מרתק: ראיון עם יפעת ארליך על ספרה של דפנה מאיר הי"ד

"כל הזמן נכנסים אנשים למרפאה ומספרים לי על האחות שהייתה שם לפניי, שכזכור, בעוד חודש יהיה לה יום זיכרון. אנחנו ממש מהלכים בין הבשורות, עוד זה מדבר וזה בא. די כבר. ואיכשהו מנסים לשמוח בחודש אדר. ביום א' הייתי בברית מילה, כאן בעתניאל, והמוהל שגם היה זמר ובדחן במקצועו, התחיל לשיר "מי שנכנס אדר מרבים בשמחה", ואחרי כמה דקות את השיר "אחינו, כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשבייה..."
אז הרבה אנשים, ואני בתוכם, בכינו תוך כדי השירה. אולי זו התמצית של החיים שלנו, העצב והשמחה בערבוביה. בדיוק קיבלנו השבוע שיעור ישן של הרבנית ימימה שדיברה על כך שאסור בשום אופן להתאבל מעבר למה שמוקצב ביהדות, כי זה עלול להמיט אסונות נוספים. אז רק נשאר לנו לקבור את העצב בלב, ולהמשיך לחייך" (דפנה מאיר הי"ד).

שום דבר לא הכין את יפעת ארליך, עיתונאית ותיקה וסופרת בהתהוות ("מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" - סיפורה של דפנה מאיר ו"כמה מוכר כמה זר" - רומן היסטורי שעתיד לראות אור בחגים), למהומה שהתרגשה עליה לפני מספר חודשים. התסבוכת פרצה בעקבות החלטה גורלית אחת שקיבל נתן מאיר, בעלה של דפנה, זמן קצר לאחר שנרצחה אשתו בפתח ביתם בעתניאל. החלטתו, שנחשפת לראשונה בכתבה זו, חוללה סערה שהִכְּתָה גלים בלבם של רבים, ועדיין לא שככה לגמרי.
לאחר שנתן הסכים להצעתה של ארליך לכתוב את סיפור חייה של דפנה, הוא קיבל החלטה למסור לה את הסיסמה האישית לתיבת המייל של אשתו המנוחה. בכך למעשה הפקיד בידיה את סודותיהם הכמוסים והגדולים ביותר של אשתו, כמו של נשים רבות אחרות שראו בדפנה משענת בטוחה וראויה להניח עליה את הראש, שק אִגרוף איתן לטובת שחרור תסכולים וכעסים, כרית גדולה ורכה שתספוג את דמעותיהם, וגם, ואולי בעיקר - יועצת מכילה ואוהבת, שתעשה ככל שביכולתה על מנת לסייע בפתרון שאלותיהם בתחום המיניות והפריון.

"נתן הסכים לתת לי את הסיסמה למייל של דפנה רק אחרי שהיה ברור שאין שום סיכוי שבעולם שהוא יצליח למיין בעצמו את הדברים שכתבה", מספרת ארליך לראשונה בגילוי לב על אותם ימים שגרמו לאחר מכן לטלטלה עזה. "מאוד רצינו להוציא את הספר, אך לא היה לו את הפנאי הנפשי והטכני לעשות זאת. אני, מצדי, התחייבתי בפניו שלא אפרסם שוב דבר בלי הרשות שלו, ובלי הרשות של אלו שדפנה כתבה להן. וגם אחרי כל זאת, נכנסתי אל המייל שלה ממש בחיל ורעדה. השתדלתי להתרכז בדואר היוצא, ופחות בנכנס. במה שהיא כתבה לאחרים, ולא במה שכתבו לה. אנשים התכתבו עם דפנה על הדברים הכי אישיים בעולם, וזו הייתה חוויה מאוד לא קלה עבורי.
"למרות כל זאת, כשחברות של דפנה, ולאחר מכן גם כמה בני משפחה, הבינו שאני חופרת בתוך המייל של דפנה - הם מאוד נבהלו, ולא פחות מכך - כעסו על נתן. עברנו תהליך ארוך ומורכב של הרגעת כל המעורבים, ותהליך מחודש ואיטי של בניית האמון. וגם בו, אם נודה על האמת, לא הכול עבר חלק. יש אנשים שעדיין כועסים עליי בגלל הסיפור הזה. אחת מהן היא אחותה הביולוגית של דפנה. וזה כואב לי. ועם זאת, אין לי ספק שהספר הזה לא היה נולד אלמלא האמון שנתן בי נתן כשהפקיד בידיי את המפתחות למילותיה של דפנה".

ארליך הגיעה לראשונה לביתם של משפחת מאיר על תקן עיתונאית של "ידיעות אחרונות" שנשלחה לכתוב את רשמיה מהשבעה וגם לשוחח עם בני המשפחה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שנשלחה לבית אבלים. "הגעתי לבית משפחת מאיר ככתבת לענייני מתנחלים מתים", היא יורה בסגנונה הישיר והמוכר. "התחלתי עם רוזנפלד, המשכתי לצערי עם משפחות אחרות, ובתוך זה הגעתי למשפחת מאיר. עם הזמן ניסחתי לעצמי כללים מיוחדים לכתבות מתוך בתי אבלים. הכללים הללו אולי לא מקובלים בקרב כלל העיתונאים, אבל לי הם חשובים. למשל, אין מצב שאדפוק על הדלת בלי לברר מראש אם המשפחה מסכימה. אז דבר ראשון אני מבקשת, ואחר כך גם בתוך הבית, אני שואלת מה הגבולות בתוך הרשות שנתנה. ותמיד תמיד, בסוף העבודה, אני מראה להם את הכתבה ומשנה אם יש דברים מהותיים.

"בכל אופן, אמרו לי שאת משפחת מאיר אפשר לבוא לנחם, אבל המצלמות נשארות בחוץ. המסר שהועבר היה בסגנון: 'את יכולה לצטט אותם, את יכולה לעשות כתבה, אבל את צריכה להשתלב בשבעה. זו לא מסיבת עיתונאים'. אני זוכרת את עצמי עומדת מול הדלת הבוהקת, שדפנה צבעה רק כמה ימים לפני כן כשעשתה בתזזיתיות אופיינית ריסטארט לכל הבית, וכבר הכניסה עצמה הייתה לי מאוד קשה. בכל אופן, התיישבתי במהירות באזור של נתן, שסיפר לכל הנוכחים על דפנה, ואני זוכרת שכל מי שהיה סביבי פשוט התפקע מצחוק, צחוק שהתחלף לא פעם בבכי מתפרץ".

לאחר ששהתה זמן מה בטבעת האנושית המרותקת שהקיפה את נתן והיטלטלה בין כאב לצחוק, היא החלה לתור בעיניה אחר רננה, בִּתם הבכורה של נתן ודפנה, שהייתה באותם ימים הסיפור העיתונאי החם. רננה, לרוע מזלה, שהתה בבית באותו בוקר נורא, וגם מסיבה זו התבלטה כיעד עיתונאי מסקרן וחם. "באיזשהו שלב אמרתי לנתן שאני עיתונאית, ושאלתי אותו אם אוכל לדבר עם רננה. הוא מאוד העריך את זה שאני שואלת, כי מצד האמת יכולתי פשוט לשבת לידה, טבעית כמו אישה עם כיסוי ראש וחצאית בשבעה בהתנחלות, להאזין למתרחש ולקחת מה שבא לי.

"אחרי הבקשה שלי והסכמתה של רננה, יצא שרננה ואני ירדנו למטה, לחדר שלה, ושוחחנו. רק שתינו. זה היה הישג עיתונאי גדול בשעתו. ועם כל זאת, את ההישגים העיתונאיים שלי הייתי רוצה להביא ממקומות אחרים. יומיים אחר כך, כשלקחתי לידי את המוסף לשבת של ידיעות אחרונות, נהיה לי שחור בעיניים. הפנים של רננה, עם המבט הכואב, היו מרוחות על כל השער. ממש לא היה לי קל עם זה, מפני שמדובר בנערה צעירה שזה עתה חרב עליה עולמה. זה היה נראה לי כמו פורנוגרפיה של המוות, ואף הערתי על כך לעורך. בכל מה שקשור לטקסט עצמו ולתמונות בכתבה עצמה, יש לי שליטה עוד לפני הפרסום, אך על מה שיתפרסם בשער - לא. לשמחתי, בסופו של דבר, גם רננה לא התרגשה מזה".

"גם אני יודעת להתנחל"

"למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה. ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט, זוהי נקודת האחריות שלו. האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו? או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית ונתת לכל טלטלה לסחוף אותך? ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר. יש הרבה תחנות יציאה מהרפש. לא אחת ולא שתיים. המון". (דפנה מאיר, מתוך הספר- "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר?").

אחד החסרונות הבולטים של מי שעוסק בעיתונות הוא היחלשות איטית, אך כמעט הכרחית וודאית, של "בלוטות הרגש". החיפוש אחר המרגש, המיוחד והמסעיר, "הסיפור הבא", האחד שיעבור בדילוג קל את סף הרעש הלבן, כמו גם ההימצאות התכופה בזירות פשע ורשע, וירטואליות וגשמיות, גורמים לערפול ולא אחת גם לקהות חושים. חרף כל זאת, ולמרות הביקורים התכופים שעשתה יפעת בקרב משפחות שמלאך המוות פקד את ביתן, הסיפור של דפנה נכנס לה ללב וסירב להרפות. כל ניסיונותיה להשתחרר ממנו עלו בתוהו.

"אני חושבת שבני אדם בכלל, ועיתונאים בפרט, צריכים לדעת לשחרר", אומרת ארליך. "ואכן, עיתונאים בדרך כלל ממשיכים הלאה ועוברים לסיפור הבא, אבל דפנה לא יצאה לי מהלב. מהר מאוד התחלתי לדבר איתה בתוכי, ואני זוכרת שממש אמרתי לה: 'תשחררי אותי כבר, יא מתנחלת אחת. תלמדי לשחרר'. ועובר שבוע, ועוד שבוע, והיא עדיין לא יוצאת לי מהראש ומהלב. ואז, ממש בנקודה הזו אמרתי לעצמי – טוב, זה כנראה סימן לכך שאני חייבת לכתוב את הסיפור שלה. להביא אותה, את דפנה, איך שהיא הייתה, לכמה שיותר אנשים. היא לא הרפתה, ואמרתי לה, בשיחות בינינו שהתקיימו בתוכי – את לא מכירה אותי. גם אני יודעת להתנחל".



את הטלפון הראשון עשתה ארליך לדֹב איכנוַלד, העורך הראשי של "ידיעות ספרים", שהוציאה לאור את הביוגרפיה על דפנה, ואף עתידה להוציא לאור את ספרה השני. "דובי מיד הביע עניין ואחרי השיחה איתו התקשרתי לנתן, שהתחבר לרעיון, ותוך זמן קצר קבענו פגישה של כמה שעות, שהקלטתי את כולה. בשלב ההוא עדיין לא ידעתי איזו עוצמה יש בחומרים שלה. מיד אחרי הפגישה איתו התחלתי לכתוב. הייתי כותבת קצת ושולחת אליו. זה היה ההסכם בינינו. לאחר כמה ימים, אחרי שנבנה בינינו אמון מסוים, הוא נתן לי את הסיסמה למייל שלה, עניין שכאמור עשה לא מעט בלגן. ואז, פשוט צללתי בים האדיר והמטורף שנקרא החיים של דפנה מאיר. או נכון יותר – ההתכתבויות של דפנה עם מאות אנשים. נחשפתי להמון חומרים חזקים בעקבות הצלילה בים הזה, וזה למעשה רוב הספר.

"התחלתי לעבוד על הספר בכל הכוח", מוסיפה ארליך בשצף. "כשהייתי מוצאת מכתב מעניין והייתי צריכה את אישורו של נתן לפרסומו, הייתי שולחת אותו למייל שלי ומשם לנתן, כדי שזה לא ייראה הזוי מדי. זה הרי לא כל כך נעים לקבל מיילים מאשתך המתה. ואז, ביום סגריר אחד, המייל שלה הפסיק לעבוד. פשוט התחרפן לגמרי. התקשרתי לנתן בפאניקה, והוא אמר לי: 'כן, זה קורה לפעמים. פשוט תשלחי ממנה מייל אליי'. ולא הייתי מסוגלת. בסוף שלחתי, והמייל באמת חזר לעבוד".

ככל שנחשפה לדמותה, גילתה ארליך שלמעשה דפנה הייתה כותבת לכולם וכל הזמן; כותבת בכמויות ובאיכויות כמעט לא אנושיות. "הכתיבה הייתה חלק בלתי נפרד מחייה של דפנה. בתחילת הקריירה שלה, דפנה הייתה אחות בבית חולים לחולי נפש. יש לה תיאורים מאוד מרגשים של חוויות שעברה שם. אחר כך הייתה בבית במשך ארבע שנים, בגלל שתי לידות צפופות, שגם במהלכן לא הפסיקה לכתוב. לאחר מכן עבדה כאחות בקופת חולים בעומר, וגם שם, תתפלאו, המשיכה לכתוב ולכתוב. על הכול ולכל אחד. היא הייתה כותבת מכתבים למבוטחי המרפאה, וחותמת: אחותכם. פעם היא אפילו כתבה שאם הייתה מקבלת שקל על כל מילה שכתבה, בוודאי הייתה מיליונרית".

בתור אחת שצברה מאות שעות דפנה, מה התכונה שאת הכי אוהבת בה?
"התאהבתי במריבות המקסימות שלה. היא ידעה לריב באופן ערכי ונועז, ולהתפייס באופן מרגש. מעבר לכך, כאישה, לדעתי התכונה הכי חשובה שלה הייתה היכולת להציב גבולות לנתינה. לא להגיע למצב של קריסה. לנשים יש תכונה כזו שהן נותנות ונותנות עד שהן קורסות. דפנה הייתה אשת חסד. היא ענתה בהתנדבות לאלפי נשים. היא לקחה ילדים באומנה, אבל ידעה גם להגדיר גבולות. 'אני מוצפת מצוות ומעשים טובים עד שאני יכולה אפילו למכור כמה למי שרוצה, אך צריך להיזהר גם לא לטבוע בים של חסדים', כתבה פעם כאשר סירבה להחליף קולגה במרפאה".

יפעת ארליך. צילום: גור דותן

מה גילית על עצמך בכתיבת הספר על דפנה? על המשפחה שלך? החיים שלך?
"מהר מאוד, לאחר שהתחלתי לכתוב את הספר, הבנתי שדפנה כותבת יותר טוב ממני. ואז קלטתי שאני צריכה לקחת צעד אחורה. ובספר באמת יש 60 אחוז טקסטים שלה. אבל זו לא הייתה התוכנית המקורית. בהתחלה חשבתי להכניס עשרה אחוזים דברים שהיא כתבה, ובכל השאר לספר עליה. היה לי קשה להילחם באגו, אבל עם הזמן גיליתי יותר ויותר את סוד הנסיגה והצמצום.

"מעבר לכך, כשנחשפתי לחומרים, מהר מאוד הבנתי שאני נוגעת פה בחומרים שמרגע שיתפרסמו - לא יהיה ארון ספרים שלם בלעדיהם. היה לי ברור שזה רב מכר, ולא במובן הזול של המילה, אלא באופן העמוק - שאת מבינה שאת מחזיקה חומרים עם עוצמות שיכולות להעניק לנפש האדם מרפא, במובן הכי עליון של המילה".

פתיחת סתימות
רבים אינם יודעים זאת, אך ארליך היא בתה של הסופרת והמשוררת מירה קדר, זוכת פרס ראש הממשלה לספרות על שם לוי אשכול. "אימא שלי היא סופרת מאוד מיוחדת, יש לה סגנון ושפה הייחודיים לה", מציינת ארליך. "אני יודעת שאני לא מתקרבת לרמה שלה, וגם הסגנון שלי הוא אחר. לפני כתיבת הספר על דפנה, כתבתי כאמור רומן היסטורי, והיא הייתה מאוד מעורבת ברקימתו. היא קראה, העירה, האירה, ועשתה הגהות. לעומת זאת, אימא לא הייתה מעורבת בכתיבת הספר על דפנה. עבדתי מאוד באינטנסיביות, ולא היה שם זמן להערות והארות. כעת היא קוראת אותו, ומאוד מפרגנת ומתרגשת מההצלחה".

אימא גם אחראית לפרט נוסף שרבים לא יודעים, והוא שיש לך תואר ראשון בפיזיקה?
"לא. זה דווקא הגיע מהכיוון של אבא שלי שהיה עם ראש ריאלי, אבל הפך לרב. היום זה נראה לי כל כך רחוק ממני. זה כנראה היה בגלגול הקודם, או בימים שעוד הייתי קוונט. וזה עוד לא הכול - אחרי שסיימתי את התואר, גם לימדתי שש שנים פיזיקה בתיכון; אבל בסוף האהבה למילים ניצחה את הנוסחאות והמספרים, כמו שרק אהבה יכולה לנצח".

אפרופו אהבה, הפסדים וניצחונות, ספרי מעט על תחושותייך בעקבות פינוי עמונה, מקום בו הקמת את ביתך שלך.
"בימים האחרונים קשה לי מאוד להסתובב בעפרה. אני הולכת עם הראש באדמה כדי לא לראות את ההר הפצוע שמתנוסס מעלינו. עמונה הייתה הבית הראשון שלי ושל בעלי אריאל, ובה נולדו שלושת ילדיי. ואם הימים האלו לא הציפו אותי מספיק מבחינה רגשית, אז גם יום הפינוי היה בדיוק ביום האזכרה לדפנה, שהיה גם יום השקת הספר. כל הרגשות פשוט התנקזו ליום אחד. זה היה כמעט בלתי אנושי. הרבה דמעות שפכתי בשבועות האחרונים. דמעות של כאב על עמונה, דמעות של געגוע לדפנה שלא הכרתי, וגם דמעות של התרגשות מגל התגובות שמגיעות אליי מקוראי הספר. אני חושבת שנפלה בחלקי זכות אדירה. אנשים אומרים לי שעשיתי חסד עם דפנה, אבל אני מרגישה שדפנה עשתה חסד איתי".

צילום: גור דותן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!