שבוע האופנה: "ללב שלי היה קשה להכיל את החלול הזה"

הייתי אתמול בשבוע האופנה של גינדי, בתצוגה של 'משכית'.

כבר שבוע קודם הכנתי את השמלה, שמלה של 'משכית' שאמי לבשה לפני יותר מ-30 שנה. מה שנקרא, וינטאז' פאר אקסלנס. ליפפתי טורבן סביב הפאה כדי לקבל מראה אתני, והופ - גינדי היר איי קאם!

וואו. כל ה'מי ומי', באים לראות ולהיראות, ואת שחה לעצמך בלאט, ''אז מה אם היא סלב, שאני אבקש תמונה?! שתבוא לבקש ממני'', היא לא באה (;.

נכנסים לאולם התצוגה, הכל מואר ומנצנץ ויש מוזיקה כזו דרמטית, שנותנת לך את התחושה שאת נמצאת במקום הכי נחשק במילאנו... ואז הן עולות, אחת אחת, בהליכה גמלונית, כתפיים שמוטות לאחור, פה חתום, ומבט ריק, חלול, קפוא.

פתאום, אין מילאנו, אין מנצנץ ודרמטי. זה מחזיר אותך למציאות, למודל היופי של היום, ומה זה בכלל יופי, הקדושה שברזון, והרצון להגיע למידה 36. המודל הנשי שמהלך על המסלול הוא שדוף ועצוב, נטול בשר, נטול חיים.

למה זה טוב?! בואו, שימו קולבים על מסלול ממונע ויאללה - תצוגה שדופה, שקופה. לפחות לא ניאלץ לראות את הפרצופים המיוסרים של הדוגמניות. ''צריך לתת מקום ניטרלי לבגד, הן מחויבות לזה'' שחה לי חברתי הטובה, וחברה דוגמנית שפגשתי שם אמרה לי ''זה מה שהמקצוע מבקש, לפחות הן היו בלי עקבים'', אה, תודה באמת! כאילו הן לא נראו סובלות מספיק.

לעניות דעתי, קצת חיים לא היו מזיקים שם. היה אפשר להוסיף... אולי איזה זיק שובב במבט בעיניים, אולי אפילו חצי חיוך. אגזים ואכתוב, אולי גם עוד 7 קילו על כל אחת מהן. והלוואי וכל החוזה ה'לא כתוב' הזה, אבל המאוד 'מצולם הזה' של ''איך צריכה להיראות דוגמנית'', הלוואי ולא היה, והיה קצת אומץ למעצבים בעולם בכלל והארץ בפרט ללמד את הדוגמניות לחייך. להביט. להשמין. תודה (;

ואם תבואנה נשים מהתחום ותגדנה שאני לא פאשניסטה, ואנל'א בעניינים, זה נכון - אני לא. אבל אני כן בנאדם, וללב שלי היה קשה לשאת את החלול חלול הזה. גילוי נאות, כותבת שורות אלה לובשת מידה 42 (במקרה הטוב).

רחלי סלומון מורגנשטרן.

הכותבת היא שחקנית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!