פענוח ציורי ילדים - שלושה סוגי תחפושות שחובה להכיר

פורים עבר. אבל הוא כבר לא יום אחד. זה הפך לשמונה ימים. יש כאלו שאוהבים את החג הזה ויש כאלו שלא. אני כמובן מתכוונת לימים הקודמים לחג עצמו: יום פיג'מות, יום מערב פרוע, יום אגדות. וכן אני מכירה היטב את הסיבות הפסיכולוגיות שעומדות מאחורי המהלך הזה – להתרגל לאט להתחפשות המורכבת, להוריד את עומס הציפיות מהיום עצמו וגם היי – פשוט להגדיל את השמחה!

אבל משנה לשנה אני פוגשת בקליניקה יותר ויותר ילדים שבשבילם זה פשוט עול. חלק מתחפשים וחלק לא, חלק משקיעים וחלק כבר התעייפו, חלק מתגאים וחלק מתביישים שהם לא חלק מהחגיגה (כי לאימא לא הייתה בדיוק בשלוף פאה מוצלחת ליום שיער).

בשביל התחפשות מוצלחת צריך רוח שטות ובעיקר תמיכה. כשכולם מסביבך מחופשים, אפשר לרגע להניח בצד את הרצינות והביקורת וליהנות מהרגע. ברגע שזה נפרס על 8 ימים, חלק מגיעים כבר מותשים לקו הגמר. תחפושת מוצלחת היא כזו שיש לה התחלה וסוף. כל אחד יגדיר בשביל עצמו כמה זמן הוא נמצא בפנים אבל, יהיה לזה זמן מוגדר.

ובעניין הזה, הרבה מהפתרונות שלי להורים קשורים ל"נהפוך הוא" לזמן מוגדר. בשביל ילדים, זה בדיוק "הביקור" בתוך התחפושת והיציאה ממנה שעושה את כל ההבדל.

תחפושת " 10 דקות"

כשמגיעים אלי לקליניקה שני הורים שפופים שמיואשים כבר מלהיות הורים, אני מבינה שהם קראו יותר מדי ספרים על הורות – ובמקום להתחבר לילד הפנימי שבתוכם הם מתחפשים להורים. הדבר הראשון שאני שואלת אותם הוא: "מה אתם אוהבים לעשות?" הם מרימים את העיניים בהפתעה (כבר מזמן לא שאלו אותם את זה כנראה) ואז מתחילים לענות לי לאט לאט: "אוהב לרכב על אופניים, אוהבת לצלם..." בדיוק! - מהיום, אני מבקשת, לנסות 3 פעמים לעשות משהו שאתם אוהבים עם הילד שלכם: צאו לצלם ביחד, צאו למסעדה לאכול את הקינוח שאהוב עליכם, מה שתבחרו. תתחפשו ל 10 דק' לילד הפנימי שלכם, תעשו משהו שכיף לכם. אחר כך מתחלפים ול- 10 דקות בלבד תעשו עם הילד משהו שהוא בוחר.
וכן, לא חייבים יום כיף שלם וארוך עם הילד שלכם אם זה לא עושה לכם טוב, ובסוף זה מסתיים בפיצוץ ועצבים. גם 10 דקות קלילות אבל אמתיות יתנו תוצאה מופלאה.

תחפושת "אני איתך"

כהורים, מאד מהר אנחנו נכנסים לנעלי המחנך הנוזף: "לא מתנהגים ככה! תלך מיד ותתנצל" וגרוע מזה אנחנו לפעמים אומרים את כל זה ליד הילד השני וההורה שלו.

ההורים של רון הגיעו אלי ומהסיפורים שלהם אפשר היה להבין שרון נוהג באלימות לעתים תכופות ובשאר הזמן הוא מגלה סימנים של דיכאון ועצבות. האימא אפילו אמרה: "נדמה לי שהעמידה שלו נהייתה יותר כפופה לאחרונה". במקביל הם סיפרו איך בסוף יום ניגשים אליהם ילדים וכל אחד מדווח להם איך רון הציק לו היום.

הציורים שלו הראו באמת את התוקפנות שלו והכעסים בקווים בלחץ חזק או בשמיים הזוויתיים למעלה, אבל אני הייתי מודאגת יותר מהעצבות והכיפוף שלו: מהדמות בצד ללא פה, בעיניים ללא האישונים. המלצתי להורים להתחפש לרגע לילד שלהם, מתוך אמונה אמתית שכנראה הייתה לו סיבה טובה להרביץ. בהתחלה הם לא הסכימו ואמרו שאין כזה דבר 'סיבה טובה להרביץ' אבל התעקשתי. לאט לאט, דרך התחפושת, הם הצליחו להיכנס לנעליו ולראות שהוא לא "ילד אלים" אלא "ילד שנהג באלימות מסיבה מסוימת". עכשיו ביקשתי מהם עוד בקשה קטנה – מחר, כשיבואו ילדים לעדכן אתכם בהצקות של רון תענו להם: "תודה שאמרת לי, אבל רון הוא לא ילד אלים, אני אבדוק מה קרה". לאחר כמה ימים, הם התקשרו לספר שכבר כמה ימים לא מתקשרים מבית הספר להודיע שהילד אלים! ושמשהו כנראה נרגע.

תחפושת "ללכת עד הסוף"

הרבה ילדים אוהבים לשחק "בתינוקי", ולפעמים ההורים חווים את זה כמעיק – הדיבור התינוקי, ההתבכיינות, הבקשה להאכיל אותי/לקלח אותי... אבל לכל ההתנהגויות הללו יש מטרה ברורה: להתחפש לרגע לתינוק. לחזור לרגע לתקופה המופלאה ההיא שבה לא ביקשו מהם כלום, ורק אמרו שהם חמודים. הרבה פעמים בקליניקה אני מציעה להורים לשתף פעולה עם "התינוקי" ולשחק ביחד עם הילד את התפקיד אבל לזמן מוגבל: לדבר בג'יבריש, להאכיל, לקלח. אבל בתום מספר דקות להגיד: כרגע נעצור, ואולי נמשיך אח"כ.

אמא של יובל, בן ה 6, סיפרה שכל בוקר הוא רוצה שהיא תלביש אותו ותאכיל אותו. הוא מדבר אליה ב"תינוקית" והיא – ממהרת לעבודה. בציורים שלו ראיתי שבאמת הצורך להיות תינוק הוא צורך רגשי אמיתי שלו, בעיקר בגלל שהציור לא מפותח יחסית לגילו.
הצעתי לה את לאפשר לו להתחפש לתינוק אבל - בשעות הערב ובזמן מוגדר מראש. היא אמרה לו שהיא שמה לב שהוא רוצה להיות כמו תינוק, ולכן בערב הם ישחקו קצת כך והוא יוכל להיות התינוק שלה. להתחפשות הזו הייתה תוצאה מדהימה תוך כמה שעות – בבוקר הוא קם והתלבש לבד, לא לפני שביקש מאימא שבערב ישחקו שוב.

קישורים:
לעוד רעיונות יצירתיים בגידול ילדים – לחצו כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!