על התכונה המשותפת לכל עם ישראל / הרב אשר זורייבין

אם יש תכונה המשותפת לכל עם ישראל, זו רוח ההתנדבות. אינספור גמח"ים, מיזמי סיוע, ארגוני צדקה וחסד ופעילות פילנטרופית ענפה – כל אלו העניקו לנו את התואר "גומלי חסדים".

פרשת "ויקהל" מניחה אבן יסוד לביסוסה מערכת התנדבותית. הזרעים והשורשים שניטעו בהקמת המשכן אז, משמשים ומנחים את עם ישראל עד עצם היום הזה. גם אז, התגלה העם ברוח התנדבותו, וכמו בימינו, היו שהתנדבו מרצונם והיו את אלו שתרמו בעל כורחם... כפי שרמוז בפסוק "קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לב יביאה את תרומת ה'".

**

מדוע נקטה התורה בלשון 'קחו' תרומה ולא בלשון נתינה 'תנו תרומה', ומדוע בתחילה נאמר שהתרומה היא 'מאתכם' ובהמשך 'תרומת ה'' היא?

ההסבר לכך נעוץ בעובדה שהתרומה יכולה להיות 'מאתכם' ויכולה להיות 'מאת ה''. הדבר תלוי במחשבת הנותן; אם אדם אינו נותן מתוך רצון אמיתי, וטועה לחשוב כי כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה, עליו נאמר 'קחו מאתכם תרומה' - מאלו שחושבים שהכסף והזהב שלהם יש לקחת את התרומה, אך נדיב הלב שיודע שאינו נותן משל עצמו כלום, אלא הכסף והזהב של ה' יתברך, על תרומתו נאמר 'תרומת ה''. ביחס לאחרון, פירוש המילים "קחו מאתכם" הוא קחו מאת אשר נתן לכם ה', ותנו לה' את שלו.

נמצא אם כן, כי התרומה למשכן היא אחת מהמצוות הבודדות שרצון האדם נעשה תנאי לקיום המצווה. כך מבוארים הדברים בספר ה"כלי יקר". בעל "אור חיים" מוסיף כי המביא תרומה למשכן ללא נדיבות הלב - אין היא עומדת במבחן של תרומת ה'!

כיצד למדים זאת? מהפסוק "כל נדיב לב יביאה את תרומת ה'". שתי דרגות במתנדבים, יש המתנדבים כפי יכולתם וערך ממונם, ועליהם נאמר "נדבה רוחו" , ויש דרגה גבוהה מזו, אלו המתנדבים יותר מכפי יכולתם - שמתאמצים ומצטערים על כך, ועליהם נאמר: "נשאו לבו".
בזמן הקמת המשכן נמצאו בישראל שני הסוגים. על אף שהנותן יותר מכפי יכולתו.

מעלתו גדולה יותר, שיבח הכתוב את כל העם על רוח הנדיבות המיוחדת שנתגלתה בו "והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר"- מפרש ה"כלי יקר" שכפל הלשון מלמד על מעלתם של ישראל. המעלה האחת, שזריזים היו והקדימו לתת את תרומתם עוד לפני שבאו הגבאי לתבוע מהם את שהתחייבו לתת. והמעלה השנייה - שנתנו בשמחה. שכל דבר הניתן בבוקר ניתן בפנים מאירות (כמו שפירש רש"י בפרשת המן).

אותה רוח הנדיבות שגילה עם ישראל בעת הקמת המשכן, עוברת כחוט השני לאורך הדורות והיא טבועה בנפש עם ישראל. אנו זוכים לראותה דבר יום ביומו, במסירות הצוותים הטיפוליים במש"י הנותנים את ליבם ונפשם למען הילדים המוגבלים. את פירות רוח ההתנדבות הזו, נטעה האם המייסדת של מרכז השיקום.

גב' ליפשא פלדמן ע"ה נקטפה בדמי ימיה, הקימה את מש"י - מרכז שיקום ילדים, וניהלה אותו שנים ביד רמה. היא הגשימה את חלומה, להקים מרכז חינוכי ושיקומי בו יקבלו ילדים עם מוגבלות את המענה החינוכי והשיקומי תחת קורת גג אחת. בהיותה אם לילדה עם מוגבלות הבינה, כי מתן טיפולים פרא-רפואיים מקצועיים לאחר מסגרת הלימודים הרגילה גוזל זמן רב, אנרגיה ומשאבים כלכליים, שעבור רוב המשפחות מהווים משימה כמעט בלתי אפשרית.

הסטנדרטים שנקבעו במש"י, היו גבוהים במיוחד. צוות חינוכי ופרא-רפואי מהשורה הראשונה בארץ ושימוש בציוד הטכנולוגי המתקדם בעולם. עד היום, 21 שנה לאחר שהוקם מש"י, ראשית נקבע סל הטיפולים הנדרש לכל ילד, ורק לאחר מכן ייקבע התקציב השנתי. לשם כך נדרשת אותה רוח הנדיבות הנפלאה שמגלה העם בשעותיו היפות. אותם נדיבי לב הנותנים בשמחה ובנפש חפצה, כי מבינים הם שלא משלהם הם נותנים. ואין אדם צריך לומר מה תועיל תרומתי הצנועה, אלא "אחד המרבה ואחד הממעיט". בדומה לתרומת המשכן.

הכותב משמש כמנכ"ל מש"י (מרכז שיקום ילדים) המטפל ומסייע לילדים עם נכויות פיזיות ומעניק להם את מכלול הכלים הנדרשים להם לצורך קידומם ושילובם בקהילה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!