פורים בא ואיתו שמחה רבה? לא כולם אוהבים את החג השמח, תתפלאו

פורים הוא חג מורכב מאד עבורי. למעשה, הוא היום הכי קשה בשנה בשבילי.
היום הזה מציף בי את כל אותן ההתמודדויות של העבר, שבאו לידי ביטוי באופן משמעותי ביום הזה, והעבר שלי הוא משהו שאני לא רצה לחזור אליו - אפילו לא לרגע אחד. לא לימי בית הספר ולא לימי הסמינר.

כמי שהתמודדה במשך כל חייה עם משקל כבד, יש לי זיכרונות מסמרי שיער על השפלות, חרמות, נידויים חברתיים, בדידות תהומית וביקורת יומיומית מכל מי שחשב שאני אולי לא רואה טוב ולא שמתי לב כמה אני שמנה.

ספר שלם כתבתי על זה, "מסע כבד" שמו, שנכתב בשם העט פרידי דביר ופורסם כטור אישי במשך קרוב ל - 3 שנים בעיתון משפחה. 350 עמודים של כאב ויחד עם זה – תקומה. חורבן אישי ובנייה אישית.

ובכל זאת, הזיכרונות עודם שם בכל שנה מחדש. צפים ועולים כאילו היו היום.
אני זוכרת שכבר בבוקרו של יום הפורים הייתי ממהרת לבית הכנסת לקריאת המגילה וחוזרת לפני שהמולת החג מתחילה, ומאותו הרגע אני זוכרת ציפייה ארוכה ארוכה ארוכה למשהו שכמו בכל שנה, לא בא.

אמא שלי, מטפלת וותיקה מאד בתינוקות, אהובה ומוערכת, זכתה לעשרות ביקורי ילדי הגן שבאו מחופשים כדי להודות לה ולו במקצת על ההשקעה הגדולה שלה. שיירות שייירות הגיעו משפחות על טפיהן ועולליהן, וכל אחד ואחת זכו לשקית ממתקים גדושה (שאני ואחיותיי מילאנו ימים ספורים קודם לכן) ומתנה לכבוד החג.

אמא שלי לא ישבה לרגע, גם כשכל מה שהיא רצתה זה רק לשבת ולהתפלל ביום הגדול הזה.
אחת מאחיותיי דאגה לקבל את משלוחי המנות מהשכנים, הכינה להם חדש ושלחה אותי לתת להם את המשלוח שלהם.

אבל מכל אלו שדפקו בדלת שלנו – לא היה משלוח שהגיע בשבילי. היו משלוחי המנות משלוש שכנות בבניין בנות גילי. זה היה "חובה" אחרת לא יהיה נעים להיפגש במדרגות, אבל ממש בשבילי? לא היה. אני זוכרת בכל שנה את הציפייה הארוכה, את האכזבה הענקית ואת הרגע בו הבנתי סופית שגם השנה אף אחת לא תזכור אותי.

אחיינים ואחייניות בעשרות נכנסו ויצאו כשהם צוהלים ושמחים (אני הבת הכי קטנה בבית ורוב אחי ואחיותיי כבר היו נשואים), אבל בתוכי היה חושך מוחלט. בשלב הזה הייתי נכנסת לחדר שלי, סוגרת את הדלת, שמה אוזניות על פול ווליום ושוקעת בעבודה שהיה עלי לסיים (מגיל 14 עבדתי בהקלדה של הנהלת חשבונות ועבודות גמר).

ככל שבגרתי הסתגרתי מוקדם יותר בחדרי. אחותי הייתה (ועודנה) מגיעה מבית שמש ומפקדת על משלוחי המנות הנכנסים והיוצאים. ואני? אינני. מתפללת שהיום הזה ייגמר כבר. רק לא להרגיש, רק לא לשמוע, רק לא לחוות. זה לא היה רק זה, היו עוד עניינים שקשורים ביום "המיוחד" הזה, אבל מספיק מה שכתבתי עד עכשיו, שגורם לי להתמודד עם עיניים שמצטעפות, שוב.

כמומחית ליצירת שינויים לטובה ואשת מקצוע בתחום העזרה אני מודעת לצורך לקבל עזרה מקצועית. ניסיתי כל כך הרבה אפשרויות, החל משיטות קונבנציונלית, כמו פסיכולוגיה, וכלה בשיטות אלטרנטיביות על גבול המיסטיות, שבודקות חוויות ילדות עוד בעודי הייתי עוברית ברחמה של אמי. כולם עלו על חוויות ילדות לא פשוטות של הישרדות, חוסר אונים ומלחמת חיים אמיתית. על תחושת לבד תהומית (כבר כעוברית!) ועל נחישות לחיות בכל מחיר (בעקבות הריון מורכב וסכנת חיים ממשית לאורכו). ואף אחד מהם לא הצליח לפתור את הכאב, להשכיח את הזיכרון, להפוך את יום הפורים ליום רגיל. לא שמח, אלא לפחות "רגיל".

אז משנכנס חודש אדר – אני מתכנסת פנימה. משחררת לבעלי את כל ההתעסקויות סביב התחפושות ומשלוחי המנות (ואיזה נס שהוא ממש שמח לקחת את התפקיד הזה, קונה, מעצב, מרכיב, ומקסימום מבקש שאארוז עם הצלופן יפה כי "את זה את יודעת לעשות יותר טוב"). אנחנו מתייעצים, חושבים ביחד מה כדאי, מה נכון, מה אנחנו רוצים, מה הילדים רוצים, אבל הוא מתעסק עם החלק הלוגיסטי ואני מאשרת או משפרת. ובעיקר, לוקחת אוויר.

יודעת שזה זמן מורכב עבורי ובאותה נשימה יודעת שאני רוצה שהילדים שלנו יאהבו את היום הזה וישמחו בו באמת. ומשתדלת להיות שותפה איתם באווירת פורים השמחה. ביום הפורים עצמו אני פשוט מתפללת כל הזמן שהוא יעבור בטוב, מבקשת מהשם שישמור עלי לא להתפרק, מורידה שליטה במקומות שלוקחים ממני אנרגיות ומאפשרת לילדים ליהנות מהממתקים כמה שהם רוצים, מבלי להעיר להם ומבלי לשכנע לאכול "אוכל נורמלי", מחזיקה את עצמי להיות בשליטה מוחלטת על הרגשות ועל החוויות ועל הזיכרונות ויודעת שהנה, עוד כמה שעות היום הזה מאחוריי.

יודעת להגיד לעצמי שהזיכרונות שלנו הם חלק מאיתנו. אי אפשר לשכוח אותם ואני גם לא בטוחה שצריך לשכוח אותם. חשוב רק ללמוד לנהל אותם, לדעת מתי הם חוזרים ובגדול ולהיערך לכך מראש, ולזכור שאנחנו מי שאנחנו בזכות הילדות שעברנו. כי אני לא הייתי כותבת את הפוסט הזה אם לא מה שעברתי, ואם לא הבחירה שלי למנף את הכאב למרות ועל אף - ובזכות. כן, בזכות.
כי בזכות העבר שלי אני פי מיליון רגישה לכאב של מישהו אחר.
בזכות העבר שלי אני עוזרת לאחרות להתמודד עם הכאב שלהן.
בזכות העבר שלי יש לי פרופורציות מדהימות על החיים ואני יודעת להודות על כל הטוב שאני משופעת בו.
בזכות, לא בגלל.

אז חשוב לי להגיד שפורים הוא חג שלא כולם אוהבים. כולם מתארגנים עם משלוחי מנות ותחפושות לילדים וחיוך גדול על השפתיים, אבל בלב... יש אנשים שהלב שלהם שורף ביום הזה, כל אחד וסיבותיו הוא. ובכל שנה כשאני כותבת על "פורים שלי" ועל משמעות היום הזה עבורי, אני מקבלת תגובות של נשים שכותבות שגם הן מתמודדות עם יום לא פשוט, ומודות לי על הקול שלי, שלא מפחד ולא מתבייש להגיד את האמת כפי שהיא.

ביום הפורים הקרוב אני רוצה לבקש ממך להסתכל סביב ולזכור מישהו או מישהי אחת שאת מחליטה לשמח אותה בעצם זה שזכרת אותה, שחשבת עליה, לא כי את חייבת אלא כי את רוצה. ובעיקר, מאחלת לך מכל הלב חג שמח. שמח באמת - מבפנים.

איתך, גם ביום הפורים,
דבורי
מומחית ליצירת שינויים, לטובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!