פורים נגמר – הסירו את המסכות!

איזה כיף היה בשבוע האחרון. הכנו משלוחי מנות אחד לשני, נתנו מתנות לאביונים, קראנו את המגילה והיינו בבועת הנחמדות של פורים, שם חלק נרחב מעם ישראל שם מסיכה על פניו והעמיד פנים. אבל פורים הסתיים לו ואיתו גם האשלייה. חזרנו לצפירות והקללות בכבישים, חזרנו לפוליטיקה המושחתת, חזרנו לתורים האינסופיים, בקיצור, חזרנו למציאות.

בואו נודה על האמת, עם כל האהבה שלי למדינת ישראל, לארץ הקדושה שלנו – עם נחמד אנחנו לא. לא סבלניים, לא מחייכים. לא הכל באשמתינו, בכל זאת, אנחנו נתונים לסיר לחץ מבעבע של חדשות כל חצי שעה שמצליחות להפתיע (ולא לטובה), כל פעם מחדש ועדיין, החברה הישראלית לחוצה מדי, מלחיצה מדי, עם הפתיל הכי קצר בתולדות העולם.

מה קרה לנו, שמדינה כל כך צעירה מכילה בתוכה חברה רווית מתחים וכעסים, עד כדי כך ששמינו "הטוב" כבר ידוע בעולם כולו. עד לאן עוד אפשר להקצין...?

ישנם ימים שאני קמה בבוקר ואומרת היום – אני לא אתן לאף אחד להגיע אלי. לא משנה מה יגידו לי או איזו הערה עוקצנית יזרקו לי, אני אשאר מחוייכת ורגועה ויהי מה! כשזה לא מחזיק מנטלית עד הצהריים, אני מחליטה לכפות פיזית את הלך הרוח ולא לתת לעצמי לסטות מהתלם, גם אם זה אומר לחייך בכח.

אבל גם זה נשבר כשאני יושבת עם אימי בת ה-70 אצל הרופא ואז נכנסת לה אישה בלי לדפוק, לבושה חליפת טרנינג זוהרת וצועקת במשך דקות ארוכות - שהיא אמורה להיכנס עכשיו (למרות שזה בכלל לא התור שלה) ומסרבת לצאת, למרות שהיא רואה שהרופא באמצע טיפול. על פניו סיטואציה שנשמעת טיפשית, אך לא בפועל, במיוחד שכבר החזקת את עצמך כל היום מלא-לענות לאידיוטים שימושיים שנתקלת בהם כל הדרך.

מה הסוד של האירופאים המנומסים אני שואלת את עצמי, איך הם מצליחים לשמור על איפוק ונימוס כל כך גדולים. למה שם לא צופרים, לא מגדפים, לא יורקים. יש שם משהו באוויר בטח או בחלב אומרת לי אימי למודת החיים...

אם נסתכל על התורה הקדושה ניווכח שהיא לא באמת מציגה סובלנות שהרי על מי שלא מקיים את המצוות כהלכה לא יאמרו: "צדיק באמונתו יחיה", אלא דווקא "איש בחטאו ימות", לעומת זאת באחת מאגרותיו, הרב קוק מדבר על סוגים שונים של סובלנות - סובלנות חיובית וסובלנות שלילית: "הסבלנות מקור חיים היא" – אומר הרב. אבל במה מתבטא הדבר? "בזמן שהיא באה מתוך הטוהר של הדעת והמוסר... אבל בזמן שהיא באה מתוך רכרוכית הלב ורפיון רוח, הרי היא נעשית לסם ממית ומכלה" [אגרת תתעא, אגרות הראי"ה ג, עמ' קנז].

אז יכול פשוט להיות שעם ישראל הוא סובלני אבל מסוג שונה ואם כן, למה הסובלנות הזו מובילה לכאבים בחזה...?

בינתיים מה שעובד לי כשאני צריכה להיזכר, זה החיוך של הרבנית קנייבסקי ע"ה שחייכה אלי עם אור פנים מואר כשמש - בבית הכנסת בבני ברק בו הייתה מתפללת מדי יום, עם עשרות נערות צעירות שהיו מחכות רק להחליף איתה מילה או שתיים. ניגשתי אליה אז, נערה מעט מבולבלת וכעסנית ושאלתי אותה איך לא להתרגז, היא חייכה אלי חיוך גדול שלעולם לא אשכח, הביטה בי בעיניה הבהירות, ליטפה ברוך את לחיי ואמרה לי: על מה יש לך לכעוס? אין לך על מה. תקראי את אגרת הרמב"ן והכל יעבור.

מאז אני קוראת את אותה אגרת שמזכירה לי את המהות של עם ישראל, את הכבוד, התרבות ודרך הארץ שחסרים ברחובותינו, בחינוך של ילדינו. יום יבוא ונבין כחברה מה אנחנו עושים לא נכון. כי הדרך נמצאת מולנו, רק לא רבים הולכים בה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!