הרפורמית שעזרה לחברתה המסורתית לחזור בתשובה אצל גדול הדור הליטאי

על רקע המאבקים הקשים והמכוערים בין נשות הכותל הדורסניות לבין אלו שנאבקים להמשיך בקדושה את שרשרת הדורות הלאה, אולי הגיע הזמן לספר את סיפורה המופלא של הרפורמית שעזרה במסירות נפש לחברתה המסורתית לחזור בתשובה אצל גדול הדור הליטאי, הגר"י אדלשטיין זצ"ל.

הן הכירו באוניברסיטת תל אביב בביה"ס לעבודה סוציאלית. הידידות ביניהן שנרקמה בשיעור האנגלית בלי שאף אחת ידעה יותר מדי על השנייה, התהדקה אחרי שהחברה המסורתית אחרי שנתיים של נציגות ביה"ס באגודת הסטודנטים חיפשה מישהי שתמשיך אחריה את התפקיד. המעורבות החברתית באגודה חיברה ביניהן לכדי חברות אמיתית. הרפורמית – בת לגיורת רפורמית ואבא נוצרי, שהתעקשה במשך שנים שיכירו ביהדותה לא יכלה שלא לכאוב את הרדיפות שסבלה חברתה המסורתית בשל שמרנותה. דווקא היא שכל כך רצתה שיכירו בה, לא הבינה איך גם מישהי שאין ספק ביהדותה צריכה להיות נרדפת ולהתגונן כמעט על כל צעד ושעל.

אלא שבאוניברסיטת תל אביב החוקים קצת אחרים ויש לה את הנהפוך-הוא שלה. בין הפעילים החברתיים ה"הנאורים" ובעיקר בין הפמיניסטיות ה"משוחררות", היתה הרפורמית הכוכב והמלכה הבלתי מעורערת של החבורה. השילוב של נערת זוהר ואושיית החיים הטובים של תל אביב הבליינית יחד עם צעידה במסלול המהיר לקראת קריירה אקדמית הקנו לה מעמד גבוה במיוחד. אף אחד ממעריציה לא הבין למה היא מתעקשת לצרף אליה למפגשים המבוקשים עם החבר'ה, את הבחורה המופנמת והשמרנית ואף נלחמת בעוז מול כל מי שמנסה להעליב אותה.

ערב ר"ח אלול, כבר עברו כמה שנים אחרי תום הלימודים, בהן נשארו חברות, הרפורמית קוראת אליה לשיחה צפופה את חברתה המסורתית. היא אינה טורחת ללכת סחור סחור ואומרת לה שהגיע הזמן לבחור. אם היא לא רוצה להישאר לבד כל החיים היא חייבת לבחור בין העולם הדתי לחילוני ולא להיות חצויה ביניהם. תוך כדי השיחה היא שואלת מה שתמיד סיקרן אותה – למה היא בכלל מסתובבת עם החילוניים? המסורתית סיפרה לה בכאב על הטראומה שחוותה כילדה קטנה בעזרת הנשים לאחר מות אביה – המבטים של הילדים והנשים בתפילת יזכור כשנשארה הילדה היחידה בעזרה אחרי שכולם יצאו לשחק בחוץ והמבטים כשחזרו הילדים פנימה. המבטים כמה שנים אחר כך של הנערות שבגרו ונעצו בה מבטים לגלגניים כשלא ידעה את הצעדים בתפילת העמידה ולא ידעה איך לדפוק כראוי על ליבה עם אגרוף בתפילת הוידוי. עזרת הנשים היתה בעבורה סוג של כיתת יורים, משהו שנכנסים אליו רק בראש השנה וכיפור כסוג של כפרת עוונות. אלא אם כן יש אירוע משפתי ואז עם כל המשפחה ביחד היא הרגישה מוגנת.

המסורתית גילתה לה על אווירת הסוד בה נאלצה לחיות כל השנים: כשאביה חזר בתשובה, שתי אחיותיה המבוגרות ממנה בהרבה מאוד שנים, היו שקועות בעולמן, הבכורה התחתנה והבינונית בילתה בקיבוץ במסגרת ההכנה לשירות בנח"ל. מבחינתן אביהן היה מפא"יניק שחגג את חגי ישראל ותו לא, וכל הזיכרונות של אחותן הקטנה מבית הכנסת כל שבת, נראו להן כדמיונות שווא של ילדה קטנה שלא יודעת על מה היא מדברת מהכאב על אובדנו.

היא כבר התחילה להאמין שהכל היה בדמיונה בלבד עד שבגיל 9 בן דוד שחזר בתשובה ועשה עליה מאיטליה התארח אצלם בשבתות ולקח אותה איתו לבית הכנסת. הוא לימד אותה לקרוא תהילים ולדבר עם השם ולימד אותה שיש לה אבא גדול בשמיים שהיא יכולה לדבר איתו מתי שרק תרצה. כשכולם זיהו אותה בבית הכנסת היא התחילה להאמין שהיא לא באמת דמיינה וסוף סוף העיזה לשאול את אמה למה האחיות מתנכרות לזיכרונות שלה.

אמה סיפרה לה את סיפורו של אביה בקצרה, עד כמה שאפשר לספר לילדה קטנה ועל אביו הסבא הגדול, הרב שהקים את בית הדפוס העברי הראשון בטריפולי כדי להפיץ ספרות תורנית ליהודים. האמא שמחד לא רצתה להתעמת עם הבנות הגדולות ולפרט על המפנה שחל באביהן בשנותיו האחרונות ושמאידך מיזגה את געגועיה לבעלה יחד עם געגועיה לעיירה היהודית שהשאירה מאחור עת עלתה כנערה בעליית הנוער, ניקזה את כל רגשותיה אל תוך הסיפורים על העבר, אותם סיפרה בשבתות לילדתה הקטנה כשישבו לבד בסלון. הילדה הקטנה התחילה לחיות חיים כפולים סודיים: החיים עם הסיפורים של אמא וספר התהילים הקטן והחלומות על חיים אחרים עם בית כנסת ושמירת שבת ובעל בעזרת הגברים שמחכה לה בתום התפילה, והחיים כחילונית ליד האחיות וליד החברות בביה"ס. היא הפסיקה להזמין חברות בשבת כי במערב רמת השרון הצפונית והחילונית מפה לבנה ופלטה של שבת היו בגדר תופעת טבע מוזרה שלא התחשק לה להסביר כל פעם מחדש. היא גם לא אהבה חברות חדשות שתמיד שאלו בחוסר טקט איפה אבא שלה.

במשך השנים חשבה שהפיתרון לבעיותיה יהיה ללכת ללמוד בבר אילן ולהכיר שם סרוג כיפה שיקבל אותה כמו שהיא ויפתור את כל בעיותיה. אבל רצח רבין עשה נהפוך הוא לכל התכניות. בכל זאת היא היתה בת של מפאי"ניק והיא לא היתה מסוגלת להירשם לאוניברסיטה שבה פעיל ימין קיצוני רצח בדם קר את ראש הממשלה שלה שבא מאותה מפלגה של אביה. בעקבות הזעזוע מהרצח היא התפקדה כדור שני למפלגת העבודה וכשהגיעה לאוניברסיטת תל אביב זיהו אותה בקמפוס פעילי תא סלע מרמת השרון (התא של מפלגת העבודה באוניברסיטה) וצירפו אותה לתא הפוליטי ולאגודת הסטודנטים.

הרפורמית ששמעה את סיפורה בעיניים דומעות, עדיין התעקשה שאין מה לעשות. היא חייבת לבחור ומאחר והעולם הדתי הוא העולם שאליו היא שייכת ברוחה, היא צריכה למצוא דרך לעקוף את בעיית בית הכנסת. היא הציעה לה למצוא בכל דרך אפשרית חוגים של דתיים ואז כשתכיר שם מישהו תיפתר מעצמה הבעיה. בסופה של השיחה אמרה "את תמיד יכולה לבוא אלינו לבית דניאל. שם גברים ונשים מתפללים ביחד, אבל אני ממש לא חושבת שאנחנו בשבילך. תשאירי את זה רק כאופציה אחרונה באמת".

לרגע אחד בו נדמה היה שהכל נעול בפניה היא התפתתה ללכת עם חברתה לתפילה בבית דניאל בתל אביב בליל שבת. גברים ונשים שם היו ביחד, איש לא הסתכל עליה אבל היא הרגישה בכל זאת לא נוח. היא חשה תחושת מחנק נוראה שהתגברה כשראתה איך הרבנים שלהם ושאר המתפללים נכנסים למכוניות בליל שבת ונוסעים הביתה. זה לא שלא נסעה אף פעם בשבת, אבל אחרי תפילת ליל שבת בבית הכנסת? היא חשבה איך לספר על כך לחברתה אבל לא היה צורך. חברתה הודיעה לה שיותר היא לא תגיע איתה לשם" אנחנו לא בשבילך. ראיתי את הפנים שלך כשהיינו שם. אל תחזרי אלינו יותר! לכי אל הדתיים הרגילים, לשם את שייכת".

כמה שבועות אחרי שיחתן הראשונה המסורתית החליטה ביום שמחת תורה לנסות את מזלה בבית כנסת בו אף אחד לא מכיר אותה, אליו מעולם לא הגיעה עם אביה. משמיים הובילו אותה אל ביה"כ בשיכון פקר שרבו הוא הרב חיים אדלשטיין שליט"א ומשם קצרה הדרך אל הגר"י זצ"ל.

היא אהבה את הגר"י זצ"ל בכל נפשה ומאודה ועם הזמן נקשרה אל משפחתו ואל הקהילה. היא מצאה עצמה מאוהבת בקבוצת השחורים – אותה קבוצה שלימדו אותה לשנוא כל השנים. אמרו לה תמיד שמדובר בקבוצה של פרזיטים שחיים על חשבון אחרים, ששונאים את כל מי ששונה מהם, שהם מאמללים את נשותיהם ושבכלל לא איכפת להם מהילדים שהם מביאים עוד ועוד כדי להשתמש בהם למצוץ כסף בלי סוף מהמדינה. לתדהמתה היא גילתה שמדובר באנשי חסד של אמת, מצאה נשים מאושרות וילדים מטופחים ומושקעים. מכל מכריה, דווקא מי שליוותה אותה ועודדה אותה להשאיר את העבר מאחורה יחד עם כל הדיעות הקדומות ולצלול לחיים החדשים היתה חברתה הרפורמית.

כשהרבנית מינה אדלשטיין זצ"ל הציעה לה שידוך מהמקורבים לרב, היא נבהלה בתחילה. היא הבינה שהגיעה לנקודה שממנה אולי לא תהיה יותר דרך חזרה אחורה. אבל חברתה עודדה אותה "גם בלי השידוך את לא תברחי מהם כי את מצאת את הבית הרוחני שלך. מי שמוצא באמת את הבית שלו כבר לא בורח אף פעם".

בחתונתה היא חיבקה אותה בעיניים דומעות ואיחלה לה חיים מאושרים. אחרי החתונה עם החיים החדשים של שתיהן – זו התרגלה לחיי נישואין וזו עברה מהפך תעסוקתי ועזבה את המחקר האקדמי, הן הסתפקו בקשר טלפוני שהלך והתרופף. הרפורמית התחמקה כל הזמן מההזמנות לביקורים של חברתה.
הטלטלה הראשונה שעברה חברתה היתה בשיחה עם מדריך החתנים של בעלה שליווה אותם בחודשים הראשונים אחרי החתונה. תוך כדי שיחה על החיים שלפני היא סיפרה לו על החברה הטובה ועל מה שעשתה בשבילה כל השנים. הרב פסק שעליה להגיד לה שהיא בכלל אינה יהודיה ושעליה להתגייר גיור אורתודוכסי כהלכתו. היא ניסתה להגיד לו שהיו לפניה שכבר אמרו לה את זה אך היא סירבה להתגייר והתעקשה שהיא יהודיה כמות שהיא, אבל הוא בשלו.

היא פחדה שהיא תיעלב אבל חזקה עליה היתה גזרתו של הרב. היא חזרה וניסתה שוב ושוב להזמין אותה אליה הביתה ולקיים את השיחה הזו. אלא שחברתה התחמקה מביקור במשך שנה שלימה. אולי ניחשה שהגיע הזמן שהתהום הפעורה ביניהן תכריע את החברות ביניהן.

כמה חודשים לאחר הולדת הבן הראשון הן מצאו עצמן מתווכחות ומתנצחות לראשונה מאז תחילת החברות ביניהן. הוצב בפניה אולטימאטום שלא הצליחה לעמוד בו טכנית לאחר לידת התינוק מה שהוביל לפרידה פתאומית וקשה.

אולי חברתה הבינה שבמוקדם או במאוחר תגיע השיחה ששתיהן חששו ממנה והחליטה למוסס את הקשר טרם השיחה ולכן הציבה בפניה את הדרישה שלא הצליחה לעמוד בה באותה תקופה. אולי פשוט שתיהן היו במקום בו לא הצליחו יותר להכיל את החברות ביניהן. כך או כך דרכיהן נפרדו.

הצטווינו בפורים לשתות עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, למצוא את הנהגתו של השם יתברך בתוך עולם ההסתר ולהמשיך את ההארה הזאת הלאה. ביום הנפלא הזה שבו גלוי וידוע עוד יותר מתמיד כי נסתרות דרכיו של השם יתברך.

בימים טרופים אלו בהן יש קבוצה כוחנית שמנסה לרמוס בכל הכח את אלה שרוצים להמשיך ללכת בדרך בה הלכו אבותינו מאז מעמד הר ביני, נראה שהגיע הזמן לספר את סיפורה המיוחד של הרפורמית שהבינה שיש שבילים שאי אפשר לטשטש או למחוק ויש מי שייעודם להמשיך ללכת בשבילים אלו אותם התוו אבותיהם ואסור לעצור אותם.

ואם בדרך נס הטור הזה מתגלגל לידיה והיא מזהה את עצמה ככוכבת הראשית בו, אני רוצה שתדע שלמרות הכל מעולם לא שכחתי אותה ואת כל מה שעשתה למעני ושתמיד תמיד אמשיך לאהוב אותה בכל ליבי ונשמתי, עד יומי האחרון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!