ימות ניסן ובחורי הישיבות שחוזרים הביתה // טור

קבעו חכמינו זיכרונם לברכה וכך נפסק להלכה כי בימי ניסן כשרואים אילנות מלבלבים בשיא פריחתם יש לברך "אשר ברא בריות טובים ואילנות טובים". חז"ל השוו בין האדם לשדה, כפי שנאמר בתורה "כי האדם עץ השדה".

ולמה דווקא בימי ניסן אנו משבחים את הבריות? ושמא ניתן לומר בדרך צחות והלצה כי בימי ניסן הם ימי החופשה והילדים שבים אל הקן, אל הבית החמים, ואז אנחנו ההורים מגלים את האוצרות שלנו, שלא הכרנו בהם כל השנה די הצורך. לפתע אנחנו מקבלים הביתה בריות טובים, ואין מילים בפינו להודות לה'.

אכן, זה קורה כל פעם בראש חודש ניסן והבנים שבים הביתה מהישיבות. כמה מרנין זה המחזה לראות את הבן שב ותלמודו בידו. כמה ההורים מוכנים לשלם על הרגעים הללו כשאתה מקבל חזרה את הגוזל הצעיר ששלחת לישיבה בחשש ובספק כשהוא בא הביתה וכולו מאיר באור יקרות, כולו שופע חידושי תורה. זו תענוג עילאי.

רחובות הערים החרדיות מלאות בימים אלו בבחורים הנחפזים לתלמודם ומה הבריות אומרים? אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו.

*

פרשתנו פותחת את ספר ויקרא, זה הספר שגם נקרא 'תורת כוהנים' באשר הוא מביא את כל דיני הקרבנות שעבודתם בזמן בית המקדש הייתה בידי הכוהנים. "ויקרא אל משה", אומרים לנו חז"ל שהקריאה הייתה אליו בלבד.

רבותינו מספרים לנו (תענית כא, א) על אילפא ורבי יוחנן שהיו מיודדים וחברים קרובים זה לזה ולומדים בצוותא איש עם רעהו. ברבות הימים חשו מחנק כלכלי וגמרו אומר לצאת לעסקים. אמרו בנפשם נקיים את צו התורה "אפס כי לא יהיה בך אביון".

מספרים חז"ל כי פעם אחת ביושבם תחת כותל רעוע ואכלו מזונם, הגיעו שני מלאכי השרת והסתודדו לצידם, שמע רבי יוחנן שאחד אמר לחבירו בוא נטיל את הכותל עליהם ונהרוג אותם, כי הם "מניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה", אמר לו חבירו: עזוב אותם, כי יש שם אחד שהגיע שעתו למלוך.

שאל רבי יוחנן את חבירו אילפא: האם שמעת משהו? אמר לו: לא. הסיק רבי יוחנן ואמר: אם אני שמעתי וחברי אילפא לא שמע, סימן שאני צריך לחזור לבית המדרש. וכך היה, חזר והתמנה לראש, לימים חזר גם אילפא לבית המדרש.

חכמי המוסר למדו מכאן כמה יסודות: רבי יוחנן שמע כי הוא היטה אוזן לשמוע, הוא לא היה שלם בצעד שעשה, וכל הזמן נותר כמתגעגע לבית המדרש. זאת ועוד, בשעה ששמע את הקריאה לא אמר לעצמו: מחר אחזור לבית מדרש, חודש הבא אשוב, אלא מיד קם וחזר, כי אסור להתמהמה אפילו לרגע. שלישית, מי ששומע ונוהג על פי השמועה לבסוף גורם שגם מי שלא שמע שיבוא אחריו.

בחורי הישיבות המסולאים בפז זכו לקריאה תמידית בין כתלי בית המדרש, הם שומעים בתמידות את הקול קורא היוצאת בכל יום מהר חורב ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". הם ספונים וטמונים בין דפי הגמרא ונהנים מזיו השכינה. גם כשהם יוצאים לימי החופשה, זו לא חופשה - זה בין הזמנים. נותנים רווח להתבונן ולהחליף כוח. ובזכותם הם, גם אלו שלא זכו לשמוע את הקריאה יבואו אחריהם, כי התורה מאירה גם לאדם וגם לסובביו. המאור שבה מחזירה למוטב.

*

וזה לא קל. פיתויי הזמן וחומריות הדור מושכים כאש בשדה קוצים, אך בחורינו עוצמים עיניהם מראות, מניחים כל חיי עולם הזה ועוסקים בחיי עולם הבא, בחיים הנצחיים, חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים.

כשמשה רבינו מציג לבני ישראל את הקרבנות הוא פותח במילים "אדם כי יקריב מכם". מכם דוקא, מעצמיותכם. לא תמיד זה קל, יש לפעמים שצריך האדם להקריב מעצמו עבור רצון ה'. זו הקרבן האמיתי שעולה לריח ניחוח ועושה נחת רוח לקב"ה.

בימינו כשאין קרבנות, אין כוהנים ואין בית המקדש, כל התגברות על יצר הרע, כל וויתור על מנעמי העולם הזה, כל עצימת עיניים מדבר רע הוא הוא הקרבן האמיתי, אדם כי יקריב מכם.
וכשרואים אנו את הפירות והאילנות המלבלבים נודה לה' בקול גדול על העבר, ונבקש על העתיד: "יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!