אה. בקושי-בקושי. לא הלך היום כל-כך. לאאאא. הכל בסדר. כן-כן יש לי איפה לישון. מצאתי כן. יהיה בסדר. מה שלום ... אוקיי. ד"ש לכולם. א גוט שבעס".

הוא מנתק וליבו שבור לרסיסים. בגיל 50 הוא צריך לחזר על הפתחים, ומדושני העונג האלה בקושי נותנים לו דולר. אמירקע, קור פנימי וחיצוני יחדיו. אבל, מצד שני, הוא זוכר יהודי יקר שהזמין אותו לארוחות שבת ופינק אותו עד להתפקע.

זהו. בעוד שבוע הוא חוזר. מה שעשה - עשה. יהי רצון בשאר השבוע הנותר תשרה עליו ברכה.

קישורים:
עוד 'כאן ניו יורק'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!