הדרך לשמחה אמיתית עוברת בעצב ופורקן

אז שלום לך אמריקה. הייתי פה. רגעים מעניינים היו לי כאן, רגעים שמחים ומלאים, עצובים ומשעממים, כל הסוגים. והעיקר שהחיים הם מגוונים. אתמול, למשל, היה לי יום עצוב כזה, ללא השראה מיוחדת. לא יודע בדיוק למה. לפעמים אני מנסה להעמיק ולחשוב למה, אבל בדרך כלל זה בגלל הכל ביחד, ועוד משהו אחד לא ידוע. לפעמים ברגע עצוב כזה אני מנסה להלחין איזה שיר, לתרגם את הרגשות הנוגים הללו לצלילים. אבל זה לא בדיוק הלך לי אתמול. אז הקשבתי קצת למוזיקה. ואז הקשבתי לאיזה שיר של עידן רייכל. עוד לא סיפרתי לכם שאני משוגע על השירים שלו? יש משהו מאוד עצוב וכמה במוזיקה שלו. טוב, לא אמרתי שכל שיר ישראלי מתאימות לנו המילים, אבל לפעמים יש משהו כל כך עמוק במוזיקה הישראלית שקצת חבל שאין לנו מהמוזיקה הזאת. אז שמעתי את השיר 'שאריות של החיים': "מה הזמן מסמן לי, זה הכל שאריות של החיים. ולחיות את הרגע, להתחיל לאסוף את השברים. אולי אצא יותר אתחיל קצת למהר, להתחיל להסתדר ולעשות קצת רעש... אולי מקום אחר מקום יותר בוער, להתחיל קצת לקלקל ולתקן עוד פעם"... טוב, האמת שבכלל לא על זה רציתי לכתוב מאמר, רק שהייתי חייב לדבר על זה. כי אתמול ישבתי ובכיתי עם השיר הזה. זה בדיוק הרגש העצוב הזה. אולי צריך לברוח לאיזה מקום אחר, יותר בוער. אולי לנסות צעדים אחרים ואחר כך לתקן את הכל. אולי, מי יודע.

והרגע אני חושב אולי כן לכתוב על זה, כי אני חייב לכתוב מה שהולך לי בלב. לבטא את תחושות ליבי. כשאני במצב רוח מסויים אינני אוהב להתכחש לכך. חייב לתת לזה ביטוי. זה כמו עם השיר 'תהום אל תהום'. הלחנתי אותו ברגעים עצובים, רגע של משבר, והיה לי על כך ויכוח עם איזה מלחין ותיק בשוק. הוא אמר לי: "למה אתה מלחין שירים עצובים, פעם היו מלחינים או שירי דביקות או שירי שמחה, מה זה הסטייל החדש הזה היום של כל ה'ואפילו בהסתרה' וכדומה, זה לא היה בכלל פעם". אמרתי לו "תקשיב, אני מאוד מכבד את מה שהיה פעם, אבל תסלח לי אם אומר לך שפעם אנשים פשוט פחות העזו לבטא את הצער והסבל שהם עברו. לא העזו כמעט לדבר על כך. היום הדור הרבה יותר בריא מהבחינה הזאת. אנשים היום פחות אוהבים לטייח עניינים. אז הוא אמר לי "לפחות תסיים אותו עם אקורד שמח". האמת שבהתחלה ניסיתי לציית לו. כי יש גם בדיוק פסוק שמח אחרי הפסוק של תהום, כתוב שם "יומם יצווה ה' חסדו" (נראה לי מוכר לכם הפסוק לאחרונה..), אבל עד מהרה זה נמאס לי ואמרתי שאני לא רוצה. כי השיר הזה מספר סיפור מסוים של החיים שלי, ואני שונא לטייח דברים. אני רוצה לשיר אותו כשאני מזדהה שוב עם רגעים כאלו, או שמישהו אחר יזדהה עם השיר בימים מסוימים. כשאני עצוב ושבור אני חייב לתת לעצמי לבכות. לבכות, לבכות. אולי למחרת אני אתחיל לחזק את עצמי ולהבין עד כמה החיים הם יפים וטובים ורק לפעמים קצת מורכבים ובעיקר מלאים שיעורים, אבל בו זמנית אני חייב לבכות.

אני עכשיו נזכר. הייתי אז בחור צעיר בישיבה גדולה. שיעור א'. ביום אחד אני מקבל טלפון מאיזה בחור שלא ממש הכרתי. זה היה בחור שלמד בישיבה קטנה שבה למדתי שנה לפני כן. הוא רצה לדבר איתי שיחה אישית. מי שלח אותו? המשגיח. לא יודע אם המשגיח ההוא רצה בו זמנית לחזק גם אותי, או שהוא באמת היה סבור שאני יכול לעזור לו. אבל מה שבטוח הוא שהתרגשתי עד לב השמים. תמיד חלמתי להיות במקום כזה, לעזור לבחורים וזה. אז סיכמנו שהוא יבוא מול הישיבה שלי ואני אצא אליו ונשב מאחורי איזה ביהמ"ד ונדבר. הוא בא ואני ירדתי ופגשתי אותו. התחלנו לדבר. נעבעך, הבחור. איך שנפלתי עליו. רציתי כל כך להיות בחור משפיע שפשוט לא נתתי לו לדבר. דיברתי ודיברתי וקשקשתי וערבבתי והעיקר אמרתי הרבה דברים. במקום להקשיב לו ולתת לנשמה שלו לבכות קצת. הוא לא ידע מה אני רוצה מהחיים שלו. שנים אחר כך לא יכולתי לסלוח לעצמי על הפגישה הזאת, ואיחלתי לעצמי שהבחור ההוא שכח את זה. ארך לי הרבה זמן להבין את זה, אבל היום זה כל כך ברור לי. כשאתה פוגש מישהו שרוצה לדבר אתך, הוא על פי רוב רוצה ממך רק משהו אחד: שתקשיב לו, וכל דקה בערך תגיד לו : וואההו. שתזדהה עם הכאב שלו, שתבין אותו, תעריך אותו. זה הכל. אנשים פחות מעניין אותם מילים. הם שמעו כבר מספיק בחיים שלהם. הם רק רוצים לבכות. להתבטא, למצוא מקום. לקבל הבנה ואהבה.

פעם סופרים היו גומרים את כל הסיפורים שהם כתבו עם 'הפי הנד' כזה, סוף שמח. "והם חיו באושר ובעושר עד היום הזה". אני זוכר שקראתי בילדותי את הספר 'שלוש אחים ושלוש מצוות'. זה נראה לי סופר שכתב אותו עוד לפני השואה בכלל. איזה סיפור פנטזיה. אנשים שמצאו דלתות מסתוריות בתוך עצי יער וגילו מדרגות ארוכות ומפחידות. טוב, זה הסתיים בסוף איכשהו שהאחים האבודים נפגשו והיה שמח וטוב עד שמשיח יבוא. אבל אני לא יכול לשכוח את התקופה הזאת שהסופר חיים ולדר התחיל אז להוציא את הסדרה, 'ילדים מספרים על עצמם'. הייתי אז ילד קטן, ופתאום ראיתי ספרים שמדברים על החיים האמיתיים ולא בורחים לפנטזיות הזויות. פתאום קראתי על ילדים שלפעמים עצובים, לפעמים ביישנים, ולפעמים מרגישים בודדים ולא מובנים. איזה חידוש זה היה אז. פתאום התחילו לצאת אז כל מיני ספרי קריאה יותר מורכבים, יותר אמיתיים. והסוף איננו דווקא קיטשי ומופלא כזה. גם לא עצוב דווקא. אלא משהו באמצע כזה... סיפורים מהחיים. תמיד הייתי אומר לחבריי בישיבה: "הדור שגדל לפני חיים ולדר והדור שגדל אחרי הסדרה הוא לא אותו דור בכלל. זה משהו הרבה יותר בריא". כשהייתי ילד יצאו ספריו של ולדר, וכשהייתי בחור יצאה הסדרה של אהרן פרידמן, 'גם אתה יכול. אני כל כך מודה לה' שהספרים הללו באו לעולם כשהייתי צריך אותם. הפרק בספר גם אתה יכול שנקרא 'האמן בעצמך וכבוש את העולם', נתן לי כזה ביטחון עצמי וממש עזר לי לבנות את עצמי ואת כיוון חיי. אחד השינויים הגדולים שעברו על הדור הוא הדחף הזה לביטוי עצמי מלא, לכנות וחשיפה עצמית אמיתית. נראה לי שאם היינו עכשיו בשנת תשמ"ב לא הייתם קוראים מאמר כזה כמו שאני כותב עכשיו. מאמר חושף רגשות אישיים. אני כבר יליד הדור החדש. זו כבר לא אותה השפה. בדור שלנו מותר לפעמים לבטא רגשות, גם של כאב או של אהבה נכזבת. זה בריא.

זו גם, ובעיקר, אחת הסיבות שהרבה פעמים אין הבנה בין הנוער, הדור הצעיר, לבין הדור הקודם. אבותינו פשוט גדלו בדור יותר סגור, יותר מופנם, הם לא קראו את מה שאנחנו קראנו כשהיינו ילדים וצעירים, הדור רק הולך ומבריא יותר ויותר. הדור שאחרי השואה לא רצה לדבר. לא היה מסוגל לדבר. משהו היה מאוד חסום שם. פעם היו מבריחים יתומים מלוויית הוריהם, היו אומרים להם "אל תבכה, אל תבכה, יהיה טוב"... אבל היום יש אנשים שברוך ה' מבינים אחרת. הדבר הכי בריא הוא לעמוד מול המציאות, לחוות אותה ולהתנסות בה, לעבור את כל הכאב ולא לוותר, ורק אחרי זה להתאושש ולהיבנות מחדש, כי אחרת הכל נשאר בפנים ושום דבר לא נמחק אף פעם. אי פעם זה יתבטא ולא בצורה בריאה, אם לא נחשוף אותו ונטפל בו. הדור הצעיר יותר בכלל גדל לנו בעולם הרבה יותר בריא. עולם שבו כל מודעה שלישית במגזיני הפרסום הוא על משהו כמו 'בואו ללמוד העצמה אישית וחשיבה חיובית'... פעם אנשים לא ידעו בכלל מה זה 'מודעות עצמית'. הם קראו את זה בכלל עם חולם, מודעiת. מאיפה היה להם לדעת.

נשארה רק השאלה האחת והנצחית: אז למה, אם כן, אנשים היום יותר מבולבלים מאי פעם, יותר עצובים ושבורים מאי פעם, יותר מלאי דיכאון מאי פעם, אם אנחנו בדור יותר בריא? האמת שאני תמיד מסתפק עם השאלה הזאת - האם באמת אנשים היום יותר עצובים מאי פעם, או שהיום פשוט יותר מדברים על זה, יותר מעזים לדבר על כך ולחשוף את זה. אבל אני חושב ששני הנתונים אמיתיים. זה גם וגם. הסיבה הפשוטה שהרבה אנשים היום נוטים לפעמים לדיכאון זה בגלל 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'. אם אתה תמים אז החיים יותר קלים לך, אך מאוד פשוטים ושטחיים. אבל אם אתה עמוק יותר, אז החיים הם אמנם יותר מורכבים ולא קלים כל כך, אבל הרבה יותר עמוקים ומלאי משמעות, הרבה יותר מלאים ועשירים. הדור שלנו הוא יותר חכם ועמוק מדורות קודמים, יותר מתוחכם, בהרבה מובנים. אנחנו עוברים תהליך של התפתחות אנושית כללית. זה לא אני שאומר את זה. זה מובא בספרי חסידות, ובעיקר בספרי ר' צדוק הכהן מלובלין. הוא אומר שמשנה לשנה אנשים נהיים רק יותר עמוקים ומפותחים. הוא מסביר זאת שאנחנו כמו הננס על גבי הענק, איש נמוך שרוכב על גבי איש גבוה. מי רואה יותר למרחק? האיש הנמוך, בגלל שהאיש הגבוה מחזיק אותו על כתפיו. הוא הדין כלפי ההתפתחות האנושית. הדורות הקודמים פתחו לנו את השערים, הם התאמצו לפתור בעיות שהיום הם כבר ברורות ופתורות יותר. אנחנו אוחזים כבר בשלבים יותר מתפתחים. זה תהליך ארוך עד שהאנושות תגיע לימי המנוחה והשלווה, וזה יהיה כבר בעצם הגאולה. גאולת האנושות. גאולת הדעת, איך שזה נקרא. אז היום, בגלל שאנחנו ממש לקראת התפתחות גדולה יותר, אנחנו עוברים מעין חבלי לידה. בסוף המנהרה אנחנו נגיע לאיזו שהיא תודעה רחבה שתשחרר אותנו מכבלי העבר והעתיד, ותלמד אותנו איך להיות שמחים ומאושרים. בינתיים אנחנו קצת מבולבלים. לא נורא. כבר אמרתי לכם, העיקר הוא שאנו יודעים לדבר על זה. בזה אנחנו יותר טובים מאי פעם.

זהו. הפעם נגמור את המאמר יותר קצר. כי בינינו, כמה אפשר לדבר על עצבות... אפשר להיות עצוב מזה... זה אולי לא מתאים שבדיוק לקראת חודש אדר אני כותב מאמר על עצבות. אבל לשחק אותה אני בטח לא רוצה. זה בדיוק מה שהרגשתי בסוף - צורך לכתוב. ואולי זה בדיוק מה שמתאים להתחלת חודש אדר. כי ההסרה הראשונית של הכאב היא כשאנו משוחחים על כך. שלמה המלך כבר אמר את זה פעם. כשאנו לא מתכחשים למציאות אלא מתחברים אליה בשיא הפשטות והכנות. כשאנו יודעים לבכות ולהכיל ולא בורחים מהזירה עם דמיון כאילו אנחנו בשמחה. יש אמנם ווארט חסידי שעדיפה שמחה מזויפת מאשר עצבות אמיתית, אבל זה רק אחרי שאנו מתייחסים אל הכאב והצער. כשרבי נחמן אמר שצריך לעשות 'מילתא דשטותא', הוא לא התכוון סתם להתכחש אל הכאב, כי הוא עצמו הדריך את חסידיו לדבר על הכל עם הבורא בכל יום ולשוחח את כל מה שיש על הלב. הוא התכוון למשהו הרבה יותר עמוק. הוא התכוון שצריך לצחוק על כל העולם, כי הכל באמת צחוק. אנחנו בהצגה גדולה ויפה, והכל מתוכנן מראש. צריך לחיות את הרגע וליהנות כל שניה מהכיף האינסופי שיש בעולם. וזה באמת מה שקורה אחרי שאתה נותן לעצמך לבכות ולפרוק את הלב. אתה קולט שזה החיים, הם צבעוניים ומגוונים, וזה כל העניין פה. כמו בפורים, אם היהודים בשושן היו רק חולמים איך הסיפור הולך להיגמר בסוף, ומבינים שהם בעיצומה של ההצגה של מגילת אסתר... אז זה לא שהם לא היו צריכים לבכות אחרי הגזירות. כי צריך גם לבכות בעת כאב, אבל תוך כדי, או קצת אחרי, לקלוט שאנחנו בהצגה והכל גם מכוון מראש.

זהו. אז הצלחתי לקשר את זה גם עם פורים, איכשהו. שאפו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!