שיכור ולא מיין: הסיפור שהקפיץ את נתניהו

אם הבעות פנים לפני עלייה למטוס הן מדד הערכה למשהו, אז כנראה שבחירות לא יהיו בשלושת החודשים הקרובים. משהו בשלווה הסטואית של הסינים והמראה רב ההוד של חומת הענק הכניס כנראה את נתניהו ומשפחתו הלוחמת לפרופורציות הנכונות. מישהו שם הבין שלא הולכים לבחירות פעמיים בתוך ארבע שנים על ענייני תקשורת. פעם בגלל 'ישראל היום' ופעם בגלל תאגיד שבכלל הוקם על ידי נתניהו עצמו. יש גבול לכל תעלול ולכל טרלול.

עד שההכרה הזאת חדרה לראשם של נתניהו ורעייתו היה דומה שהם יצאו קצת מדעתם. אפילו זאב אלקין, איש אמונו וסודו של ראש הממשלה, לא ממש הצליח להבין את ההתנהלות המוזרה שלו בפרשה. בראיונות לכלי התקשורת בישראל הוא הגן אמנם על הדרישה להחליף את ראשי התאגיד, ואף מתח ביקורת על ההחלטה למנות את רעייתו של גדעון סער למגישת המהדורה המרכזית, אבל בשיחות שלא למיקרופונים פתוחים הוא אמר דברים שונים לחלוטין. כך לפחות לעדותו של אחד ממשתתפי המשלחת לסין.

גם מישראל הרחוקה היו שפעלו לצנן את רוחו הסוערת של ראש הממשלה. אחד מהם היה שר הפנים אריה דרעי. בשבוע שעבר עוד העריך הנ"ל שעלה בידו להשיג פשרה בין כחלון ונתניהו בפרשת התאגיד. דרעי הציע לאפשר לתאגיד לקום (כאילו שאפשר אחרת: החוק קובע שהוא יוקם בסוף חודש אפריל וניתן לשנות זאת רק בחוק חדש. מאחר והכנסת יוצאת לפגרה עד החמישי למאי, זה בלתי אפשרי) ובמקביל ליזום חוק שיאפשר לנתניהו פיקוח הדוק יותר על תכני השידור. נתניהו קיבל את ההצעה. גם כחלון. כבר דומה היה שהראשון יכול לארוז בשקט את חפציו לקראת המסע לסין.
ביום שישי קרה לפתע משהו. כאילו מישהו שרף לנתניהו את כל הפיוזים בראש. פתאום אין הסכמות ואין פשרות. רק סגירה לאלתר של תאגיד התקשורת, או שהולכים לבחירות. טיפה של היגיון לא היה במשפט הזועם הזה. אם הולכים לבחירות אז אין בכלל מצב לסגור את התאגיד. בממשלת מעבר אין קואליציה ואין חוקים חדשים עד להקמת הממשלה החדשה בעוד חמשה חודשים לפחות. בינתיים התאגיד ממשיך לפעול מכוח החוק הקיים והופך להיות עובדה מוגמרת. אי אפשר להחזיק את עובדי רשות השידור בלי משכורת כמה חודשים. כל הדיבורים שהאוצר, בלי כחלון המפוטר לפי התוכנית, ימשיך לשלם להם בינתיים משכורת הם פחות משטויות. מדינה זה לא שטיבל ואף שקל לא יוצא בלי חוק מפורש.

אבל נתניהו החליט ביום שישי לשבור את הכלים ולהכניס את המדינה למערבולת. גם בהנחה שיש לו איזו תוכנית לא ידועה כיצד לסגור את התאגיד או שסתם כך מתחשק לו ללכת לבחירות - אין שום היגיון לחולל משבר ערב נסיעה של חמשה ימים מעבר לים. הוא בשקט היה יכול לעשות זאת כשחזר ובאותם תנאי פתיחה בדיוק.

אבל כשהפיוזים קופצים אין שכל ואין היגיון. שר בכיר בממשלה העריך באוזנינו שהסיבה לשריפת הנתיך אצל נתניהו היא עיתוני סוף השבוע. האמת, הכעס היה במקומו. טביעות הדי-אן-אי של כחלון ואנשיו היו פזורות בכל טורי סוף השבוע. כל השיחות הקשות בארבע עיניים בין כחלון לנתניהו נפרשו שם כאילו מישהו הטמין בחדר מכשיר הקלטה. מאחר ונתניהו לא יוצא טוב מהשיחות האלה, ברור כשמש מי הדליף אותן לתקשורת.

הדלפה של שיחה סגורה בין ראש ממשלה לשר בכיר זה כבר באמת סוג של הכרזת מלחמה. מצידו של המדליף. ולא שחסרות סיבות לכחלון לעשות זאת. נתניהו גונב לו קרדיטים על כל צעד ושעל ("כשיש בעיות אתה נעלם. כשיש הצלחות אתה מתייצב לזקוף אותן לזכותך" - הטיח בו כחלון בהופעה פומבית). נתניהו משסה בו את עובדי רשות השידור שהולכים הביתה בגלל חוק שהוא, נתניהו, בעצמו העביר. ענן החקירות והגרסאות המשתנות של נתניהו הוא כשלעצמו סיבה למיאוס.
ובכל זאת, לא מוציאים הדלפות משיחות סגורות עם ראש ממשלה אלא אם כן הגיע המדליף למסקנה שימיה של הממשלה קצובים. כחלון מעריך, כנראה, שבתוך חודשים ספורים יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה וכל המקדים לברוח מהספינה הטובעת הרי זה משובח.

ההחלטה של נתניהו ליזום בעצמו את המשבר, ולא לחכות שהוא ייפול לו על הראש - נראית אם כן רציונלית יותר. הטעות שלו הייתה בעיתוי ובתירוץ. לא מנהלים משבר כשנמצאים בחו"ל, וצריך סיבה קצת יותר טובה מאיזה תאגיד ללכת עליה לבחירות. כשנתניהו הדיח את לפיד וציפי לבני היה לו נימוק שדעת הקהל הייתה יכולה לספוג אותו. הוא האשים אותם בחתרנות ובניסיון להקים ממשלה חלופית תחתיו (את האמת שזה היה על רקע חוק 'ישראל היום' הוא חשף בגילוי לב נדיר רק לאחר הבחירות). אם הוא כבר רוצה להעיף את כחלון וללכת לבחירות הוא צריך לחפש קייס רציני קצת יותר.

חזקה על נתניהו שאם היה מחפש קייס כזה הוא היה מוצא. אבל מה שקרה בחמשת הימים האחרונים מרחיק יותר את האפשרות שזה יקרה. המסרים שנתניהו קיבל מכל סיעות הקואליציה היו חדים וברורים: אם תיזום בחירות בלי לתאם איתנו לא תמצא אותנו לצידך לאחר הבחירות. לליברמן ולבנט אין שום בעיה לשבת בממשלה אחת עם יאיר לפיד. הם ישבו איתו בממשלה הקודמת, אם כי לא בראשותו, ומצאו איתו יותר משפה משותפת.

את המסר הברור ביותר קיבל נתניהו מאריה דרעי. בסיבוב הקודם, כך דרעי לנתניהו, הלכנו ביחד כדי להחליף ממשלה רעה בממשלה טובה. אבל לא נלך איתך להחליף ממשלה טובה ומתפקדת בממשלה אחרת. יש לציין בהקשר לכך שנתניהו לא פיטר את לפיד ולבני בקדנציה הקודמת לפני שהיה לו סיכום ברור עם המפלגות החרדיות שימליצו עליו בפני הנשיא לאחר הבחירות.

הגורם המצנן האחרון היה הסקרים. שלושה סקרים פורסמו השבוע ובכולם יש עתיד עוברת את הליכוד. בניגוד לסקרים של החודש שעבר התנודה הפעם היא לא רק בתוך הגושים. המעברים הם מגוש לגוש. ללפיד יש סיכוי טוב יותר להקים ממשלה מאשר לנתניהו. בפרט אם נתניהו ידיח את כחלון ויהפוך אותו לשנוא נפשו. לפי כל הסקרים שפורסמו, נתניהו לא יכול להקים ממשלה בלי כחלון, אלא אם כן יחבור ללפיד. במקרה זה לפיד עם מספר מנדטים רב יותר ידרוש להיות ראש הממשלה. בבית שברחוב בלפור לא מעלים על הדעת אפשרות כזאת.

משכך הם ייאלצו למצוא את הדרך לסיים את משבר התאגיד עם כחלון בפשרה מהסוג שדרעי ואחרים הציעו להם. אם לא יעשו כן, המסקנה תהיה ברורה כשמש. נתניהו הולך לבלתי נודע של הבחירות רק כי הנודע עצמו מפחיד אותו הרבה יותר. משהו כנראה קורה בלהב 433 ונתניהו מחליט שכבר אין לו מה להפסיד.

מפלגה ללא רישוי
קולות הסלעים המתידרדרים במדרון הקואליציוני במשבר נתניהו- כחלון- גאולה אבן, הפכו לאוושה חרישית את תרועות הקרב שבקעו השבוע מחזית יהדות התורה הסוערת. בימים שקטים יותר, מה שאירע בישיבת הסיעה השבוע היה תופס כותרות מרכזיות. ולא רק בתקשורת החרדית.
מי שנאלץ לטפל בשני המשברים בו זמנית –. ומן הסתם 'בירך' את הרגע בו אילצו אותו להתערב באחרון, – הוא יו"ר הקואליציה דוד ביטן. במקום להתרוצץ בין כחלון לאנשי ראש הממשלה ולהתמודד עם הטלפונים הזועמים עד טירוף שהוא קיבל מסין הרחוקה, היה עליו ללמוד פרק בתורת הסכסוכים הפנימיים ביהדות התורה. ועוד להיות זה שיביא להם את הגאולה.

הטיפול המהיר שלו בפרשה הוכיח שמי שבחר את ביטן לעמוד בראשות הקואליציה ידע מה הוא עושה. זה נכון שפה ושם נמתחת ביקורת על סגנונו הצעקני ועל הנטייה שלו להפוך שולחנות גם כשאפשר לסגור דברים בשקט – אבל בשורה התחתונה הוא מספק את הסחורה. את הלקח רשמו לעצמם חברי סיעת יהדות התורה שראו מקרוב איך הבולדוזר הזה עובד כשהוא מחמם מנועים, מניף את כף השופל למטה, ומתחיל לדהור. רק קרון של רכבת משא שיעמוד מולו יוכל, אולי, לעצור אותו.

עד שביטן התערב וסיים את המשבר, עברו על יהדות התורה ימים שהזכירו כמה חשוב שאחת לשנתיים- שלוש היא תשב באופוזיציה. מעבר לזה, כל השנאות הישנות המונחבאות והמשקעים האפלים, פורצים אל פני השטח. באופוזיציה לעומת זאת, האויב החיצוני המשותף גורם לאחדות, רעות, שלום ואחווה. נקווה שזה מה שיקרה לאחר הבחירות הבאות.

ראשיתו של הסיפור, טריוויאלית לחלוטין. בסך הכול סעיף קטן בהסכם הקואליציוני שמחייב את משרד החינוך להקים ועדה שתקבע כללי רישוי למוסדות חרדים. כפי שנכתב כאן לא פעם, העדר כללי רישוי יורד לחייהם של מנהלי המוסדות החרדים עד שפעמים והם שואלים את נפשם למות. בכל שנה אלף ואחד כללים חדשים שכל אחד מחמיר יותר מחברו. הסעיף בהסכם הקואליציוני נועד לסיים אחת ולתמיד את הסיוט המעיק הן על המוסדות והן על ראשי העיריות החרדיות שהבעיה מוטלת לבסוף לפתחם.

בשנתיים שחלפו מאז חתימת ההסכם כאילו שום דבר לא קרה. בפועל קרה הרבה אבל במובן השלילי. היועצת המשפטית של משרד החינוך, דורגית מורגד, הניחה בדרכה של הוועדה החדשה כל מוקש אפשרי. בעיקר היא פסלה בזה אחר זה שמות של חברי הוועדה שהוצעו לה. מי בגלל שהוא קשור למוסד זה או אחר או שסתם כך הפרצוף שלו, כנראה, לא נראה לה. זה כוחו של כל יועץ משפטי בכל משרד ממשלתי. מורגד ידועה בכך שהיא מנצלת את כוחה עד שכוח חזק ממנה פועל נגדה. גדעון סער היה שר החינוך האחרון שידע לעשות זאת.

שנה וחצי של התברברות חלפו עד שבמשרד המשפטים החליטו שזה נמאס גם להם. בעקבות הפניות והנדנודים הבלתי פוסקים של לשכת פרוש החליטה המשנה ליועה"מ, דינה זילבר, (לא אוהבת חרדים גדולה. ההפך. בכל נושאי דת ומדינה היא בדרך כלל בצד אחד) שיש גבול לכל תעלול. היא אישרה כמה מהשמות שמורדמורג פסלה. גם מורדמורג הבינה שהסיפור נגמר ואפשרה למנכ"לית המשרד מיכל כהן לחתום על הרכב הוועדה.

ופתאום זה נתקע בלשכת השר. לבנט עצמו, כנראה לא היה מושג ירוק על הנעשה. כמי שראשו ורובו נמצא בנושאי ביטחון והדרך לראשות הממשלה הבאה, את הזוטות של ניהול המשרד הוא מניח לעוזריו ובעיקר לאיש אמונו טל גן צבי. עד כדי כך הגיעו הדברים עד שבמשרד מתייחסים לגן צבי כשר החינוך בפועל ולבנט כבעל האחריות המיניסטריאלית בלבד.

מדוע לא חתמו בלשכת השר על הרכב הוועדה? בראיון לתקשורת לאחד הערוצים החרדים אמר בנט שזה
בגלל בעיות פנימיות ביהדות התורה. ובמילים אחרות: מישהו לא מעוניין שהוועדה שפרוש עומד מאחוריה תתחיל לעבוד. בנט לא היה מעודכן בגרסה הרשמית של עובדי לשכתו, שטענו בתדרוכים לתקשורת שהבעיה נמצאת במישור המשפטי בלבד. בין שתי הגרסאות, זו של בנט היא כנראה האמיתית.

כך או כך. כתב המינוי של הוועדה לא נחתם וזעקתם של מנהלי המוסדות עלתה השמימה. לפני כחודש התקיימה ישיבת סיעה מיוחדת של יהדות התורה בנושא זה. פרוש דיווח עגמומית על הנעשה וביקש את עזרתם של החברים הנאמנים. אף אחד לא הציע לו להודיע על משבר קואליציוני, יען כי מדובר בממשלה טובה לחרדים ואסור לזעזע אותה.

שבוע לאחר מכן התחולל משבר הסיעוד הגדול. כלומר: ליצמן החליט שאם לא מקיימים את הסעיף הקובע כי המדינה תיקח לידיה את ביטוח הסיעוד - אזי הוא מפסיק להצביע עם הקואליציה. הוא מסר על כך דיווח בישיבת הסיעה ולא התרשם מהפנים החמוצות של יתר החברים.
חלפו שבועיים ולשני חברים בסיעה נפל פתאום האסימון. אם ליצמן יכול להודיע על חרם הצבעות בגלל אי קיום סעיף בהסכם הקואליציוני, אז גם להם מותר. היו אלה ה"ה מאיר פרוש מאגו"י ויעקב אשר מדגל התורה. ביום שלישי שעבר השתתפו השניים בישיבת הסיעה השבועית ויחד עמיתיהם ה"ה אורי מקלב ומ.א מוזס החליטו לשבור את הכלים. בתום הישיבה יצאה הודעה שעד להקמת ועדת הרישוי יהדות התורה לא תצביע עם הקואליציה. בערך מה שליצמן הודיע במשבר הסיעוד.

לכולם היה ברור שמדובר באיום בלבד. הממשלה לא תיפול בגלל ועדת רישוי, כפי שלא הייתה נופלת על חוק הסיעוד. האיומים הם בסך הכול חלק משפת הדיבור החדשה של הקואליציה הרעועה של השבועות האחרונים. כל מי שלא מקבל מה שהוא רוצה מאיים בחרם הצבעות. ראשי הקואליציה נכנסים מיד לעובי הקורה והבעיה נפתרת. אפרופו ליצמן וחוק הסיעוד,. במקרה שלו הבעיה נפתרה באמצעות הקמת ועדה שתדון בנושא. בדרך כלל הוא לא מסתפק בכגון דא אבל כנראה שלרגל הנסיעה המשותפת לסין הוא החליט בינתיים שלא לחמם את הגזרה.

מהישיבה הדרמטית האמורה נפקד מקומו של ח"כ גפני. היה עליו לנהל דיון חשוב בוועדת הכספים ולפיכך הודיע מראש שלא ישתתף. מאוחר יותר הוא קיבל דיווח על ההחלטה והביע אי שביעות רצון קלה. אך לא מעבר לזה.

הפיצוץ נרשם בישיבת הסיעה שהתקיימה ביום שני השבוע בשעה שלוש אחה"צ . יו"ר הסיעה מוזס הציג את האיום שהועלה בישיבה בשבוע שעבר וטען שזו הדרך היחידה לדבר היום עם הקואליציה. גפני חשב אחרת. "אנחנו לא מאיימים אף פעם על קואליציה אם לא מגיעים מים עד נפש" - כך הח"כ הלוחמני בדרך כלל.

ואז היה מי שהזכיר לו (מפני שלום בית בסיעה התבקשנו שלא לציין את שמו) שרק לפני חודש, כאשר חוק ההסדרה עלה להצבעה ניסה גפני לחולל סביבו משבר קואליציוני. אחת הסיבות למשבר הייתה חוק ההעדפה המתקנת לחרדים במשרדי ממשלה. גפני איים שאם החוק שלו לא יעבור אז גם חוק ההסדרה לא יעבור.

עוד בטרם שהספיק לחשוב על תשובה מתאימה הזכירו לו מחוגי השעון שלפניו עוד דיון חשוב בוועדת הכספים. הוא יצא איפוא במהירות מחדר הישיבות ולצלילי הדלת הנטרקת הזהיר שלא יקבלו שום החלטה בלעדיו. נקבעה אם כן ישיבה נוספת לשעה חמש וחצי.

בין שתי הישיבות התחוללה מהומה רבתי. יו"ר הקואליציה דוד ביטן החליט שיש לו מספיק צרות גם בלי הסיפור הילדותי הזה. הוא הרים טלפון לעוזרו של בנט, טל גן צבי, והרים עליו צעקות. אם אתה לא מסוגל לספק את הסחורה ולהקים את הוועדה אז תתפטר מיד. "אל תבלבל לי את המוח עם בעיות של יועצים משפטיים" - כך ביטן הזועם. מאוחר יותר הפיצו מקורבי גן צבי שהוא נזף בביטן קשות ואף טרק לו את הטלפון בפנים. קשה להאמין. אף עוזר שר לא טורק ליו"ר קואליציה, ועוד לדוד ביטן, טלפונים בפנים.

בכל מקרה, גן צבי הבין שהמשחק נגמר. גם אם בכירים ביהדות התורה לא חושבים שממש חשוב להקים את הוועדה, ברגע שביטן מאיים לעצור את כל החוקים של הבית היהודי מוטב לרדת מיד מהעץ.
בינתיים גם גפני נכנס לתמונה. הוא הבין שהצמד חמד החדש - פרוש את אשר - עומד לקחת את המערכה. אי לכך הוא הרים טלפון לדוד ביטן וביקש ממנו לסיים את הסיפור. השיחה הייתה מיותרת לחלוטין יען כי הנ"ל כבר סיכם את זה מראש עם יתר חברי הסיעה. אבל שיהיה.
סוף טוב - הכול טוב. בשעה חמש התייצבו שני אישים בפתח יהדות התורה. דוד ביטן מטעם הקואליציה וטל גן צבי מטעם בנט כשהוא מלווה בשלמה פולק, עוזרו ויד ימינו של גפני. שניהם הבטיחו חגיגית שעד לחג הפסח הוועדה המדוברת קום תקום.

הסיום טוב אבל הטעם הרע ביהדות התורה נשאר. שוב התברר שהאחדות בסיעה היא רק בלוגו של התנועה. אם פרוש לא היה כורת ברית אד הוק עם יעקב אשר ומוזס, הוועדה החשובה הזאת לא הייתה קמה. שוב התברר שזו לא סיעה אחת אלא חמש, שכל אחד מושך אד הוק לאינטרסים שלו. ושוב התברר ששפת הדיבור היחידה בסיעה היא של כוח.

בהקשר לכך, ביהדות התורה היה מי ששאל השבוע מדוע גפני נעשה חסיד של הידברות שקטה מאחורי הקלעים ולא של איומים קואליציוניים. רק השבוע, הוא מאזכר, הודיע גפני שאם לא יעבירו מענק מיוחד של אלפיים שקל לכל עובדי ההוראה החרדים לא יעברו אצלו בוועדה דברים חשובים אחרים. הוא מאזכר גם דוגמאות נוספות לאיומי קרב של הח"כ הלוחמני. התשובה לדעתו היא כדלהלן: כשנושא כל שהוא חשוב ליו"ר ועדת הכספים או לעמיתו שר הבריאות, מותר לדפוק על השולחן ולאיים. כאשר הנושא לא עומד על סדר יומם של השניים, השיטה היה הידברות בדרכי שלום ונועם. מקורבי גפני דוחים את הטענה על הסף. את גרסת מקורבי ליצמן ניתן יהיה לשמוע רק בסוף המסע המרתק לסין הרחוקה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!