"דחף בלתי מוסבר הציל אותי מהסרטן של עצמי"

חברתי היקרה נתנה לי את הדחיפה לספר את הנס האישי שלי, ואם בזכות זה תלך להיבדק ולו אישה אחת - זה יהיה שכרי!

נמנעתי מלדבר/ לספר/ להיחשף עם זה, ועכשיו אני פה במטרה להעלות את המודעות לכל אחת ואחת בכל גיל ללכת להיבדק. גילוי מוקדם מציל חיים - זו לא סיסמה!

אז לפני שנה וקצת, בהיותי בת 37 בריאה כמו שור, מלאת אנרגיות וללא אף עבר במשפחה המורחבת לסרטן, בוקר אחד הרגשתי דחף מטורף ולא ברור לחלוטין להיבדק. אפילו לא הודעתי בעבודה שאני מאחרת - פשוט קמתי, התלבשתי וללא תור ניגשתי לרופאת משפחה ואמרתי לה שאני רוצה להיבדק. היא שאלה אם אני מרגישה משהו שונה? מה קרה? אמרתי לה כלום, הכל רגיל לחלוטין אבל אני רוצה להיבדק.

היא רצתה לתת לי הפניה לכירורג, ואני בלי להבין כלום ביקשתי אולטרסאונד, רק כי לא התחשק לי שימששו אותי במקום הכי אישי לאישה.

יצאתי ממנה עם ההפניה, התקשרתי מיד כבר ביציאה מהמרפאה למוקד וביקשתי מהנציגה תור מידית למחר. בכל מקום בארץ שיש תור פנוי אני אגיע רק תני לי, והיא הביאה.

באולטרסאונד ראו גוש והפנו אותי לממוגרפיה. אחוזת אמוק הרמתי את כל המוקד על הרגליים ולמחרת כבר עברתי ממוגרפיה. אמרו שהתוצאות יגיעו על גבי דיסק הביתה תוך שבוע לערך.
למחרת אני מתארגנת לעבודה כרגיל ומקבלת טלפון מהמכון להגיע לבדיקה חוזרת בהקדם. משהו לא יצא ברור. תוך שעה הייתי שם ועברתי שוב ממוגרפיה. הפעם לא שלחו אותי הביתה אלא אמרו לי להמתין בחוץ לרופאה. היא קראה לי ובמילים ברורות, בלי טיפת חמלה, אמרה לי "יש לך גוש, הוא נראה במצב מאוד לא טוב ואת צריכה הרבה ניסים". על המקום הכניסו אותי בבהילות לכירורג שהחל למשש את המקום וכתב שהוא לא מרגיש כלום.

זה המקום לציין שהרבה פעמים בבדיקה ידנית הם לא מרגישים את הגוש. זה תלוי במיקום, ולכן בדיקה ידנית לא מספיקה.

לא הצלחתי לנהוג הביתה. בעלי הגיע במונית, הדמעות יצאו ממני בלי שליטה וכל הגוף התכווץ מרעד. פרוטקציות בטירוף ולמחרת כבר עברתי ביופסיה - בדיקה לא קלה ולא נעימה כלל. מיום ליום, חמשה ימים שאני לא בעבודה, לא מתפקדת בבית, רק שוכבת במיטה ובוכה בלי הפסקה. קוראת אין סוף מידע, הייתי מרוסקת!

בביופסיה אמרו לי 10 ימים עד התוצאות וקבעו לי כבר תור מראש לקבל תוצאות. חזרתי הביתה כאובה, מותשת, עמוסת תחבושות ובעיקר עם תחושה איומה שהשמים נפלו עלי ומה יהיה עלי? על הילדים? על בעלי? כל היציבות שלי מתפרקת לי בידיים! מי שמכירה אותי יודעת שאני דקה לא יושבת. עובדת במשרה תובענית מאוד ומשתדלת לתת לילדים את כולי. וכך קיבלתי החלטה, עם כל התחבושות ובעיקר, והכי קשה חוסר הידיעה של מה יש לי ומה יהיה, לגרד את עצמי מהמיטה ולחזור לעבודה. זה היה ממש להיות או לחדול. הייתי בקרשים אך ידעתי שיש לפני עשרה ימים שבמונחים של אז זה היה נצח. ואם אני לא ארים את עצמי, אשקע, וכל הבית איתי.

וכך קמתי בוקר בוקר, אחרי לילות טרופים, שמתי עלי "מסכה" והלכתי לעבודה. הייתי אומרת אז לבעלי "מרגיש כמו תאונה אבל ממשיך להתנהג רגיל". ככה בדיוק אבל הרגשתי.

עברו הימים, הלכנו למכון לקבל את התוצאות, וכמה מפתיע: הן היו טובות! אך הרופאה נשארה חמורת סבר והסבירה לנו שהגוש הזה עדיין מטריד אותם, ולפי כל הסימנים ובעיקר הצורה שלו, הוא סרטני, ולכן הם דורשים שאעבור m.r.i, שבגלל גילי הצעיר היא הבדיקה היותר אמינה לאיבר נשי צעיר. אם הבדיקה תצא טובה, נעשה ניתוח ונוציא את הגוש. ואם הבדיקה תצא לא טובה, אצטרך לעבור שוב ביופסיה.

m.r.i באיבר נשי זה, ניתן לעבור רק בימים מאוד מסוימים בחודש, וכך קרה שהייתי צריכה לחכות בול חודש לבדיקה! הזמן עושה את שלו, חזרנו למעין שגרה, בייחוד לאחר שהביופסיה יצאה תקינה והרגשתי סוג של הקלה. זה המקום לציין שבעלי לא הפסיק להחדיר לי למח בעבודה עקבית אינטנסיבית וקשה, שאין לי כלום, אני קטנת אמונה, הייתי בפחדים מטורפים אך שוב - השגרה עושה את שלה והיא הייתה חזקה מהכל.

עברתי m.r.i, בדיקה קשה מאוד, ושוב אמרו לי תוצאות בדיסק בדואר עד עשרה ימים. לא הספקתי להגיע לדואר ושלושה ימים לאחר הבדיקה התקשרה אלי הרופאה שלי מהמכון ואמרה שהתוצאות מאוד מאוד לא טובות וחייבים ביופסיה חוזרת בהקדם המידי!

לבקשתי היא שלחה לי בפקס את התוצאות וחשכו עיני: דרגה 4 מתוך 4 שזה סרטני. כל התיאורים, כל המילים שם, לא הותירו מקום לספק. בבת אחת הכל חזר אלי ביתר שאת והפעם כבר הרגשתי שאפילו מה שנותר אצלי במאגר - אזל ממני ואין בי כוחות יותר.

הבית היה בטרוף. אני, שפותחת כל בוקר כמו ג'דאית עם מוזיקה ואקונומיקה, שמסוגלת לקום ב- 5 בבוקר רק כדי לאפות שיהיה ריח טוב בבית, למקלחת לא הצלחתי להגיע. עכשיו, משידעתי כבר מה זה ביופסיה ואיזה תהליך אני שוב הולכת לעבור, הרגשתי שאין בי כוחות יותר. הקושי הכי גדול היה איבוד השליטה. המילה שהכי שנאתי באותה תקופה זה סבלנות.

ההמתנה בין בדיקה לבדיקה, ההמתנה הקשה מכל ימים ארוכים כמו נ-צ-ח לתוצאות. יצא שלא ישנתי לילה אחד שלם וגם לא ברציפות יותר משעתיים - במשך יותר מחצי שנה. בשנה שעברה, ביום האישה, עברתי ביופסיה שניה. שוב כמויות של דימום, ערמות תחבושות ואחרי 4 שעות בבית חולים הגעתי הביתה חיוורת כמו קיר. החלפתי שמלה, מרחתי אודם וחיוך, ויצאתי עם הקטנה שלי למסיבת פורים בגן עם אמהות. לקחתי איתי את הגדולה למקרה שיצטרכו לרקוד או שהקטנה תרצה שארים אותה - כי הייתי על סף עילפון ממש.

שוב הגיע תורנו לקבל תוצאות ושוב הביופסיה יצאה תקינה! כל המכון כבר הכיר אותי בשלב זה, קראו לי כולם זאת שלא יודעים מה יש לה שם... הרופאה אמרה לנו בפגישה שניצחתי כל סטטיסטיקה, שאין לה עם כל 25 שנות הניסיון שלה אף הסבר אחד הגיוני למה שקורה איתי, שבלבלתי להם את כל החוקים ואני נגד כל מה שהם מכירים. אין ולא היה לה אף הסבר הגיוני למה שקורה איתי. אני הייתי שמחה ועצובה, מאושרת ומבולבלת, אני שחולת שליטה - רק רוצה לדעת מה יש לי שם.

ההמלצה הייתה גורפת: את הגוש הזה הם רוצים בחוץ וכמה שיותר דחוף, ורק אז יוכלו לדעת בוודאות מה זה. כל ההכנה לניתוח הייתה קשה מאוד. הייתה התלבטות רצינית באם להוציא גם מבית השחי בלוטת לימפה לבדיקה, וכך התייעצנו באופן פרטי עם טובי המומחים בתחום. לא בחלנו בכלום. התהלכתי בשלב זה כבר עם קלסר עב קרס עמוס ניילוניות של דיסקים וספקולציות מטורפות.
הימים ימי סוף אדר, ואני רק רוצה את החיים שלי בחזרה. כבר שכחתי לחלוטין מה זה לנשום בלי להרגיש גוש חונק את הנשימה ואת הנשמה, שכחתי איך העיניים שלי נראות כשהן לא אדומות, ובעיקר שכחתי איך זה לישון בלי לחלום...

כל אותה תקופה, כאמור, הרגשתי כמו תאונה, אך ניסיתי בכל מאודי להמשיך להתנהל רגיל. זה דרש ולקח ממני כוחות על, אך זה הציל אותי מעצמי ובעיקר הציל אותי מחורבן הבית. המשכתי לעבוד ולארח ולבשל ולנקות - ותוך כדי זה הרבה הרבה תפילות, תחינות, בקשות מאלוקים וכמובן כמו חסידת חב"ד, כתבתי לרבי וקבלתי תשובות שרק בדיעבד הבנתי אותן.

הרופאה התעקשה לניתוח מידי, רצו לסדר לי מהיום למחר. זה ניתוח של 4 ימי אשפוז ו- 14 ימי מחלה שאסור בתכלית לעשות כלום מלבד לשכב במיטה. אמרתי להם שאני לא יכולה לעשות את זה לילדים ולא מוכנה לניתוח ערב פסח, וכך יום למחרת החג התאשפזתי ועברתי ניתוח.

עברתי תהליך לא קל של החלמה לצד מתח מטורף מקבלת תוצאות וקיוויתי שהפעם הם גם יהיו סופיות. אחרי אין ספור כירורגים שאף אחד מהם לא הרגיש גוש, 6 ממוגרפיות, 5 אולטרסאונד, 2 ביופסיות ומעל חצי שנה שהחיים שלי יצאו משליטה טוטאלית, הגענו לקבל את התוצאות וכך אמרה הרופאה: "התפללת חזק והצליח לך. ניצחת ובענק את כל הסטטיסטיקות. הגוש שפיר ולא סרטני וזה סופי"!

לשמחה ובעיקר להקלה שלי, לא היה גבול. זה היה שיעור ענק באמונה וכאפה ענקית לחיים. כמה שחשבתי שאני חולת שליטה, הנה למדתי בדרך הקשה להרפות. שלא הכל תלוי בי ולא בשליטה שלי ובעיקר למדתי מה טפל ומה עיקר.

אז שוב והכי חשוב, למה לי כל המגילה הזאת?!
כי בפעמים הרבות ובימים הארוכים שביליתי במכון, ובתקופת האשפוז, הכרתי נשים יפות, מצליחות, אמיצות, חזקות, רובן צעירות שאין להן אף היסטוריה משפחתית וביום בהיר אחד השמים נפלו עליהן.

אל תחכי ליום הזה!

את חושבת שאת אמא טובה? עושה הכל למען הבית הבעל והילדים?! עשי למענך ולמענם את הדבר הקטן והחשוב הזה ולכי להיבדק! ערב פסח, את דואגת שהבית יהיה נוצץ, שהילדים יראו מיליון $ הכל הבל הבלים בלי בריאות, גילוי מוקדם מציל חיים!

אנו נוטות להדחיק וזה משחק לרעתנו בעניין הזה. לאורך זמן, גושים שפירים באיבר הנשי שלנו לעיתים הופכים לסרטניים, ואני לא רוצה בכלל לחשוב מה יכול להיות לולא הדחף הלא מוסבר שהיה לי בגיל צעיר יחסית, ללכת ולהיבדק. מה היה אם לא הייתי מתעקשת עם רופאת משפחה על אולטרסאונד במקום כירורג. לפחות 6 כירורגים, חלקם מנהלי מחלקות בכירות ביותר בדקו אותי באותה תקופה, אף לא אחד מהם הרגיש את הגוש.

קומי ותיבדקי - לכי תדעי ממה את מצילה את עצמך.

בשורות טובות לכל עם ישראל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!