חשיפה: עדות הח"כ מיהדות התורה על הסיגרים של נתניהו

איש לא ראה, עדיין, מת יוצא מקבר, אבל מי שקרא את הביטאונים המפלגתיים של יום שלישי השבוע דומה היה לו שהוא חוזה ברוחות רפאים היוצאות משאול תחתיות. הרוחות הגיעו מבית העלמין הציבורי של עמנואל, עשו סיבוב בחוצות העיר אלעד, ביקרו בבית המשפט המחוזי בירושלים, וריחפו ממושכות במערכות העיתונים. אנשים בעלי שמיעה על חושית טוענים ששמעו לחשושים מוכרים: לא נוותר, לא נתפשר, עצרות, הפגנות, נעמוד בפני כיתת יורים, נלך לכלא וכדומה.

למעט הצעד המוזר של הקמת גדר הפרדה בתוך בית ספר, יש לפרשת הרישום לסמינרים באלעד את מרבית הסממנים, לכאורה, של פרשת עמנואל. בתי ספר שמסרבים לקבל בנות מטעמים של אי התאמה. בית משפט שכופה פתרון שאינו מקובל על ראשי הציבור החרדי המקומי והארצי. צו חד משמעי שיוצר בעיות ולא פותר אותן, ועיקר העיקרים, התנגשות חזיתית בין גדולי ישראל ומערכת המשפט החילונית. גם העותר לבית המשפט בפרשה הנוכחית הוא העותר הידוע מפרשת עמנואל.

וכאילו שלא למדו שום דבר מתוצאות הסיבוב המר הקודם, גם הפעם יצאו חברי הכנסת להלהיט את האווירה במקום להרגיע אותה. לא היה אחד שלא יצא בהצהרה בומבסטית הקוראת לראש העיר, ישראל פרוש, שלא לוותר. יש צו של בית משפט המורה לו לפרסם הודעה על פתיחת רישום אזורי לשני הסמינרים של בית יעקב בעיר? אז יש. אליבא דחברי הכנסת, שכל אחד תפס בממוצע רבע עמוד בביטאונו שלו, הרי שמחובתו לא לעשות זאת בגלל האיסור שהוטל לפני כשנתיים (ותכף יובהר על מה ולמה הוא הוצא) מגדולי ישראל על הנהגת רישום אזורי לסמינרים.

נכון לרגע זה, פרוש ג'וניור לא מקיים את צו בית המשפט והעירייה שבראשותו תשלם על כך לבית המשפט קנס של אלף שקלים ליום. במונחים של תקציב עירוני, אפשר לחיות עם הוצאה של שלושים אלף שקל לחודש, אבל שלא יהיו ספקות בעניין. אם בית המשפט יראה שהקנס לא מרתיע, הוא יעבור לקנס אישי מכיסו של ראש העיר. אם גם זה לא יעזור, השלב הבא יהיה צו מעצר. התחנה הסופית יכולה להיות גם השעיה מכס ראש העיר. כשבית משפט רוצה לכפות ביצוע צו שהוצא על ידו, אין מעצור ליכולתו. תשאלו את גיבורי פרשת עמנואל בקיץ תשע"א ותשאלו גם את מתנחלי עמונה ועפרה.

האחרונים הם דוגמא מצוינת לחוסר התוחלת בהתנגשות ישירה עם בית המשפט. מאחורי מפוני עמונה והבתים שנהרסו בשבוע שעבר בעפרה, עמדה מערכת פוליטית רבת עוצמה שמחזיקה בכל הגאי השלטון. מראש הממשלה ועד שרת המשפטים, מוועדת חוקה ומשפט ועד הרוב במליאה. אבל כל גדודי המלך ופרשיו לא חילצו את בתי המתנחלים מהריסה. אפילו חוק ההסדרה המפורסם - שגם הוא תכף ייפסל בבג"ץ - שנועד לפתור את בעיית הבתים שנבנו על קרקעות פלסטיניות פרטיות, נאלץ להחריג מתוכו את הבתים שכבר יצאו נגדם צוי הריסה.

גורלם של גיבורי עמנואל דאז היה גרוע עוד יותר. לא רק שישבו שבועיים בכלא - אם כי זכו לכבוד מלכים בעצרות הענק שליוו אותם בדרכם אל מעבר לחומות - בקיץ הלוהט, הם גם חזרו הביתה ללא כלום. מי שהגה את הטריק שאפשר להם לשלוח את הבנות לבית הספר הכללי - לאחר שהסירוב היה עילת כניסתם לכלא - היה אריה דרעי שתמרן בין הבית בקבלן 45 לבתי האדמו"רים שהובילו את המאבק. הפשרה הייתה שהבנות יחזרו ללימודים שיוגדרו כקייטנה למשך שבועיים ואז ממילא יתחיל החופש הגדול ולא תהיה חובה על ההורים לשלוח לבית הספר. הפשרה התקבלה וההורים שוחררו.

ומה קרה בשנה שלאחר מכן? בית הספר החסידי הפך למעשה לבלתי לגאלי. חלפה עוד שנה והוא הפך, בהסכמה שבשתיקה של משרד החינוך, למוסד פטור שצריך לממן את מרבית תקציבו בעצמו. עד היום בית הספר נאלץ לגייס תרומות עבור בנות המשפחות החסידיות שנותרו בעיר. הדגש הוא על נותרו כי בעקבות המשבר משפחות רבות עזבו.

האם אכן אלעד עומדת להפוך למהדורה חוזרת של עמנואל? מסתבר שלמרות ההתלהמות התקשורתית של חברי הכנסת והביטאונים המפלגתיים - אין רצון באמת להגיע להתנגשות שסופה ידוע מראש. באמצע השבוע פורסם בשם הגאון רבי משה הלל הירש, מבכירי הדרג הרוחני בדגל התורה, שהוא קורא לראשי הסמינרים לנהוג באחריות בנושא זה.

פשרה של אותה 'אחריות' יוברר בימים הקרובים. בינתיים מתקיימות בלשכתו של פרוש (ראש העיר. לא סגן השר, לראשון היה די והותר בפרשת עמנואל) התייעצויות משפטיות כיצד לנהוג. מצד אחד החובה לפרסם הודעה על פתיחת רישום אזורי לשני הסמינרים המרכזיים בעיר. מצד שני האיסור שהוטל בשעתו על רישום אזורי על ידי גדולי ישראל. אחד הפתרונות המדוברים: הודעה עירונית על פתיחת הרישום ופנייה של הרבנים להורים שלא להירשם. פסיקת בית המשפט לא מחייבת אף הורה לרשום את בתו לסמינר זה או אחר.

אפשרות נוספת: פתיחת הרישום תוך הסכמה בין המשפחות, הכפופות כמובן לדעת תורה, למעבר מאוחר יותר מסמינר לסמינר לפי ההתאמה המשפחתית. הפרומר'ס תעבורנה לסמינר המתמקד יותר בבישול ותפירה ברוח אמותינו הקדושות. המעוניינות בלימודים ברמה גבוהה יותר תעבורנה בהמשך לסמינר העוסק בכך.

מה שברור הוא שאת בעיית הבנות שנותרו מחוץ לסמינרים זה לא יפתור כלל ועיקר. וזאת כי בית המשפט בסך הכל אשרר מחדש הסכמה שהייתה לפני שנתיים בין כל הגורמים המעורבים על רישום אזורי. הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. אין בהחלטה הוראה לבתי הספר לקבל תלמידות שאינן עומדות בתקנון או שרמתן הלימודית והחינוכית אינה הולמת את בית הספר. מה שכן - חובת ההוכחה לאי עמידה בתנאים, עוברת לבית הספר. וגם עם זה אפשר להתמודד.

במילים אחרות: מי שלא התקבלה עד היום לאחד משני הסמינרים, שלא תתלה את ישועתה בפסיקת בית המשפט השבוע. כמו בשנים עברו, גם הפעם מי שהענן פלט אותה תיאלץ להזדקק לחסדי ועדת השיבוץ שתחפש לה מקום מתאים. בנושא זה אין כל ישועה בפסק בית המשפט.

השאלה המתבקשת היא כמובן מדוע הוסכם לפני שנתיים על רישום אזורי ולפתע זה הפך לאיסור חמור. הסיפור בקצרה הוא שבשעתו לא הגיעו שני הסמינרים המרכזיים להסכמה סביב קבלת תלמידות, ונראה היה שהמנגנון העירוני נוטה לטובת אחד מהם. כתוצאה מכך צמצמו הסמינרים את הרישום וכמאה בנות נותרו בחוץ. הפרשה התגלגלה לבית המשפט ובאין מוצא אחר הסכימו הצדדים על רישום אזורי לשנה שלאחר מכן כהוראת שעה מיוחדת. במקביל איגוד הסמינרים שחשש מתקדימים מסוכנים לכל הארץ קיבל את ההוראה הגורפת נגד רישום אזורי. מהוראה זו הוחרגה אלעד לרגל הנסיבות המיוחדות. ביתד של אז נכתב שמרן הגריא"ל נתן לכך אישור בעל פה.

מה שקרה בינתיים הוא שאיזו רוח של פיוס החלה לעבור על העיר. פרוש למד לחיות גם עם הליטאים ואלה מצדם למדו לחיות איתו. הרוח החדשה הביאה לכך שבשנה שעברה לא היה רישום אזורי אך אף בת לא נשארה בבית. בתשובה לבית המשפט בשנה שעברה נאמר כי נמצא סידור גם בלי רישום אזורי. העמדה התקבלה ודומה היה שהנושא ירד מעל סדר היום.

אבל מסתבר שלא. הורים שבנותיהם טרם התקבלו לשנה הבאה עתרו בבקשה לקיום ההחלטה מלפני שנתיים על רישום אזורי. השופטת נאוה בן אור (שכמעט נבחרה בסיבוב האחרון לשופטת בג"ץ. איזה נס שלא) נקטה בגישה של יקוב הדין את ההר וכפתה את קיום ההסכמה, שכאמור הפכה להיות מיותרת, מכוח סופיות הדיון. קצת גמישות? קצת שכל ישר? המכירים את כבוד השופטת יודעים שהיא מעולם לא הצטיינה בכך.

צחוק הגורל, או למען הדיוק: בכי הגורל, הוא שעקב הדורבן של פרשת אפליית הבנות באלעד לא נמצא השנה במגרש האשכנזי של העיר אלא דווקא בספרדי. בעיר מוכת הסבל והייאוש הקיומי יש שלושה סוגים של בתי ספר יסודיים. כלליים של בית יעקב בהם יש יחס מספרי שווה בין ליטאים וספרדים. בתי ספר חסידיים באידיש, ומספר לא מבוטל של בתי ספר שאינם במסגרת בית יעקב המיועדים לבנות עדות המזרח בלבד. על האיוולת של הקמת מוסדות לספרדים בלבד כבר הרחבנו לפני שבועיים בבמה זו. אבל בוגרות בתי הספר מהסקטור האחרון, שמות את דרכן למספר סמינרים לבנות עדות המזרח בלבד.

פסיקת בית המשפט על רישום אזורי מתייחסת רק לסקטור הראשון. השופטת הבינה את החלוקה הפנימית בעיר וקבעה כי בית יעקב באזור פלוני ימשיך לסמינר באותו אזור, והמקביל באזור המקביל. העתירה לא התייחסה לבתי הספר הספרדיים ומשכך הם נותרו מחוץ למסגרת הדיון וההחלטה. לצערן וכאבן של מאה ועשרים בנות ספרדיות שנותרו כרגע בחוץ. חזור שנית: מאה ועשרים בנות הממתינות לתיכון ספרדי שיאות לפתוח בפניהן את שעריו. לא אשכנזיות, אלא ספרדיות. מה הפלא אפוא שש"ס בפרשה זו שותקת כמו דג שמילאו את פיו בחריימה.

כמה סיגרים אפשר לעשן?
עכשיו זו כבר לא שאלה של אם אלא של מתי. טבעת החקירות נגד ראש הממשלה גורמת אפילו למקורביו ועושי דבר בכנסת להודות בשיחות סגורות שהסיפור נראה גמור. למי שעוד היו ספקות בנושא, באו ההדלפות המאוד מפורטות על העדות החדשה של מילצ'ן וכתבו את הנוסח של תעודת הפטירה. מה שנותר פתוח זה רק התאריך. משהו בין חצי שנה לשנה. פחות תלוי בקצב העבודה של המשטרה, שהעלתה הילוך ויותר ביועץ המשפטי לממשלה, שנקרע בין הרצון הפנימי להגן על הידיד והבוס לשעבר ובין כובד העדויות המצטברות.

מילצ'ן נהג, כנראה, לפי הכלל שאין חברים מול חומות הכלא. בעדות החדשה הוא הגן קודם על עצמו. הוא חזר על הטיעון שהעלה בחקירה הקודמת ולפיו לא קיבל דבר בתמורה מבנימין נתניהו. מצד שני הוא חשף במלואה את שרשרת העברת המתנות, לכאורה, מאנשי הצוות שלו בארץ הקודש (מילצ'ן הוא ישראלי שחי בארה"ב ומגיח לכאן בעת הצורך בלבד) היישר לאחד ממעונותיו של ראש הממשלה.

כזכור, לפני המסע הגדול למזרח הרחוק, קו ההגנה של נתניהו היה שאין לו מושג על השמפניות שלגביהן נטען בעדויות שהגיעו מאנשיו של מילצ'ן. ולמה שיידע? הוא הרי עסוק בניהול ענייני המדינה, ולא בזוטות כמו מי שותה מה אצלו בבית. זה נשמע משעשע עוד פחות מהטענה של הגב' עצמה (לפי אחת ההדלפות) שהרשימות של אנשי מילצ'ן על כמויות השמפניה אינן ריאליות. אי אפשר לשתות כל כך הרבה בפרק זמן נתון, טענה הגברת. אם אכן טענה. לא ממש ברור אם הטענה הפיסה את דעתם של החוקרים. כמו שהם הספיקו ללמוד על אורחות החיים של הבית המלכותי הם בוודאי לא מוציאים מכלל אפשרות שהבקבוקים שטרם נשתו טמונים במרתף באחד המעונות. אנשים שלוקים בקמצנות מפתחים לעיתים קרובות נטיות לאגירה. שמא יום יבוא והאספקה השוטפת תיעצר.

על מצבו הנואש של נתניהו עצמו ילמד טוב יותר הטריק שעשה לחוקרים ביום שני השבוע. בעיצומה של החקירה בת חמש השעות הוא נקרא לפתע לשיחה דחופה עם הנשיא דונלד טראמפ. שיחות מסוג זה הן פיקוח נפש מדיני שדוחה הכל. נתניהו יצא לשיחה הדחופה שעסקה - איך לא - באיום האיראני (שני האישים סיכמו להגביר את מינון הנאומים נגד המעצמה הפרסית ולעורר בכך את דעת הקהל העולמית). אף אחד לא יכול היה לפקח כמובן, אם לאחר השיחה שהתנהלה בחדר אחר ורחוק מאוזנם של החוקרים, לא נועץ ראש הממשלה באחד מעורכי דינו כיצד להתמודד עם החומר החדש אליו נחשף במהלך החקירה.

כך או כך. מה שברור הוא שתזמון השיחה לא היה מקרי. נשיא ארה"ב נוהג אמנם לשגר מסרים גם באמצע הלילה, אבל גם גחמן כמוהו אינו מתקשר למנהיגי מדינות ברגע שמתחשק לו. כל שיחה מתואמת כמה שעות מראש בין הלשכות עד לרמה של הרגע בו תתבצע. מאחר ונתניהו ידע כבר בבוקר יום שני מתי מגיעים אליו החוקרים, די ברור שהוא תזמן אותה למועד הרצוי לו. כמה טוב להראות לעם היושב בציון במה באמת עוסק ראש הממשלה בזמן שמטרידים אותו בשטויות כמו שמפניות וסיגרים שהתקבלו מחברים טובים.

אפרופו סיגרים. השבוע הודלף שבמהלך החקירה האחרונה טען נתניהו שאין מצב שבן אנוש יעשן את כמויות הסיגרים שמיוחסות לו. אין מספיק שעות ביממה כדי לעשן כל כך הרבה, ויש גם ישיבות ממשלה ואחרות בהן אסור בכלל לעשן. בקיצור: לא היה ולא נברא.

מבלי להיכנס לעצם החשד של קבלת הסיגרים שנחקר כעת, הרי שהרגלי העישון של נתניהו אכן מאפשרים תצרוכת כל כך גדולה. לפני כארבע שנים, בימים המרים של ממשלת נתניהו-לפיד-בנט, נהג נתניהו לזמן אליו לפרקים חברי כנסת מיהדות התורה ולתנות באוזניהם כמה הוא מיצר על הקואליציה שנכפתה עליו. אחד המפגשים שתואר כאן בשעתו בהרחבה התקיים בחצר גינת ביתן המלך שברחוב בלפור.

תמליל השיחה הכמעט מלא פורסם כבר ונותח מכל עבר. מה שלא פורסם היה התיאור של הח"כ החרדי על הרגלי העישון של נתניהו. בעידן טרום החקירות זה היה פרט אזוטרי שאין בו עניין לציבור. מה זה חשוב איך וכמה מעשן ראש הממשלה? העיקר היה שיפסיק כבר את הברית המתועבת עם לפיד ושותפיו המאוסים.

נתניהו, כך סיפר לנו הח"כ, מחזיק סיגר ביד. מדליק אותו ושואף ממנו כמה פעמים. במהרה, עוד לפני שהוא מסיים שליש ממנו, הוא זונח אותו הצידה. כעבור רבע שעה הוא מדליק סיגר חדש ונוהג אף בו מנהג של בזיון. "לזרוק סיגר של מאה דולר אחרי כמה שאיפות ונשיפות?!" תהה אז הח"כ. כעת הוא אולי מבין. כשמישהו אחר משלם על הסיגרים יש ל'פיינשמקרים' כמו נתניהו את היכולת להתענג רק על החלק העליון שהוא כנראה הטוב ביותר. אם הייתה שאלה איך אפשר לעשן כל כך הרבה ביום אחד, יתכן שכאן נמצאת התשובה האמתית.

הטור פורסם בעיתון סוף השבוע של "בקהילה"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!