האם אנחנו מפקירים את הבית לטובת הקריירה?

הוועדה לזכויות הילד התכנסה אתמול (שלישי) לדון בנושא "הורות בעידן המודרני". המציאות, כך נראה, מחייבת התערבות מגבוה. מסתבר שמדינה שלמה יכולה להיכנס לסחרור מטורף ואף אחד לא מבין שהוא נמצא במרכזה של מערבולת. רק יד מבחוץ שתבוא ותלחץ על כפתור העצירה, תראה למתערבלים בתוך מה הם שקועים.

אם נסתכל רגע על השנים בהן היינו אנחנו ילדים, אין דרך להשוות אותן לשנים בהן אנחנו מגדלים ילדים. הכל מהיר, לחוץ, מטורף, אין רגע אחד לעצור ולנשום – או אפילו לחוות משפחתיות. לולא המתנה הנדירה שיש לנו, שבת, עדיף לא לחשוב מה היה קורה.

אחד הנושאים הכאובים שעלו בוועדה על ידי חבר הכנסת אורי מקלב (יהדות התורה), היה שהיום אנשים מחפשים מוסד חינוכי לילד, לא לפי האיכות, אלא לפי הכמות. מי פתוח יותר שעות, מי יכול להחזיק את הילדים ליותר שעות. בין הנוכחים רצו שם שעות. מוסדות שהיו פתוחים עד ארבע ואחר כך עד חמש, היום יש גם עד השעה שש... אז מתי אנחנו מספיקים להיות עם הילדים שלנו? הגיוני שילדנו ילדים ואנחנו רואים אותם רק בזמן ארוחת הערב?

בין הדברים סיפר מקלב על חברות גדולות באמריקה שמודדות זמן שהייה של עובד ומזהירות אחרי מספר שעות גבוה מדי.

האם אנחנו מתמכרים לקריירה על חשבון הילדים שלנו? משקיעים שעות נוספות למען הבוס ומקריבים את טובת הבית שבנינו? במערכת 'לובי נשי', שאלנו נשים: האם נכון הדבר, שכך אנחנו בוחרים את המוסד החינוכי לילד שלנו?

"פחות אכפת לי שהבנות יחזרו עם ריח של בושם ויותר מעניין אותי שידברו אליהן בנחת, שיקראו סיפור וישחקו איתן. יתרה מזאת, גמישות בשעות זה קריטי מבחינתי. לעיתים אני תלויה בפקקים ומתעכבת בפגישות עם לקוחות... מאסט!"

"המעון נגמר ב 4 הייתי נלחמת בציפורניים להגיע לפחות חצי שעה לפני ולא כי באמת תמיד הצלחתי, בעיקר, כדי שהבת שלי לא תישאר אחרונה. בצהרון זה יותר קל כי הוא עד 4 וחצי אבל כמובן אני מגיעה עד 4. אין ספק שעצם הרעיון שהיא מסיימת ב 4 וחצי נותן לי מרחב גם לאסוף את הגדולה ולהרגיש קצת את הכיף של כולם חוזרים הביתה בצהריים ביחד".

"באופן קבוע הייתי משלמת תוספות למטפלות פרטיות שיוציאו לי את הילדים מהגן וישמרו עליהם עד שאגיע. לפעמים לא היתה לי ברירה. הבוס קבע שנשארים לשעות נוספות ואני פחדתי לאבד את מקום העבודה. כשילדתי את הילד השלישי החלטתי שאני מפסיקה להקריב – מה שיהיה, יהיה. אני לא חוזרת אחרי השעה חמש וגם זה נראה לי מאוחר מדי".

איזו ברירה נותרה? הרי שכר הנשים החרדיות – בושה!
בעקבות העלאת הנושא של שעות ארוכות בגן/מעון וכו', אחת השאלות שעלתה היתה שכר הנשים החרדיות: וכי איזו ברירה יש לנו? עול הפרנסה מאגף אותנו מכל כיוון, השכר שלנו נתון בידיה של אפליה בלתי מידתית, ומה האופציות של אישה ממוצעת, שנאלצת לעבוד מינימום במשרה מלאה, אם לא להוסיף עשרות שעות נוספות, לשוב לעבודה לאחר שהיא מרדימה את הילדים, או להתעכב שעות מטורפות במשרד ולצאת ממנו כשבחוץ חשוך. יש לה ברירה?

פנינו עם השאלה אל לשכתו של מקלב וקיבלנו תשובה: "ח"כ אורי מקלב מודע היטב למצבן של הנשים החרדיות ולשכר הנמוך אותו הן מקבלות עבור עבודתן המסורה. הוא מצוי בעובי הקורה, ומזה תקופה ארוכה פועל בנושא, נפגש עם גורמים רלוונטיים ומנסה ככל יכולתו לשנות את תנאי תעסוקתן ושכרן. רק אתמול (שלישי) נפגשו ח"כ גפני ומקלב עם ראשי קרן תמך – שדואגת לתעסוקת נשים ודאגו לפתוח מקומות תעסוקה ייעודיים עבורן. בפגישה עלה נושא הניצול, והצורך לתת גב לנשים חרדיות. לדבריו של ח"כ מקלב: עובדת חרדיות יכולה לשבת בסמוך לחדר של עובדת לא חרדית, שתיהן עם אותו תואר ושתיהן עושות את אותה עבודה – וכל אחת מקבלת שכר אחר. יש לעמוד מאחורי הנשים החרדיות ולדאוג לשכר ההוגן שלהן".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!