כך צריכים להיראות בתי המדרש של העידן החדש

זה היה החלום שלי מאז ומתמיד. כלומר, בערך מאז שנכנסתי לישיבה גדולה. הייתי מדבר אז יום ולילה על כך. עם כל מי שרק הכיר אותי, דיבר איתי, או למד איתי. דיברתי על לבנות 'בית מדרש חסידי', אבל עם סגנון אחר לגמרי מהמוכר. בית המדרש רוחני מוזיקאלי כזה. האווירה שם תהיה פתוחה ואוהבת, מכילה ומבינה. הגיטרה תהיה הסמל של בית המדרש. בכל ליל שישי ומוצאי שבת יהיה שם קומזיץ עם שירי רגש ושמחה. בעמוד יהיה מותקן מיקרופון קבוע והמגברים יהיו מותקנים בגג ההיכל. בכל ראש חודש, ימי חול המועד סוכות ופסח וימי החנוכה נעשה תפילות מוזיקאליות מרוממות נפש, משולבות עם שירים חסידיים, עתיקים, חדשים, קרליבך. יהיה שם חדר מיוחד לכלי נגינה שונים: גיטרות, דרבוקות, חלילים, כלי נשיפה, וכלי מיתר. כמובן שהספרייה בארונות הספרים שבבית המדרש תהיה מגוונת וצבעונית ביותר: חב"ד, ברסלב, קרליבך, פסיכולוגיה, מדיטציה וכדומה. כבר עשר שנים כמעט שאני מדבר על הצורך הבסיסי במקום כזה - לבנות את המודל של בית המדרש החסידי החדש, זה שמתאים לנשמות הקדושות החדשות שירדו בדור האחרון, הלוא הם הצעירים הקדושים שלנו, בני הנוער של שנת תשע"ז.

לא ביום אחד החלטתי על הצורך בבית המדרש החסידי החדש. זה התבשל ברעיוני אחרי שנים רבות של חיפוש ותהייה. מסלול ארוך ומייגע עשיתי בימי נעוריי: בבני ברק גרתי כל השנים. את הבית המדרש החסידי השגרתי לא ממש אהבתי, לא הרגשתי שיש שמה משהו רוחני אמיתי. אולי מסגרות קהילתיות נחמדות, אבל שום דבר בין זה לבין משהו רוחני אמיתי, משהו שנוגע לנשמה. עליות, הוצאה והכנסה, אוצר הספרים, גבאים, די אין לי כוח אפילו לדבר על זה. לא רוצה להיזכר בזה. כל כך לא התחברתי לכל התעשייה הזאת. חיפשתי מקום שבו אפשר לדבר על הכל בגובה העיניים. שבו אין משחקים, ואין לחץ חברתי, ואין פוליטיקה, ואין שקר, ואין בלבול השכל. רק צעירים שמחפשים את האמת והולכים בדרך שלהם, מחפשים קרבה רוחנית לה', מחפשים להיות בני אנוש טובים יותר, אוהבים יותר, מבינים יותר, מכילים יותר. אוח, כמה שחיפשתי.

בהתחלה הייתי מחובר קצת לחב"ד. לא העזתי ברסלב, כי אצלנו לא נגעו בספרי ברסלב. אז הייתי יורד שם קצת לבית הכנסת חב"ד, ששכן כמה בניינים ספורים ליד הבית בו גרנו, ברחוב רש"י בבני ברק. למטה שם יש את הכולל של קהילת 'מעייני ישראל', החסידים הללו שנהיים חב"ד ונשארים עם הלבוש החסידי הרגיל. אבל לא התחברתי עד הסוף, זו האמת. זה היה טוב מאוד, אבל חיפשתי משהו יותר עם לב והשתפכות, עם עומק נפשי, עם רגש ואהבה. חב"ד היה מדי שכלי בשבילי. למדו שם המון דברים טובים והרבה מושגים קבליים, אבל חיפשתי סגנון נפשי יותר של חיזוק ונחמה, וגם אולי הם סגורים מדי על עצמם ופחות מכירים דברים מחוץ לחב"ד. הייתי משתתף בכל מיני 'פארברענגע'ן', איך שזה נקרא, אך בסופו של דבר העזתי לומר לעצמי: "הייתי פה", צריך ללכת הלאה. זה מתאים אמנם להרבה אנשים, אבל אני, עלי להיות מחובר במאה אחוז למקום שאשאר שם. אז התחלתי להריח את ברסלב. אח... אני נזכר באומץ הרב שהייתי צריך בשביל לשבור את המיתוס ש'ברסלב זה אסור'. זה לא היה כמו היום שזה הפך לטרנד עולמי כזה, ובמיוחד לאמנים המוזיקליים שהרבה מהם נוסעים לאומן. אז זה היה אחרת. בכלל הייתי צריך אומץ רב לחשוב לבד. אבל אינני יכול לשכוח את ההחלטה שהחלטתי ביום אחד, אחרי תקופה של קונפליקטים אישיים מייסרים איך לחפש את האמת. אמרתי לעצמי: "מה היה קורה לו הייתי איזה בחור יהודי חמוד שנולד בהולנד לבית שאינו שומר תורה ומצוות, והייתי מגלה בבית של הסבא רבה איזה תנ"ך וכדמה, והייתי מתחיל להתעניין ביהדות, האם מישהו היה מונע בעדי מללמוד ברסלב או חב"ד או כל משהו אחר? מי היה יכול למנוע זאת ממני? אז למה עכשיו אסור לי לחקור היכן נמצאת האמת שלי? באותו רגע שחשבתי כך, החלטתי בדעתי שאני הוא אותו בחור דמיוני שנולד בהולנד, ואני מתחיל במסע חיפוש אישי, ושאף אחד לא יגיד לי מה טוב בשבילי ומה לא. לך תדע מה הם האינטרסים של המוסדות בהם גדלת. אני לא אתן לעצמי להיסחב בכוח בצעידת העדר. אני אלך בדרך שלי.

ובכן, הגעתי לברסלב. 'שלום עליכם'. אהבתי בעיקר את הספר שיחות הר"ן, שמצאתי בו חיזוק ונחמה וגם עצות פסיכולוגיות כאלו לכל מיני סיבוכים נפשיים. הייתי נוסע עם הבחורים של ישיבת ברסלב בבני ברק לשדה 'מורשה', בעיקר בליל שישי שאז היו כמה טנדרים אחד אחרי השני, אבל גם בכל לילה בחצות בדיוק היה יוצא טנדר אחד לשדה. בדרך שרנו שירי ברסלב, ושם התפזרנו למשך שעה כשברקע נשמעים רסיסי אנחות חרישיות: "טאטע, טאטע"... בתקופה הזאת הייתי מאוד מאוהב בתפילות של רבי נתן, המלאות רגש והשתפכות - 'ליקוטי תפילות'. באומן לא הייתי אז, כי לא היה לי כסף לטיסה הזאת. בקיצער, זו הייתה תקופה מאוד נחמדה. אך עדיין, לא הרגשתי שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה ושזה בדיוק המקום הסופי שלי. באיזשהו שלב אמרתי שאין לי כוח כל הזמן לצעקות ולדבר על ניסיונות ועל חושך וכל מיני דברים. רציתי סגנון עוד יותר אקטואלי, עכשווי, ומעמיק. מלא אהבה ומלא רגש קרבה. אמנם אהבתי מאוד כל מיני דברים מחב"ד ומברסלב אבל לא רציתי להיות רשמית באחד מהם, גם בגלל שחשתי שברגע שאני משתייך לאיזו חסידות או תנועה ספציפית אזי אני לוקח גם מהצמצומים שנוצרו בכל חסידות במשך הדורות ולא רציתי להיות כבול אליהם. אמרתי "בוא נמשיך הלאה". היום אני יודע יותר טוב להגדיר את מה שחיפשתי אז. חב"ד הביאה לי יהדות עם 'מחשבה והתבוננות', ברסלב הביאה לי יהדות של 'כיסופין והשתוקקות', אבל אני חיפשתי יותר יהדות המדברת על 'אהבה וקרבה'.

עם המוזיקה של ר' שלמהל'ע קרליבך התחברתי כבר בגיל 15, אבל להכיר את דמותו, את תורתו ואת דרכו - זה ארך קצת יותר זמן. אחרי כמה קלטות התחלתי להתעניין בדמותו ובהגיגיו, והפכתי לחסיד נלהב. לא היה אפשר לדבר אלי. כל חבריי ידעו, הרבי שלי זה רבי שלמהל'ע. בנגן שהחזקתי ברשותי לא היה במשך שנים רבות שום דבר חוץ מהמוזיקה של ר' שלמהל'ע. האהבה הגדולה שלו, העומק החסידי, הרגש והרוחניות הכנה הזו, כבשו את ליבי. אמרתי לעצמי: "זו בדיוק החסידות שאני מחפש. זו שמחפשת את ה' באמת, בלי מקובעות, ועם כל כך הרבה אהבה והכלה, כל כך הרבה חיבוק וקרבה. זה בדיוק מה שהדור צריך. אז היה לי קשה עם כמה דברים שר' שלמהל'ע היה עושה בחייו, אבל האמת שלו גברה אצלי על הכל. כוונותיו היו לטובה. אבל לא בדיוק היה לי מקום שיכולתי לומר לעצמי: "הנה זה המקום שאני שייך אליו. כל כך רציתי להשתייך לאיזה מקום, לאיזו קהילה, אבל לא סתם קהילה שמאוחדת סביב ה'קמחא דפסחא' והעליות, אלא קהילה רוחנית מפותחת ומודעת, שיהיה שם כל הזמן מוזיקה, ספרי יהדות אקטואליים, שיחות גלויות על הכל, משהו יהודי אמיתי. משהו שיאחד בין חב"ד, ברסלב, קרליבך, וכל דבר יהודי טוב. מקום שיהיה מרכז למחפשים רוחניים וגם לאמנים ובעלי יצירה רוחנית.

איך שחיפשתי מקום להניח את רגליי. ניסיתי כל מיני חסידויות, אבל לא הרגשתי חיבור לשום מקום. חיפשתי אדמו"ר שמבין במוזיקה, בפסיכולוגיה, שמחפש את האמת, שמכיר עולם, שהולך עם האמת שלו עד הסוף, שאין לו טיפה של משחק בדיבורים שלו ובתנועות שלו, שהוא חכם, ובעיקר שהוא יודע לאהוב כל אדם, כל יהודי וכל גוי, שאין לו בלב שום שנאה על שום נברא בעולם. רק אוהב ואוהב ואוהב. מכיל את הזולת כפי מה שהוא. מצאתי פה ושם יהודים טובים, אבל אף אחד לא ענה על משאלת ליבי. כל אחד, כשזה הגיע לאיזו נקודה, פתאום הוא היה סגור על עצמו. אחד לא הבין על קרליבך, אחד לא היה אמיתי עד הסוף ועשה גם פוזות, אחד לא ידע לאהוב את הכל. לא מצאתי את מקומי. אנשים אמרו לי: "מענדל, אתה חייב רבי, חייב להיות נכנע למישהו, אי אפשר ככה". אבל הלב שלי הוביל אותי אחרת. בלי לזלזל בכל בתי המדרש הקיימים, הם מאוד טובים ונחמדים, אבל באמת, באהבה גדולה, חיפשתי משהו יותר גדול, יותר רוחני, יותר אמיתי עד הסוף. בטח שחיפשתי רבי חי, אבל רק מישהו עם נשמה כל כך גדולה, שמסוגל לאהוב כל אדם בעולם ממש, שרואה רק את העומק של העומק של כל אדם.

ישבתי לפני שבוע עם איזה בחור צעיר מתוק, שעבר מעברים שונים בחייו. היום הוא מחפש את דרכו והוא עוד לא יודע לאן פניו מועדות. הוא אומר לי: "תקשיב, אני לא בדיוק יודע איפה אני עומד מבחינת יהדות, אני לא מי מה מתחבר לכל מה שמוכרים לי בבתי המדרש ובישיבות. אבל אם יש כן יהדות, אז זה רק משהו כמו ר' שלמהל'ע קרליבך". הוא מוציא לי את הספר 'פתחו שערי הלב', תורותיו של ר' שלמהל'ע, על אהבה ועל קרבה. אתם מבינים מה שקורה לדור? הנוער אינו מוצא את מקומו בבית המדרש הקלאסי, זה שגדלנו בו בימי ילדותינו. המודל הזה, נגמרה שעתו, נגמר כוחו. אין לו עוד השפעה על מיטב בני הנוער שלנו. הם מאסו במה שהממסד מוכר להם. הפסיקו להאמין. הם כבר יותר מחוברים לכוכבי המוזיקה, לזמרים ולאמני רגש. לכו לכל חתונה יהודית, ותבדקו אחרי מי הנוער רץ ונוהה, האם אחרי איזה אדמו"ר חדש שהגיע כעת או אחרי איזה כוכב מוזיקלי שלקח עכשיו את המיקרופון. והסיבה לכך היא פשוטה: האמנים הללו נותנים להם ללב הרבה יותר מאשר האדמורי"ם נותנים להם. זוהי יהדות הרבה יותר מעודכנת, הרבה יותר לבבית ויורדת אליהם. תארו לכם שהצמד יואלי קליין ושייע גרוס, למשל, פותחים בית מדרש בבני ברק, או מיילעך קאהן וזאבי פריד פותחים בית המדרש בבורו פארק, מבטיח לכם שהוא יהיה יותר מלא ומעניין מכל בית מדרש אחר.

ובכן, חברים, הגיע הזמן. אני רוצה לשתף אתכם עם החזון שלי. יש לי חלום להקים בירושלים בית מדרש חדש. בית מדרש רוחני מוזיקאלי, שיהיה מרכז כזה לבני נוער המחפשים קצת לב, קצת אמת, קצת נשמה. האמת שאני מתלבט אם לקרוא לכך 'בית מדרש', או שם יותר משחרר כזה כמו 'קרעטשמע' וכדומה, בגלל שהמילה 'בית מדרש' לא עושה היום טוב בלב לכולם. ישנם כאלו שיש להם משקעי עבר עם בית המדרש, גם בגלל שזה יוצר קצת רושם שהנה, עוד איזה מישהו רוצה לרכוב על הטרנד של הקומזיצים ולמשוך חסידים בשיטה חדשה. אבל תכלע'ס, אולי כן חשוב לקרוא לכך בית המדרש, בגלל שהחזון הגדול הוא שהוא לא יהיה המרכז הרוחני היחיד בסגנון כזה. הוא יהווה המודל של הסגנון המעודכן של הבית המדרש החסידי של תשע"ז, ואני מאמין שלאט לאט הרבה אנשים פשוט יראו בעיניהם את המהפך הרוחני שבית מדרש זה מביא, והם יעתיקו את המודל לבתי מדרש נוספים. כמו שכתבתי למעלה, הוא יהיה מקום של אהבה אינסופית, לכל אדם, לכל אדם. אבל הוא יהיה מקום רוחני וחסידי. כלומר מקום של חיפוש אמת ועומק, ולא סתם מקום של סטלנות. יותר 'סטלנים בקדושה'. מקום שיהיה בו 'היי' אבל ההיי הזה יגיע מתוך האנרגיה החיובית שתשרה שם, האהבה הגדולה שתשרה שם. מצד אחד הוא יהיה מאוד חסידי וממש רוחני, אך מצד שני הוא יכיל כל כך הרבה גוונים. זה נראה לי כל כך בדיוק מה שהדור צריך. מה אתם אומרים על כך?

ברגע זה ממש שאני מסיים לכתוב המאמר, אני מקבל ב'וואטסאפ' את הקליפ החדש של חיים גולד שעכשיו יצא, 'הוא יגלה לך'. חיים הוא אברך חסידי צעיר שמביא מוזיקה חדשה וקדושה הנוגעת לנשמה. יש שייכנו אותו עידן רייכל החסידי. איזה שיר ואיזה קליפ יפה ומרגש. אני רואה שם בקליפ יהודים מתבודדים בטבע, בני נוער מתוקים מנגנים עם כלי נגינה על ספסלים ליד הדשא, והם שרים בשקט: 'הוא יענה לך, הוא יגלה לך, רק תבוא אליו, רק תבוא עכשיו'. הקליפים הללו מבטאים את השינוי הענק שקורה בדור שלנו, הדור הצעיר. זה בדיוק מה שדיברנו עד עכשיו במאמר. האמת היא שזה פשוט קורה מעצמו, השינוי הזה. הנוער פשוט צועד שם לבד. בלי רשות. רק הנשמה שלהם מובילה אותם. בואו ונפתח להם בתי מדרשיות. בואו ונעשה להם מקום. אלו הם בני הנוער של ימות המשיח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!