"בגיל 14 וחצי הגיע התקף החרדה הראשון של יאיר" • חלק ב'

בפרק הקודם הבאנו את סיפורו של יאיר (לא רק השם בדוי אלא כל שאר הפרטים והמוטיבים), שחווה לראשונה התקף חרדה לאחר שחש בסחרחורת קלה - בזמן בו שקד על לימודו באחד מימי השישי באולם ביהמ"ד בישיבה. אם לא קראתם עדיין את הפרק הראשון, אני מזמין אתכם ללחוץ על הלינק>>, לקרוא, ולאח"מ לעבור לפרק הנוכחי.

נזכיר, כי מאז אותו 'סדר א', יאיר נכנס למעגל המנעויות שהלך וגדל באופן עקבי. אם בהתחלה יאיר ביקש זמן כדי לנוח על מנת להבריא, לאחר זמן קצר נמנע מלצאת מהבית ועשה זאת רק כאשר היה מוכרח - וגם אז, רק עם בן לוויה ועם בקבוק מים באמתחתו. צעד בצד הרחוב ולא במרכזו שמא יחוש בסחרחורת ויוכל להחזיק בקיר או גדר סמוכים.

את הסיפור של יאיר לקחנו כדוגמה אחת מתוך אינספור סיפורי החרדה הרבים שעמם מתמודדים רבים מבני האדם בכל העולם (5%-10% מהאוכלוסייה). כל חרדה אולי נראית לנו באופן שונה – אם כי החוויה הסובייקטיבית דומה כמעט בכל המקרים.

רבים מהאנשים שחוו או שחווים חרדה, מספרים כי ישנן כמה תחושות חזקות שמלוות אותם לצד החיים עם החרדה; "כאשר אני הולך ברחוב או שוהה בחברת אנשים, התחושה היא כאילו כל מה שמתרחש לידי הוא כמו סרט ואני רק צופה מהצד". או, "אני מפחד שאני עומד להשתגע".
ניתן הסבר קצר על הטיפול לפי המודל הקוגניטיבי התנהגותי ולאחר מכן נחזור ליאיר שלנו...
נסו להיזכר: כמה פעמים ניצלתם מסכנה בזכות התגובה המהירה והאינסטינקטיבית שלכם? באתם לחצות כביש ומישהו צעק לעברכם "עצור!", קראתם לתומכם ספר על ספסל בגינה ופתאום מרגישים דבור על צוואריכם, בכל המקרים האלו אנחנו עוברים במאית השניה ממצב שליו ונוח למצב שבו האדרנלין משתולל. במציאות הישראלית, מה יקרה לו אתם הולכים ברחוב בשלווה ופתאום מישהו צועק 'פיגוע', מה הדבר הראשון שיקרה לכם באותו רגע? (או שתדפקו ספרינט של החיים או שתלחמו או שתקפאו). בשביל שתי התגובות הראשונות אנחנו חייבים שהמערכת הסימפתטית, (שאחראית על זרימת הדם למקומות חשובים בגוף, כמו ברכיים, מרפקים) תעבוד, וזאת כדי לאפשר לגוף לרכז את כל האנרגיות שלו להתמקד בדבר אחד, לברוח או להילחם. מה יקרה כמה דקות אחרי שתתרחקו מהסכנה? תסדירו נשימה (מערכת הפרה-סימפתטית), הדם ישוב לזרום בכל הגוף באופן הרגיל ואז אנחנו בעצם חוזרים למצב נורמלי בו הגוף שליו, ושאר המערכות חוץ מהמערכות של הבריחה (מערכת העיכול- למשל) , מתחילות לתפקד שוב.

עכשיו נבין מה עובר על אדם ששרוי בחרדה- בריחה מתמדת, כל יום, רוב היום! המערכת שעובדת באופן חזק ועקבי היא המערכת הסימפתטית בעוד המערכת הפרה-סימפתטית כמעט ולא עובדת, מה שגורם ליתר המערכות בגוף לתפקד בצורה חלשה מאוד, מה שגורם לכאבי בטן תמידיים (מערכת העיכול לא מתפקדת כמו שצריך- כאבי בטן חזקים), דפיקות לב מואצות (הנה, התקף הלב מגיע!), נשימה לא סדירה, תחושת אי נוחות כללית, חוסר תפקוד בחיי היומיום או בקיצור, כמו שכולנו היינו נראים ברגעים של בריחה ממחבל.

נשאלת השאלה, מה מפעיל את מערכת החירום הזו? מי מורה לה להיכנס לפעולה? ולמה רק אצל יאיר שלנו המערכת הזו עובדת בזמנים הלא נכונים?

התשובה לשאלות אלו היא: אכן, ישנו מנגנון שמפעיל את המערכות האלו, והן אינן פועלות באוטומט. מי שאחראית להפעיל את אותן מערכות היא מערכת נוספת, שמשומנת לא פחות מקודמתה- המערכת הקוגניטיבית. המערכת הקוגניטיבית מורכבת מ'סכמות', 'אמונות' וטעויות חשיבה. זה אולי נשמע פשטני אבל בואו תנסו לשנות את התגובה הפיזיולוגית של שמיעת 'אזעקת אמת'. אצל רובנו, כאשר נשמעת אזעקה עולה ויורדת, מתרחשים שינויים מהירים וקיצוניים בגופנו (דפיקות לב מואצות, קור או חום בגוף, נשימה כבידה ומהירה ועוד).

עכשיו ננסה לעצור לרגע ותרשו לי לקחת אתכם לעולם מקביל במדינה מקבילה הרחק הרחק מכאן. דמיינו לעצמכם שנולדתם שם, במדינה רחוקה. במדינה הזו ישנם הרבה מעיינות שעוברים בין שדות מוריקים. כל השדות הינן פרטיות. גם למשפחה שלכם ישנה חלקת אדמה שאביכם ואחיכם הגדולים משקיעים בה רבות. חרשו, זרעו ועכשיו רק מחכים למים. במדינה שבה נולדתם ובה אתם חיים, המעיינות עולים ארבע פעמים בשנה אך בזמנים לא צפויים מה שמקשה על תכנון החרישה והזריעה. זקני הכפר מצאו לכך פתרון טכנולוגי גבוה, שתלו חיישנים על גדות המעיינות ומאז, כשעה טרם גאיית הנהר, נשמעת אזעקה עולה ויורדת בכל רחבי המדינה. ששון ושמחה ימצאו בה, כל אזרחי המדינה יוצאים לחזות בפלא הגדול ומודים לאלוקים על המים החיים שעולים ומשקים את שדותיהם.
(אפשר לפקוח עיניים...) לדעתכם, אילו תחושות פיזיולוגיות גורמות אזעקות אלו לילידי ארץ זו? מן הסתם, תחושות שבאות כתוצאה מאושר. מדוע? הלא האזעקה היא אותה אזעקה! ההסבר הוא שאין משמעות לאירוע אלא למה שעובר בראשו של זה שחווה אותו באותו רגע נתון. יכול להיות שאני וחברי נעמוד האחד סמוך לשני, תחלוף ניידת אמבולנס בסמוך אלינו, חברי יגיב בלחץ ואני אגיב בתחושת הקלה. למה? כי ההבזק המחשבתי הראשון שעלה במוחו של חברי הוא, שכנראה מישהו בסכנת חיים, ואילו בראשי עוברת המחשבה "יאללה, חיכתה תשעה חודשים, זהו.. נגמר הסבל!"

ליאיר אין כל מחלה. הוא ואימו בדקו את זה אינספור פעמים. יאיר גם יכול לשבת בשלווה עד שקורה אירוע: סחרחורת קלה, דופק מעט מואץ (יכול להיות בגלל מאמץ גופני קל). בשלב זה עדיין לא קרה כלום מבחינת יאיר אך בתגובה לכך, הפרשנות שלו לאירוע היא: 'סכנה'! "זה בדיוק מה שקרה לי ביום שישי באמצע סדר א', מה קורה לי? אני לא בריא! אני עלול למות!".

יאיר מפעיל ברגעים אלו את המערכת הסימפתטית (המערכת ההישרדותית) וכל המערכות בגוף עוברות למתכונת סכנה. במתכונת סכנה הגוף מתכונן לבריחה או מלחמה, הדופק עולה עוד יותר, הזעת יתר במקומות שונים בגוף, שינויי טמפרטורה ועוד שלל תגובות פיזיולוגיות שכולן מכניסות אותנו לברוך יותר גדול: הן 'מוכיחות' ליאיר שבאמת משהו לא בסדר איתו. הנה, לחץ הדם קופץ, קצב הלב מהיר ולא יציב. אך כל הסצנה הזו (למעט ה'אירוע' הקטן שגם לו קיים הסבר פשטני לרוב) לא הייתה קורית לולי פעלה מערכת המחשבות השגויות (אני כל רגע יכול ליפול/ העולם מקום מסוכן/ אם אקבל סחרחורת אני כנראה אמות ועוד ועוד).

מה עושה אדם שחווה חוויות כאלו ברחוב? נמנע מלצאת אליו. וככה מתחילה לה מסכת המנעויות שמצמצמות יותר ויותר את מרחב המחייה של האדם החרד. אך הבעיה האמתית היא שהסיכוי להחלים תוך כדי סיבוב גלגל השלג הזה הם אפסיים. וכאן אנחנו מגיעים לאלמנט השני בטיפול והוא ההיבט ההתנהגותי.

מבחינה התנהגותית, האדם החרד למד כי 'החרדה יודעת רק לעלות'. הוא הגיע למסקנה הזו כי בכל פעם שהחרדה החלה לטפס בקרבו הוא ברח מהסיטואציה (המנעות), ע"י שלל בריחות, החל בישיבה מידית על ספסל וכלה בלגימת מים מהבקבוק שהוא סוחב עמו תדיר. המחשבה הזו היא טעות, מכיוון שהמציאות מוכיחה כי חרדה יכולה להמשך ולהגיע לפיק שלה אחרי מקסימום 40 דקות. אילו היה מוכן האדם החרד, להישאר בסיטואציה עוד קצת זמן, הוא היה מגלה כי מתרחשת ירידה בחרדה מבלי כל התנהגות ביטחון (שתיית מים) או המנעות (בריחה מהסיטואציה). זאת הסיבה כי הרבה מהאנשים החרדים אומרים כי הם מפחדים שהם ישתגעו כי בחוויה הסלקטיבית שלהם החרדה יודעת רק לטפס.

נחזור ליאיר שלנו. בהיבט הקוגניטיבי, יאיר למד לזהות 'בזמן אמת' אלו מחשבות עולות לו ומתי, לבחון כל אחת מהן באובייקטיביות וכך עשה מה שנקרא מטה-קוגניציה (מחשבה על מחשבה) מה שעזר לו לווסת את הרגש והתוצאה הפיזיולוגית שבעקבותיה. זה בכלל לא פשוט! אך זה בהחלט אפשרי וישים.

בהיבט ההתנהגותי, חשפנו את יאיר, בהתחלה בדמיון ולאט לאט עלינו ברמות החשיפה למצבים וסיטואציות מהם היה חרד. במהלך הזמן התרחשה אביטואציה (התרגלות) במהלכה מוחו של יאיר הפיק מחשבות יותר מותאמות לסיטואציה (לא כל סחרחורת קלה זה התעלפות ולא כל רשרוש בלב זה מוות) ואילו התנהגותו, שבהתחלה הייתה מאולצת, הוכיחה לו כי אכן לא קרה הגרוע מכל. וכך, לאט לאט חזר למסלול חיים תקין.

חשוב להדגיש כי ליאיר עדיין ישנן תחושות אי נוחות כללית מדי פעם אך הוא למד להתמודד עמן ולא לתת להן לנהל לו את החיים.

יצחק יונה l יועץ חינוכי מוסמך l ומטפל קוגניטיבי התנהגותי (CBT) l דוא"ל: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!