שרשרת של ניסים

חיים-דן עמיאל, שנפצע לפני שנה מפצצת מרגמה בכפר דרום, החל להרגיש את רגלו השמאלית.
במהלך החודשיים האחרונים הרגיש דן תחושות מוזרות ברגלו השמאלית המשותקת. לאחר בדיקה במכון רפואי מסרו לו הרופאים שחלק משרירי כף רגלו מתעוררים ושבים לתפקוד.

הרופאים מסרו עוד, כי נראה שככל שיחלוף הזמן הוא לא יזדקק למכשיר עזר להליכה ברגלו השמאלית. הרופאים אינם יודעים כיצד להסביר את התופעה ומגדירים אותה כ"לא מובנת". בשפה של דן קוראים לזה נס.

עמיאל, שעבר לפני שבועיים ניתוח בבטנו, החלים בימים אלה מהניתוח.

להלן סיפורו של חיים-דן עמיאל, בעל ואב צעיר, שאיבד את רגלו הימנית לפני כשמונה חודשים, כתוצאה מנפילת פצמ"ר ליד ביתו בכפר-דרום שבחבל עזה, כפי שסופר לזלמן רודרמן ופורסם בשעתו בעיתון 'בקהילה':

חיים-דן עמיאל, בעל ואב צעיר, איבד את רגלו הימנית לפני כשמונה חודשים, כתוצאה מנפילת פצמ"ר ליד ביתו בכפר-דרום שבחבל עזה. בימים אלה הוא מתגורר עם רעייתו, הדר ובנם התינוק, לביא, בנס-ציונה – כדי להימצא בקרבת הוריו ולא הרחק מהמרכז הרפואי 'תל השומר', שם הוא עובר תהליך ארוך ומורכב של ריפוי ושיקום.

סיפורו של דן עמיאל שבעקבות פציעתו הוסף לו השם חיים, מחזיר אותו לבוקרו של יום ראשון, ט"ז במרחשוון השנה (תשס"ה):

"יצאתי מהבית לתפילת שחרית בבית-הכנסת. זה היה זמן קצר לאחר נפילת שני פצמ"רים על הגוש. הגעתי לבית-הכנסת והספקתי להתעטף בטלית ולהניח תפילין. בשלב מסוים יצאתי החוצה לחפש עשירי למניין. מכאן והלאה החלו האירועים להתגלגל במהירות.

"פתאום חשתי משב רוח עז ושמעתי שריקה. נזרקתי לאוויר ומסך לבן ירד לי על העיניים. כעבור שבריר שנייה, פקחתי שוב את העיניים ואז ראיתי את כף היד הימנית שלי עם המון רסיסים ופגיעה קשה באצבעות. התחלתי לצעוק: 'נפצעתי! הצילו!'. באותו רגע ממש הופיע לייזר אמיתי, קצין הביטחון שעמד בזמן הפיצוץ כמה מטרים ממני, אך לא נפגע.

"האבחון המיידי היה שיש לי עורק ראשי קרוע. בפגיעה כזאת זה רק עניין של דקה או שתיים עד לאיבוד ההכרה ומוות. העובדה שמוקדם יותר כבר נפלו שתי פצצות מרגמה הצילה אותי כי האמבולנסים וכיתת הכוננות כבר היו בשטח. לו הייתי נפגע מההפצצה הראשונה ברמת פציעה כזו, הסיכוי להציל אותי בעוד מועד היה קלוש מאוד.

"באותו רגע לא עיכלתי מה קורה סביבי. ההרגשה היא שהגוף נזרק, מין עייפות אדירה שקשה להסביר אותה, אתה על הרצפה, גמור. כולם עטו עליי בטיפולים. הגיע הג'יפ הרפואי הצבאי שנותן טיפול ראשוני וגם האמבולנס של כפר-דרום. שמעתי מישהו שכל הזמן צעק: 'תעלו אותו! תעלו אותו!', כי כל דקה קריטית. העובדה שהאזרחים בשטח ידעו לבצע חסימת עורקים במקום הנכון זה גם נס גדול מאוד.

האדם שהציל אותי ונתן לי טיפול רפואי ראשוני היה לייזר אמיתי. בדרך-כלל הוא קם מוקדם מאוד בבוקר ועוזב את היישוב עד לשעות הערב. באותו יום הוא קם מאוחר והגיע לבית-הכנסת ביחד איתי. אם היו בבית-הכנסת רק בחורי הישיבה ושאר המתפללים הקבועים של המניין המאוחר, הם לא היו יודעים איך לטפל בי.

"תוך כדי שמפנים אותי נפלה עוד פצצת מרגמה במרחק עשרה מטרים מאתנו, בשטח הפתוח. לא קשה לתאר את הנזק שהיה יכול להיגרם לקבוצה צפופה של אנשים מפגיעה כזו. למרבה הנס הפגז היה נפל ולא התפוצץ.

"אחרי שהוכנסתי לאמבולנס התחלתי לחוש לראשונה את הכאבים. הצוות הרפואי שכלל רופא צבאי, חובש צבאי ומתנדב מהיישוב ליווה אותי כל הזמן. העובדה שהייתי מוקף אנשים מוכרים לי מהיישוב מאוד חיזקה אותי.

"הכל מלא דם, אני זוכר את הידיים נזרקות סביב. אחד הרופאים עסוק בחבישה, האחר מנסה להחזיק אותי ערני בכל מחיר ושואל אותי עשרות פעמים: 'מי אתה? איפה אתה גר?'. היו רגעים שהרגשתי עייפות אדירה, אני משתוקק לעצום את העיניים ולהירדם. אני זוכר את עצמי מתמקד באחד הסטיקרים שהיה מודבק על דופן האמבולנס וקורא אותו הלוך ושוב בניסיון נואש להישאר ערני. העובדה שנשארתי בהכרה נתנה לרופאים תקווה שניתן עוד להציל אותי.

"הידיעה על פציעתי הגיעה לד"ר סודי נמיר, הרופא האגדי של גוש קטיף, שזינק לרכבו כשהוא עדיין עטוף בטלית ותפילין ופתח בדהרה לעבר זירת הפיגוע. האמבולנס שבו הובהלתי ורכבו של ד"ר סמיר נפגשו באחד הצמתים בדרך. ברגע שד"ר נמיר עלה לאמבולנס הרגשתי תחושת רווחה. יש לרופא הזה יכולת מופלאה להקרין שלווה ואופטימיות סביבו. ברגע שהוא הגיע הרגשתי שאני אנצל, שה' יעזור לי...

"ד"ר סודי עולה ואני אומר לו: 'סודי, סודי, כואב לי!', הוא אומר לי: 'מה אתה בוכה, תתחיל להגיד פרקי תהילים!', ואני פשוט מתחיל להגיד תהילים. זה היה דבר מדהים – רגע אחד אני קורא סטיקרים במאמץ להישאר ער ופתאום אני מוצא את עצמי, פצוע אנוש באמבולנס, הידיים זרוקות, הרגלים מרוסקות ואני ממלמל פרקי תהילים בעל-פה...

"מרגע הפגיעה ועד שהגענו לבית החולים 'סורוקה' חלפו בסך-הכול 47 דקות, כאשר נסיעה רגילה מגוש-קטיף לבאר-שבע נמשכת לפחות שלושת רבעי שעה וזה כולל את משך הטיפול הראשוני שקיבלתי בשטח ועל-אף העובדה שהיו לנו שתי עצירות בדרך. מדובר בטווח זמן בלתי נתפס.

"תוך כדי ההגעה לבית החולים איבדתי את ההכרה. הוכנסתי היישר לניתוח שבמהלכו קיבלתי עירוי של 27 מנות דם. למחרת קיבלתי עוד 13 מנות דם. 40 מנות בתוך יומיים!

"במהלך השבועיים הבאים שכבתי מחוסר הכרה ואני זוכר שחלמתי המון חלומות. חלמתי על יהודים שמתכנסים בבתי-כנסת להתפלל עלי כדי שארפא. היו הרבה חלומות על ארץ-ישראל ובית-המקדש".

כל אותם ימים קשים של 'בין חיים למוות', דאגה אשתו של חיים-דן מדבר אחד – איך יעכל בעלה, לאחר שישוב להכרתו, את הבשורה כי רגלו נכרתה בפיגוע. תגובתו של דן כשהתעורר, הפתיעה אפילו אותה. "כאשר התעוררתי וראיתי שרגל אחת ניצלה, הודיתי לה' על שנתן לי את חיי ואפילו השאיר לי רגל אחת", אומר דן.

במהלך מסלול ההחלמה והשיקום הממושכים נחשף דן לעוד היבטים מופלאים שקשורים להצלתו הניסית. "יום אחד הגיע לבקר אותי ראש מחלקת הטראומה עם קבוצת סטודנטים. הוא מתחיל להסביר להם את הפציעה שלי ואיך החלמתי. הם שואלים אותו: 'איך זה שהוא לא חטף רסיסים באזור החזה והלב?' ואז הפרופסור מצביע עליי ואומר להם: 'תלמדו שטלית זה יסוד קראמי'...

"ובאמת כל הגוף שלי מרוסק לגמרי חוץ מהאברים שהיו עליהם תשמישי קדושה. יד ימין פגועה ולעומתה יד שמאל שעליה היו התפילין כמעט לא ניזוקה. פלג הגוף התחתון נפגע אבל הפלג העליון, העטוף בטלית, לא נפגע. הראש והצוואר לא נפגעו הודות לתפילין של ראש".

כבר בעיצומו של תהליך השיקום חזר דן למקום הפגיעה, בכניסה לבית הכנסת של כפר-דרום, ובירך 'הגומל'. "זה היה ביום שישי. כל התושבים עזבו את הבישולים של ערב שבת, נעמדו במדרגות בית-הכנסת וענו אחריי 'אמן'. אמרתי להם: 'הלכתי לחפש עשירי למניין, ובסוף מצאתי 150 איש...'"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!