הורים, קחו אחריות: שלחתם ילד חולה לגן וזו התוצאה

השעה 23:10. אני בדרך הביתה מאירוע. עשר דקות מפרידות ביני ובין החניה. הבייביסיטר כבר אינה, הילדים ישנים בבית ויש לי ילדים גדולים, אז כשאני כל כך קרובה לעיר, היא יכולה ללכת. כמו חוק מרפי הגון, בדיוק אז מצלצל אצלי ברכב הטלפון. המספר של הבית ואני מרימה מיד: "מה קרה"?

ברקע צרחות של בת ארבע וחצי. קולו של בן ה-12 מנומנם.
"איפה את"? הוא שואל.
"רמזור אחד לפני הכניסה לעיר", אני עונה ושואלת מיד שנית, "מה קורה פה"?
"היא התעוררה הרגע, צורחת, משתעלת. מה לעשות"?
"אני מורה לו להיכנס איתה למיטה בחדר ההורים, להגיד לה שהנה אמא מגיעה, ולהיות רגוע כי הכל בסדר".

מודה לה' על כך שה"סרט" הזה מתרחש כשאני כבר ממש מתחת לבית, ועולה בזריזות, פותחת בזריזות את הדלת ובטיסה ישירה לחדר השינה. עוד לפני שהנחתי יד על מצחה, ראיתי שהיא קודחת מחום. המגע שלי בפניה רק העצים את מה שכבר ראיתי. הילדה קודחת מחום, נובחת בשיעוליה, ונראית אומללה. כמה שעות קודם הרדמתי אותה עם סיפור, והכל היה נראה כל כך רגיל, שום דבר לא הכין אותי לחלק הזה של הלילה.

מדידת נורופן במזרק, חצי שעה של ערסול ילדונת בין זרועותיי, החום יורד, היא מתעוררת לחיים ואני מוצאת את עצמי מעסיקה אותה עד שלוש וחצי לפנות בוקר, אז היא נפלה שדודה למיטה (שלי, מה חשבתם...) וכך הצטרפה לחדר השינה אורחת קודחת. בבוקר היא קמה עם אותן מעלות חום כמו בלילה.

לאחר יומיים שלא הופיעה בגן, התקשרה הגננת וערכה את הטקס המיוחל עם כל החברות שקוראות לילדונת החולה: "תהיי בריאה ותחזרי מהר לגן". הבת שלי לא התרשמה. התכרבלה חזרה בפוך ואמרה: "לא רוצה ללכת לגן". יכולתי להבין אותה, היא עדיין היתה עם חום גבוה.

בשיחה קצרה עם הגננת, עלתה בי ההבנה המרה. תחילה גרמה לי לכעס גדול, אחר כך לרחמים, גם על אחרים וגם על הילדונת שלי. וכך סיפרה. בתחילת השבוע הגיעה ילדונת אחת לגן והשתעלה בכמויות. הגננת שריחמה עליה וקירבה אותה, הרגישה שהילדה חמה ומרגישה לא טוב. לתומה, סיפרה הקטנה, שבבית נתנו לה בבוקר נורופן... טלפון לאמא בשעה עשר בבוקר עם בקשה להגיע לקחת את הגברת החולה, ו – "נחשי באיזו שעה הגיעו לקחת אותה"? שואלת אותי הגננת. "בשעה שתיים"...

ברגע הראשון כעסתי מאוד על חוסר האחריות. ברגע השני נשמתי. אני באמת מאמינה שכל דבר שהיה צריך להגיע לכל אחד ואחת, היה מגיע בדרך כזו או אחרת, אבל מינימום של אחריות מצד אנשים מבוגרים.

הורים, תתעוררו בבקשה. אני לא מבקשת רחמים על התוכניות שלי שהשתנו, על העבודה שנעשתה מהבית בתת תנאים תוך כדי טיפול בילדה חולה – שבאורח פלא גם שני אחיה הנוספים, נדבקו ונשארו בבית, ממש פתחתי מיני בית רפואה בנוסף לסדר היום שלי.

עזבו אותי, אבל למה הילדה, למה? במה חטאה הקטנה, שנאלצה לקדוח מחום במשך שלושה ימים, להסתובב כמו סמרטוט חלשלוש בבית, לישון שעות ולהזיע, לכאוב, למה?

אתם הורים, נכון. אני מבינה גם את הבעייתיות שיש בנושא העבודה, בוסים פחות מבינים, עבודה שחונקת, אבל כשיש ילד חולה – מה לעשות, אסור לשלוח אותו לגן, אסור. שרשרת ההדבקה הזו פוגעת עכשיו בעוד כמה בתים מסביב וילדים שלא עשו לכם שום דבר, סובלים כי אתם לא לקחתם אחריות.

הסיפור שלי יכול להיות אמיתי, ויכול לקרות לכל אחד ואחת מכם ובכל גן. הקריאה הזו היא לכל הורה באשר הוא: קחו אחריות – אל תשלחו לגן ילד חולה.

רפואה שלמה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!