על כופר נפש ומסירות נפש / הרב אשר זורייבין
אמנם התקופה שבה בעלי המוגבלות היו סגורים בבתיהם ללא מעש, ומשפחותיהם היו מתמודדות לבד עם הקושי והבושה כמעט ועברה מן העולם, אולם עדיין כברת דרך ארוכה לפנינו על מנת להגיע לשילובם המלא בקהילה / הרב אשר זורייבין
- הרב אשר זורייבין
- י"ח אדר התשע"ז
אילוסטרציה (יחצ)
פרשת השבוע נפתחת בפסוק "כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקד אותם ולא יהיה בכם נגף". המילה “איש”, על פניו נראית כמיותרת שהרי לכאורה, ניתן היה להסתפק ב'ונתנו כופר נפשם' על מנת שנבין כי כל אחד בפני עצמו מחויב לתת כופר.
בנוסף, הכופר, כידוע, ניתן ככפרה על מעשה העגל, מה הטעם שיש לתת אותו דווקא בזמן שבו מונים את ישראל?
בעל ה"כלי יקר" מיישב את שתי השאלות ומסבירן באופן נפלא. חז”ל לומדים מהפסוק "וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם" - שלא נמחל לישראל עוון העגל אלא בעבור שהיו רבים. דהיינו, הקב"ה חס יותר ומרחם כשמדובר בציבור (כפי שמובא גם במסכת ברכות ביחס לפסוק "הן א-ל כביר לא ימאס”). לפי זה, תהליך כפרה מתבצע בנקל כאשר כל אחד יושב בתוך עמו כמאמר השונמית "בתוך עמי אנוכי יושבת”, אבל כאשר בני ישראל נספרים אחד-אחד ישנו חשש שיעלה זכרונו של כל יחיד למעלה וייבדק בפנקסו בכל זכות וחובה שיש לו, או אז יזכירו לו את עוון העגל שאינו נמחל כי אם לרבים ולא ליחידים ח”ו. לכן נאמר כי ביום פקדי - לשון מספר, שכל פעם שיהיו נמנין לאיזה צורך, שאז יעלה זיכרון כל איש פרטי לפני ה', יש חובה לקיים את מצוות כופר-נפש במטרה לכפר על מעשה העגל דווקא בשעת המספר.
כשעם ישראל ניצב לפני ה’ כמקשה אחת על כל גווניו הקב”ה חס ומרחם עליו ומוחל עוונותיו.
כשנתקלתי בפירוש הזה, חלפו בראשי מחשבות נוגות על יחס החברה לאוכלוסיית בעלי המוגבלות. אמנם התקופה שבה בעלי המוגבלות היו סגורים בבתיהם ללא מעש, ומשפחותיהם היו מתמודדות לבד עם הקושי והבושה כמעט ועברה מן העולם, אולם עדיין כברת דרך ארוכה לפנינו על מנת להגיע לשילובם המלא בקהילה. עדיין יש המטילים ספק בכוחה של אוכלוסיה זו לתרום לחברה, עדיין יש המנהלים מלחמות נגד הוסטלים ומוסדות חינוך בכדי שלא ישהו בקרבתם. עדיין ילדים שעברו מסכת שיקום במשך מספר שנים, לא מתקבלים לתלמודי תורה הן בשל סטיגמות, והן בשל בעיות נגישות.
במש"י (מרכז שיקום ילדים) קבענו כמטרה וחזון להפוך את העולם למקום טוב יותר כשבראש סדר העדיפויות נמצא נושא השילוב והמעורבות של בעלי מוגבלויות בקהילה. הילדים מקבלים את הכלים הפיזיים, הקוגניטיביים והרגשיים בכדי ששילובם בקהילה יהיה מועיל ותורם, והחברה כולה והמוגבלים בתוכה – תצא נשכרת. המסר מפרשת השבוע חד וברור: הקב”ה מוחל לנו רק כחברה מאוחדת ומגובשת. חברה המכילה את כלל האוכלוסיות ומאפשרת להן להטמע ולהיות חלק ממנה.
זכינו לייסד את פרויקט "בית בינה" בו שולבו בוגרות מש"י במסגרת סמינר. אומנם, הן לומדות בכיתה נפרדת המתאימה למוגבלות שלהן, אך הן שותפות מלאות בפעילות החברתית בסמינר. מי ייתן ותהיה זו סנונית ראשונה המבשרת על בוא האביב.
*הכותב משמש כמנכ"ל מש"י (מרכז שיקום ילדים) המטפל ומסייע לילדים עם נכויות פיזיות ומעניק להם את מכלול הכלים הנדרשים להם לצורך קידומם ושילובם בקהילה.
בנוסף, הכופר, כידוע, ניתן ככפרה על מעשה העגל, מה הטעם שיש לתת אותו דווקא בזמן שבו מונים את ישראל?
בעל ה"כלי יקר" מיישב את שתי השאלות ומסבירן באופן נפלא. חז”ל לומדים מהפסוק "וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם" - שלא נמחל לישראל עוון העגל אלא בעבור שהיו רבים. דהיינו, הקב"ה חס יותר ומרחם כשמדובר בציבור (כפי שמובא גם במסכת ברכות ביחס לפסוק "הן א-ל כביר לא ימאס”). לפי זה, תהליך כפרה מתבצע בנקל כאשר כל אחד יושב בתוך עמו כמאמר השונמית "בתוך עמי אנוכי יושבת”, אבל כאשר בני ישראל נספרים אחד-אחד ישנו חשש שיעלה זכרונו של כל יחיד למעלה וייבדק בפנקסו בכל זכות וחובה שיש לו, או אז יזכירו לו את עוון העגל שאינו נמחל כי אם לרבים ולא ליחידים ח”ו. לכן נאמר כי ביום פקדי - לשון מספר, שכל פעם שיהיו נמנין לאיזה צורך, שאז יעלה זיכרון כל איש פרטי לפני ה', יש חובה לקיים את מצוות כופר-נפש במטרה לכפר על מעשה העגל דווקא בשעת המספר.
כשעם ישראל ניצב לפני ה’ כמקשה אחת על כל גווניו הקב”ה חס ומרחם עליו ומוחל עוונותיו.
כשנתקלתי בפירוש הזה, חלפו בראשי מחשבות נוגות על יחס החברה לאוכלוסיית בעלי המוגבלות. אמנם התקופה שבה בעלי המוגבלות היו סגורים בבתיהם ללא מעש, ומשפחותיהם היו מתמודדות לבד עם הקושי והבושה כמעט ועברה מן העולם, אולם עדיין כברת דרך ארוכה לפנינו על מנת להגיע לשילובם המלא בקהילה. עדיין יש המטילים ספק בכוחה של אוכלוסיה זו לתרום לחברה, עדיין יש המנהלים מלחמות נגד הוסטלים ומוסדות חינוך בכדי שלא ישהו בקרבתם. עדיין ילדים שעברו מסכת שיקום במשך מספר שנים, לא מתקבלים לתלמודי תורה הן בשל סטיגמות, והן בשל בעיות נגישות.
במש"י (מרכז שיקום ילדים) קבענו כמטרה וחזון להפוך את העולם למקום טוב יותר כשבראש סדר העדיפויות נמצא נושא השילוב והמעורבות של בעלי מוגבלויות בקהילה. הילדים מקבלים את הכלים הפיזיים, הקוגניטיביים והרגשיים בכדי ששילובם בקהילה יהיה מועיל ותורם, והחברה כולה והמוגבלים בתוכה – תצא נשכרת. המסר מפרשת השבוע חד וברור: הקב”ה מוחל לנו רק כחברה מאוחדת ומגובשת. חברה המכילה את כלל האוכלוסיות ומאפשרת להן להטמע ולהיות חלק ממנה.
זכינו לייסד את פרויקט "בית בינה" בו שולבו בוגרות מש"י במסגרת סמינר. אומנם, הן לומדות בכיתה נפרדת המתאימה למוגבלות שלהן, אך הן שותפות מלאות בפעילות החברתית בסמינר. מי ייתן ותהיה זו סנונית ראשונה המבשרת על בוא האביב.
*הכותב משמש כמנכ"ל מש"י (מרכז שיקום ילדים) המטפל ומסייע לילדים עם נכויות פיזיות ומעניק להם את מכלול הכלים הנדרשים להם לצורך קידומם ושילובם בקהילה.
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות